שלום, שמי אני כמעט בן 18, , ולאחרונה בחיי, אני ממש רוצה להיעלם. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה את החיים שלי. אני בכיין, וחלש אופי בתחומים רבים, כך שלמרות שאני חווה (כביכול) הצלחה בחלקים החומריים של החיים, אני לא חושב שזה יעזור לי.

אני מתחיל להרהר בחטאים, וביניהם "שמירת הברית", ודבר זה מצד אחד מפתה, ומצד שני מראה לי עד כמה עדיף שאני פשוט אמות, זה עדיף לי. למה לי לחיות אם אני כביכול אהרוס חלק גדול מחיי, ואולי אף את חייהם של אחרים? כבר אמרו חז"ל (כפי שאני זוכר) ש"המחטיאו יותר גדול מההורגו", או לפחות משהו בסגנון של זה. אני הולך להחטיא את עצמי בכפירה, ובעברות רבות אחרות, אני משוכנע, לא עדיף שאני אמות? אני לא מדבר על לקיחת חיים בפועל, אלא אני רוצה להתפלל לבורא עולם שייקח את חיי, ואז לא יהיה עליי חטא של התאבדות, אני לא אעשה שום חטא,וגם אגשים את שאיפותיי. חשבתי להתפלל על זה בראש השנה ובשבת, אבל החלטתי שאני אהיה פשוט שמח בהם, בתור מין מחווה אחרונה, לפני הסוף. אולי אני אתפלל על זה ביום כיפור, כך אני גם אקבל כפרה על ,לפחות, חלק מעוונותיי לפני המוות.

