שואלת יקרה שלום רב,

כאב עמוק בוקע מתוך שאלתך, הן תוכנה והן סגנונה. אין לי אלא להביע הזדהות מלאה אתו.

לצערי, הפוגע שעליו את מדברת אינו היחיד שזכה לביקורי מנהיגים חרדים; גם ה"משגיח התוקף" שזעזע במעשיו המפלצתיים את אמות הסיפים של החברה הליטאית, זכה אף הוא לביקור אבלות של מנהיגים מהשורה הראשונה של המנהיגות הרבנית.

כמובן שביקורים אלו הם סכין מושחז בלבם של הקרבנות. לא פחות. חלילה לפקפק בשל כך בחומרת המעשים שבוצעו, בפגיעות הנוראיות בנפש הקרבנות ובמשפחותיהם (את חלקם אני מכיר אישית), ובחומרת העונש המגיע לפוגעים. מאחר שהתבררה חומרת המעשים המזעזעים יש להוקיע לחלוטין את הפוגעים מתוך החברה, ללא היסוס וללא רחם.

אז למה בכל אופן זוכים הפוגעים לביקורים "ממלכתיים" מבכירים? ברוב המקרים, התשובה המצערת היא בגלל שיקולים שלא מן העניין של מקורבים כאלה ואחרים.

רבנים בכירים כמובן לא ראו את כתבי האישום, לא דיברו עם הקרבנות, אינם מעורים בפרטי הפרשיות, ולכן ניתנים למניפולציה של "אנשי חצר" בעלי אינטרסים שונים. הדבר גורם כמובן לזילות הרבנים, לפגיעה בכבוד התורה, ולרמיסה של אימון הציבור בממסד הרבני בתוך הציבור החרדי.

כן יש במעשים אלו חילול ה' נורא: במקום שאותם רבנים ומנהיגים יצאו בשצף ובחריפות נגד הפוגעים בקרב המחנה, הם נתפסים כמי שמחזקים את ידיהם, שמי שלא מבינים את חומרת המעשים ולא מוכנים לעשות בביעור הרע וטיהור המחנה. הנמצא בעמדת מנהיגות של כל חברה – קל וחומר חברה המבקשת להיות ציבור מוביל בקרב "עם חכם ונבון" – חייב להיות מודע לעובדה שמסתכלים עליו, מפנים ומחוץ, ולשקול לא רק את האפקט הפנימי של המעשים אלא גם את הממד ההצהרתי כלפי חוץ.

יש להדגיש בהקשר זה את מה שאמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). מי שבידו למחות, מי שיכול להשפיע על אחרים ואינו עושה כן, נתפס באותו עוון. במקרים קשים ונוראים כאלה, מוטלת חובה על מנהיגים ואנשי ציבור למחות ולומר דברים ברורים, לדאוג לכך שאחרים ישמעו וייראה ולא יוסיפו לעשות.

באשר לפוליטיקאים, אני מניח שהאינטרס הפוליטי גובר על השיקול המוסרי. על הציבור – עלינו – לומר בפה מלא שאיננו מקבלים אבחנה כזאת, וכי על הממסד הפוליטי להוקיע עבריינים מהסוג המדובר בדיבור ובמעשה. גם בהעדר "בחירות מקדימות" במפלגות החרדיות, דעת הציבור עדיין חשוב לממסד הפוליטי, בפרט בעידן של חיזור מתרחב אחר הקול החרדי.

הצד החיובי בסיפורים נוראים אלו הוא שאצל רוב הציבור, כולל הרוב המכריע של רבנים ופוליטיקאים, העבריינים המדוברים אכן הפכו ל"מוקצה מחמת מיאוס", ושמותיהם הפכו למשל ולשנינה לרוע הקיצוני שלעתים מרים את ראשו. רבים וטובים התפלאו על הביקורים שעליהם את תמיהה, ואלו לא השפיעו על הציבור הרחב ביחסו לפוגעים הנלוזים. עם כל הנזק של סיפורים אלה, הם גם סייעו להעלות לתודעה הציבורית את הסיכון ביחסי כוח ותלות עם רבנים ואנשי ציבור, את אמתות דברי חכמנו ש"אין אפוטרופוס לעריות", ואת הצורך לנקוט במשנה זהירות וערבות בכל אינטראקציה חשודה.

רק חבל שלא שומעים מספיק את קול המגנים ואת זעקת המנהיגים.

הלוואי שלא תהיינה עוד פרשיות מעין אלו במחננו – ובכלל – ושנדע כציבור השואף מעלה לטפל בעשבים השוטים בכנות ובנחישות.

בברכה

יהושוע

[email protected]