שלום לך יהודי יקר ומיוחד!

השאלה שלך ריגשה אותי. בנוהג שבעולם אנו מוצאים אנשים שמתלוננים על המחויבות שההלכה מטילה עליהם, ומנסים למצוא מי שיקל עליהם, ואתה מתלונן בדיוק להיפך…

אתה שואף לעבוד את ה' לכתחילה, אשריך!

א.

בשאלתך אתה מציג את החיים של אדם שיש לו עבודה תובענית, כחיים רוחניים סוג ב'. כדי לחזק את השאלה, אוסיף את הפרט ההיסטורי, שבשונה מכיום שלא כל האנשים עובדים קשה, בעולם של המקרא וחז"ל, אנשים עבדו "מצאת החמה עד צאת הנשמה", ובעבודה פיזית קשה. רבים היו פועלים, ומתוקף המחויבות הלוחצת שלהם לבעל הבית, חכמים הקילו עליהם שעליהם לוותר על חלקים מהתפילה וברכת המזון, כמו שלמדנו במסכת ברכות (והזכרת זאת בקצרה). גם ללמוד תורה לא היה להם כמעט זמן, ועל כל המון ישראל אמרו "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה", כי באמת זה היה הזמן היחיד כמעט שניתן להקדיש ללימוד תורה.

גם תפילה במנין לא היתה דבר שזכו לו רוב האנשים. המשנה מספרת על הנהגה מיוחדת של "עשרה בטלנים" שנועדו לדאוג שבכל יום יהיה מנין בבית הכנסת לתפילה (כמו שביאר רש"י). הוי אומר שכל האנשים התפללו בשדה ובבית מלאכתם.

ובאמת השאלה עולה מאליה: וכי אלו הם חיים של "לכתחילה"?

מוכרחים לומר שכן. לא יכול להיות שרוב רובו של עם ישראל שהיה עובד קשה, חי חיים של "דיעבד". נכון שיש מדרגה גבוהה של "עמדו זרים ורעו צאנכם", וכדרכו של רשב"י, אך כבר אמרו בגמרא (ברכות לה, ב) שהרבה עשו כן ולא עלתה בידם, וההנחיה הכללית היא "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".

כנראה שצריכים להגדיר לעצמנו בצורה מדויקת יותר, מה ה' רוצה מהבריאה ומבני האדם. ההנהגה של פרישות ועיסוק מוגבר ברוחניות, הוא נחלתם של הכהנים ויחידי הדור. אך כל שאר אמוני עם סגולה, רוב זמנם מוקדש לעניני הפרנסה והחומר, והעיסוק הרוחני כמו תפילה ותורה, מתאים את עצמו למגבלות אלה.

במבט פשוט זה אמנם מאכזב, אך במבט עמוק, הרי כל מטרת בריאת העולם הגשמי הוא להביא את דבר ה' ורצונו אל תוך המציאות החשוכה. גם המלאכים לא הבינו מה הסיפור כאן, אך גזרה חכמתו ית' שהתורה ניתנה אל תוך העולם הגשמי, כאשר בני אדם עסוקים ראשם ורובם על המחיה ועל הכלכלה, אלא שמשלבים לאורך כל העיסוק הזה את הפנייה כלפי מעלה.

ואיך הם פונים כלפי מעלה? דרך אחת היא בתפילה. אך יש עוד הרבה דרכים. החל מברכות המלוות את האדם לאורך יומו (ונועדו להזכיר לו את ה', כמו שכתוב ברמב"ם), וכלה בכל הדינים והמצוות שנתנה התורה בעניני הממון.

בעיניי, אדם שמקפיד לשמור על נקיות הממון בתוך העסק שלו, זה לא פחות קדוש, מאשר מי שסוגר את החנות למשך שעה כדי להתפלל מנחה במתינות. ומדוע? מפני שהעוסק במסחר על פי התורה, הוא ממש מכניס את הקב"ה פנימה, ולא רק "מפנה לו פרק זמן".

נחזור רגע לאותם פועלים בימי חז"ל, שקיצרו להם את ברכת המזון והתפילה כדי לא להפסיד את בעל הבית, ולכאורה יש לשאול מדוע לא פנו חז"ל אל המעסיק וחייבו אותו עוד מעט זמן לפועלים להתפלל ולברך כדבעי. נראה ליישב שאדרבה, כאשר הפועל מקפיד שלא לגזול את המעביד, זה עצמו עולה לריח ניחוח לפני ה' כמו תפילה ארוכה ושלימה!