אני יושב וחושב על העניין, ומצד אחד אני תמה למה ה' לא גרם למותי עדיין, כי אני די מתכנן איך אני אחטא (גם באמצע ראש השנה תכננתי קצת), והרי עדיף לי למות עכשיו, זכאי, מאשר למות חייב אחר כך. מצד שני, לקראת היום השני של ראש השנה במנחה, התחלתי לחשוב "ואם זה באמת יהיה הסוף? עכשיו ייגמר ראש השנה ואני אצנח על הקרקע?" והתחלתי לפחד מעט, משום שאיני יודע איך יהיה עולמי הבא, ואם אני בכלל משפר במשהו את המצב שלי.
אני יודע שגם אם יקבלו אותי לגן עדן (או משהו בסגנון הזה), עדיין אני אהיה בדרגה הכי נמוכה,עקב כך שוויתרתי על חיי, ואני חושש שאכן יכול להיות שאני אסתכל על כל השאר ואאכל מבפנים על הפספוס של הדרגות.
ואני גם יודע שאין עם מי לדבר, אי אפשר לבקש מה' את השמחה במתנת חינם, צריך לעבוד בשבילה, ולמה? כך גזרה חכמתו…
אני מנחם את עצמי בכך שאני לא צריך להיות הכי טוב (ממילא אני לא מאמין לרגע אחד שאני אוכל להגיע לדרגותיהם של צדיקי עולם, יעקב אבינו, "בחיר האבות", משה רבנו "פנים בפנים אדבר בו" וכו'), ואפשר להסתפק במועט ולהיות שמח, כי ממילא, אם אני בכלל אהיה בגן עדן, ולא ארגיש סיפוק מושלם, זה סימן שכל השאר גם הם לא חשים סיפוק מושלם, וחרטה על כך שהם לא היו יותר טובים, וממילא המצב שלי לא שונה משלהם. אז אני לא באמת מפסיד ("איזהו העשיר, השמח בחלקו").
האם אני בכלל צודק?
האם זה שאני בכלל חושב לחבל בחיי הוא עוון גדול, וביטול מצוות "ובחרת בחיים", ועדיף לי לעבור על כל העברות שיש ורק לא לעבור על זה? שמעתי פעם דברים דומים, אבל גם שמעתי דברים סותרים,כמו שאומרים שעדיף לסבול יותר מייסורי גיהינום,רק כדי לא לגרום לצער לאבינו שבשמיים,דהיינו, גם אם תעבור עבירות, עדיף לך לסבול בגללן בגיהינום מאשר לצער אותו בחטא כה גדול (תארו לעצמכם שהבן שלכם מבקש:" אבא, תשחט אותי"). (אני חייב להודות, אני ממש לא בדרגה הזאת. אם הייתה לי בחירה בין בחירה בטוב הנצחי שלי, לבין בחירה של ייסורים, אבל נחת רוח לה', הייתי בוחר בטוב שלי. אני לא רוצה שה' יהיה מרוצה ואני לא. ובכלל, למה אני צריך להתפלל "למענך אלוקים חיים"? אני לא רוצה את הטובה בשבילך, אלא בשבילי, ואם בגלל זה לא תתקבל תפילתי, לפחות לא שיקרתי. לא באמת מעניין אותי יותר מדי מנחת רוח לבורא. אף על פי שנתת לי חיים וכל דבר טוב בחיי, למה שאני ארצה לשעבד את כל חיי אליך? מה שווים החיים שנתת לי, אם אני נותן כל חלק בהם לך? איך ייתכן שמשה רבינו אומר :"ועתה ישראל מה יהוה אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יהוה אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", כאשר הבקשה הזו לא פשוטה כלל וכלל?! לא הייתי מוכן לתת את "כל לבבי וכל נפשי" עבור שום דבר! וזה לא כאילו שאני בונה נכסים לעתיד לבוא, וכל זה נועד בשבילי ,"לטוב לנו". אני שמעתי סיפור על הרמח"ל, מאחד המורים בישיבה התיכונית שלמדתי בה. הרמח"ל ועוד כמה אנשים היו בעצם מתנים על המעשים שלהם שהם עושים אותם רק לשם שמיים, דהיינו, כל הזכויות שלהם היו הולכים למען עם ישראל והגלות ודברים בסגנון הזה. אתם מבינים מה זה אומר?! הם בעצם אמרו אני זורק את כל הזכויות שלי לפח, כל עבודה שאי פעם עבדתי אני תורם לצדקה, וזה לא כאילו בסופו של דבר אני הולך להיות שמח על זה שאני נותן ותורם,זה לא כאילו אני אקבל שכר טוב על צדקה זו, כי אני נותן את השכר עצמו(!), כי אחרי זה מגיע נצח שבו אני אראה את כולם מעליי, והם(!) יהיו שמחים ומאושרים ואני לא, לתמיד! איך אני יכול להכיל דבר כזה בראש שלי?!
אני יכול להבין שאדם יקיים מצוות כדי שיהיה לו טוב בעולם הבא, ואני יכול להבין שאדם יאהב את ה', בלי לחשוב בכלל על שכר המצוות, אבל לפחות ידוע שיגיע אליו הטוב "סוף הטוב לבוא", אבל שבן אדם יבוא ומתוך אהבתו לה', מתאווה רגעית לעשות נחת רוח, יבוא ויזרוק הכל(!) לפח ויחיה כמו עני ,וירגיש את זה לנצח נצחים, הרי זה כמעט עצת היצר הרע! איך משהו התקלקל כל כך, שזאת שאיפת כל הצדיקים?! למה להקריב את עצמך לגמרי?! חשוב להדגיש שמה שאני עושה שונה לחלוטין, שכן אני כן אמור לקבל את השכר על מצוותיי, אבל הם פיזרו את שארית הפליטה! חז"ל אומרים "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ואפשר לומר שדווקא מתוך שאני בא בשבילי "לא לשמה", אז אני אלך לרצון הבורא "לשמה", ובכל דרך אחרת: לא. תחשבו על זה, על פי תפיסת העולם של צדיקי האמת, כרמח"ל ודומיו, אם היית מקבל עכשיו מסר משמיים שיהיה נחת רוח גדול לה' יתברך אם תקבל על עצמך לבהות בקיר למשך לנצח נצחים, אפילו בלי הרהור בדברי תורה באמצע, רק בהייה, אז הצדיק האמיתי היה מסכים לזה! הוא היה נותן הכל בשביל "נחת רוח"! ואם תאמרו לי שה' יתברך לא היה מבקש דבר כזה לעולם, אז אענה שזה לא משנה! עצם התפיסה היא כזאת, שצריך לתת הכל! אני אפילו לא רוצה לקבל את זה! הם נשמעים מטורפים! אני מעדיף להיות בגן עדן עם כל התענוגות יחד עם ה"ערביים הטיפשים", כלשון הרמב"ם, מאשר להיאבד יחד עם הצדיקים!)

אז, בקיצור, אני רוצה להתפלל לה' למות, אבל לא בטוח אם זה שווה או לא. מצד אחד אני משוכנע שאני הולך לחטוא,ואין הכרח שאני אעשה תשובה,ומצד שני לא בטוח אם בכלל מותר להתפלל למות. אני לא מבין את השאיפה שכל התפילות מלמדות אותנו: "למענך אלוקים חיים", ואני נכנסתי לעשרת ימי התשובה, כאשר ביום שבת הזה, יחול, בוודאות, היום הקדוש ביותר בשנה (גם אם תאמר ששבת יותר חשובה מיום כיפור, הם באים ביחד!), ואני מאוד נבוך…

אשמח לעזרתכם
שיימחקו לכם כל החובות ותיחתמו לחיים טובים!

(אני רק רוצה להעיר שעל אף שהשתמשתי בלשון חריפה מעט, אני לא באמת סובר שכל הצדיקים מקומם באישפוז… אני פשוט נכנסתי לקצב, והתחלתי לפרוק מחשבות. אני די משוכנע שכל אחד מהם יוכל "לפרק ולהרכיב אותי מחדש", מבחינה שכלית, אבל אני בכל זאת מעלה את התהיות שבלבי)