שלום לך

השאלה שאת שואלת מנוסחת בצורה חכמה מאוד, והיא מבטאת גם שאיפה כנה לקיים את התורה מתוך השלמה פנימית ומתוך חיבור ובעיקר מתוך בגרות. זו שאיפה שרבים מוותרים עליה. ובוחרים לחיות חיים חלשים מבחינה רוחנית וככה לטשטש את התביעות הגדולות שהתורה מעמידה לפנינו. או לחילופין לחיות חיים צייתניים שאין בהם חיבור נפשי אותנטי ומלא אל התורה. שזהו גם כן ויתור מבחינה רוחנית. השאלה גופא היא עצמה צעד לכיוון של עבודת השם מתוך אוטונומיה וחירות.

אבל מעבר לחכמה יש כאן צעקה של כאב גדול, וגם כן כעס גדול שבמידה מסוימת הוא קול של רבים. וזו התחושה שהתורה והאמונה דורשים מהאדם מחיקה של האישיות שלו והפיכה שלו לסוג של אובייקט שבו תממש המטרה הדתית הגדולה. כמו שחייל נקרא 'רכוש צה"ל' מבחינת החוק, כך גם אנחנו 'רכוש' של קונה הכל, ואנחנו כלים במשחק השחמט האלוקי, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.

אמנם כאישה את פוגשת את זה בשיח של זכויות נשים, [מה שמתבלט מאוד על רקע השאיפות שהעולם החילוני שם עליו דגש חזק] אבל גברים חווים את אותה חוויה במובנים אחרים ובהקשרים אחרים. – באתגרים קשים שהם צריכים לעמוד בהם והם מרגישים שהם לא מסוגלים, כמו ללמוד כל היום, לעמוד בסדר יום הלכתי, ולהתגבר על מה שהם מחויבים להתגבר וכדו' דברים שהם במידה רבה סדר יום צבאי. וגם הוא איזו שהיא תחושה של 'רכוש צה"ל' רק לכל החיים.

אמנם כגברים הצווים של התורה הם צווים יותר אקטיביים ופחות פסיביים, יותר מעשים ופחות לא תעשה, ולכן יש כאן פחות אפשרות לתחושה של מחיקת הרצון הסובייקטיבי, מה שאין כן אצל אישה יכולה להיות תחושה של מחיקת הסובייקט ומחיקת האוטונומיה האישית לחלוטין. כי גם היא לא נדרשת להרבה פעולה כך שכאילו היא גם לא פעילה מבחינה רוחנית וזה עוד יותר מדגיש את היעדר האישיות שלה בתוך המרחב הרוחני כביכול.

זה כואב וזה מכעיס, ובוודאי שלא זו הכוונה של התורה.

התורה, אומרת הנה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע. הווה אומר: הטוב- התורה- החיים, הם אחד, ואם התורה ייעדה לנו חיי עבדות אין כאן חיים ואין כאן טוב.

גם חז"ל בכל מקום מכנים את התורה מתנה. ולכן בהכרח שהתפיסה היסודית היא שהתורה היא דבר טוב גם במושגים שלנו.

ולכן מבחינתי השאלה שלך מגובה גם מתוך התורה עצמה. כלומר זו קושיא גם במושגים של התורה עצמה, ולא רק בגלל שלא בא לנו להיות חיות מחמד.

*

בשאלה הזו יש שתי קומות.

האחת קומת החוויה הקיומית [והעומק הפילוסופי שלה] והאחת השאלה שעל פני השטח, ברובד של הבנת המושגים – עבד השם, נצחיות התורה, ודיני עדות אישה. אני רוצה להתייחס קודם כל אל לב השאלה מבחינת החוויה והעומק של ההתבוננות בדרך החיים התורה. ואח"כ אתייחס בקצרה אל השאלות שעל פני השטח, דהיינו המושגים של עבד השם ונצחיות התורה.

מכיוון שהשאלה היא עמוקה עד מאוד, אני אצטרך לרדת קצת לעומק המושגים ואני מקווה שהדברים יהיו מובנים עד הסוף.