[דרך אגב, אותם חכמים שהקילו על הפועלים, פעמים רבות היו בעצמם פועלים. שכן החכמים בזמן חז"ל, לא ישבו בכוללים ממוזגים… רובם היו אנשי עמל, שואבי מים וחוטבי עצים, או פחמיים ונפחים, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה]

ב.

תיארת כיצד הנך נאלץ להתפלל תוך כדי עבודתך, באופן שיש בו פשרות הלכתיות וכוונה פחותה. אני רוצה לומר לך את מה שאמרו גדולי ישראל לאמהות, שבראש השנה ויום הכפורים אינן יכולות לבוא לבית הכנסת ועוסקות עם התינוקות והפעוטות, וממלמלות את התפילה בגינה ליד הנדנדה, וליבן נשבר, איזו תפילה זו… ואמרו על כך גדולי ישראל, שתפילות אלה מעלות את התפילות של הגברים העומדים בדבקות שעות רבות…

פשיטא שכך הוא לגבי התפילה שאתה מתאר, מאחר וזה המצב שיש לך, ואתה מתאמץ לעשות את מה שאפשר, ולעבוד את ה' במסגרת האפשרויות, התפילה הזו, שהיא בלב פשוט ונמוך, ללא גדולות ונפלאות, עולה ישר למעלה. זכור: יפה אחד בצער ממאה שלא בצער. כי כאשר יש צער ועיכובים, עצם המאמץ שמשקיע האדם, שווה באיכות יותר ממאה!

אתה יכול להיות גאה בכל מה שאתה עושה. לא רק התפילה היא עבודת ה', גם העבודה שלך, כל רגע ורגע היא עבודת ה', שכן אתה מפרנס את עצמך ואת משפחתך, ומביא הביתה לחם. גם העבודה עצמה, כנראה שמסייעת לבני אדם אחרים, וגם זה הוא מצוה. הכל תלוי על מה אדם חושב. כדאי להתבונן בכך, כדי להבין שכל מה שאתה עושה הוא פשוט עבודת ה'.

ג.

ישנה מתנה נוספת שזוכה אדם שטרוד בעבודתו. ואספר לך סיפור: כשאחי הגדול התארס עם כלתו שהיא בת תלמיד חכם גדול ומחבר ספרים רבים (הגאון ר' יואל שוורץ זצ"ל) נפגשו ההורים משני הצדדים, כאשר אבי מורי שליט"א עמד מצד החתן, והוא חש מעט מבוכה כאשר מהצד השני עמד תלמיד חכם גדול, שאבי עצמו היה לומד את ספריו. ניגש אליו הרב שוורץ, ואמר לו שיידע שאדם שמקדיש מיומו לעבודת הפרנסה, זוכה להערכה יותר גדולה ליקרות הזמן. ואילו מי שיושב על התורה ועל העבודה במשך כל היום, יותר קשה שיעריך כל רגע.

כך תדע לך, שאת תחושת הקושי שתיארת, כאשר אין ביכולתך להתפלל כפי שלבך היה חפץ, ניתן למנף כדי לקבל תחושת יקרות והערכה כאשר כן מתאפשר לך להתפלל.

בדומה לאדם שהיה חולה ומרותק לביתו במשך תקופה, ולא יכול היה להתפלל במנין, אזי כאשר מתאפשר לו לצאת, הוא פתאום מעריך מה זה לענות אמן וקדושה…

כך, כשאתה מגיע לשבת או ביום חופש, ניתן לתאר שתעריך הרבה יותר מה זה להתפלל בלי פשרות… וגם זה רווח גדול!

אסיים בכך שיש בי הערכה גדולה אליך ולכך שפנית בשאלה נפלאה זו.

אם היו לנו אזניים… היינו שומעים את מרוצת המלאכים ואוושת כנפיהם כאשר הם מצטופפים ליד חלוני הרקיע, כדי להביט בך מתפלל, שם בחדר האחורי של המשרד, תפילה חטופה שלכאורה לא תואר ולא הדר לה, אך במבט האמתי היא כיהלום ואבן חן.

"כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה" – המקדישים שמך בשפה ברורה ובנעימה, ללא כל מגבלה ועמימות. "עם עמך ישראל קבוצי מטה" – הקוראים בשמך מתוך המציאות התחתונה והמוגבלת… ובזה בחר ה'.

חזק ואמץ אחי,

זקוף קומתך, כי גדול אתה!

ישי

[email protected]