אם נתבונן במה שאת אומרת נראה: שאת תופסת את התורה ואת האמונה כ'אמת' אבל לא מוכנה לכונן בתוכה מערכת יחסים מכל סוג שהיא. אפילו לא מערכת יחסים של אהבה כמו שציינת. זה דבר מעניין שיש לשים לב אליו.

אני חושב שאפשר להבין את זה בכמה צורות.

דבר ראשון, אין לך בעיה עם אהבה, אלא יש לך בעיה עם אהבה אם היא מובילה ל'עבדות' כלומר, אם בקצה הדרך של האהבה עומד שיעבוד, אז איזו מין אהבה זו?

בנוסף אם אנחנו חושבים על המושגים 'אמונה ותורה' רק כאמיתות יש משהו מאוד מפחיד בהשתעבדות לאמיתות. אמת היא דבר מאוד קשה וחסר פנים משהו שאנחנו לא רוצים לומר שאנחנו באיזה שהוא יחס איליו. אמת היא דבר קר ומנוכר. [וגם בכלל קצת קשה להבין איך אפשר לקיים איזה שהוא רגש ויחס עם עובדה]

את אומרת: מה זה רלוונטי מה אני מרגישה כלפי השם? זו זעקה שיש בה הרבה פחד מלעמוד מול הרגשות כלפי השם, מין אמירה שהרגשות שאת מרגישה כלפי השם יש בהם משהו מסוכן.

יש בזה הגיון כי האמת הגדולה של הקיום, זו המהווה אותה בכל רגע, היא דבר מוחק אישיות. בעמידה מלאה מול השם, עשויה להיות מחיקה גמורה של האישיות. כאילו מה רלוונטי מה אני מרגישה או חושבת מול מי שיודע הכל וכל יכול?

שם אין מקום לאני האנושי עם הפגימות שלו עם הכעסים שלו, עם הכמיהות שלו ועם הטיפשות שלו. אדם שמבין באמת מיהו השם מרגיש – כאן לפניך מה הדבר שיותר חשוב ממך, מה שהיה לפניך ויהיה אחריך, מה שמבטל לחלוטין את כל מה שמעניין אותך. כמו שרבי שלמה אבן גבירול כותב:

שפל רוח שפל ברך וקומה

אגדלך ברוב פחד ואימה

לפניך אני נחשב בעיני

כתולעת קטנה באדמה

מלוא עולם אשר אין קץ לגודלו

הכמוני יהללך ובמה

הדרך לא יכילון מלאכי רום

ועל אחת אני כמה וכמה

ורב סעדיה גאון כותב:

שוכני בתי חומר למה תשאו עין

ומותר האדם מן הבהמה אין

לנו יש לדעת כי אנחנו תולעת גם חומר גבינו

ואיך יגבה ליבנו?

גם רב סעדיה גאון וגם ר"ש אבן גבירול, בגלל התפקיד שלקחו על עצמם בלתרגם את הצורה לשפה פילוסופית [שניהם היו פילוסופים גדולים] מאוד מדגישים את המקום הנמחק של האדם מול השגב האלוקי ממלא הכל. זו חוויה שהם ידעו להפיק ממנה את העונג הנפלא של ההתמזגות באינסוף, אבל כאנשים מודרניים זה קשה. כי המודרנה מדגישה את הכוח האנושי ואת המקום שלו ואת הזכויות שלו, העמידה של האדם במרכז מרגישה כביכול באיום מצד האמת האלוקית הכוללת את הכל.

[האמת המדעית לעומת זאת לא מאיימת עלינו. כי האמת המדעית , גם בממדים שהיא מייצרת רגש היא בסופו של דבר אמת מוכוונת טכניקה. כל המדע הוא אמת ביחס לטכניקה. ולכן זו אמת המשועבדת לאדם, אבל האמת הרוחנית מעמידה במרכז דבר שהוא לא האדם – דבר שמחוצה לו, האינסוף.]

*

מאידך בתהלים יש קולות אחרים: מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו.

או פסוק אחר – ה' מעון אתה היית לנו.

כאילו השם הוא הבית של האדם ולא האדם עבד של השם. הקב"ה סובל את כל העולם כולו, נותן לנו קיום ומקום ומאפשר לנו בכל רגע קיום אוטונומי מוחלט. כמו הציור הנפלא של הרמ"ק בתומר דבורה:

והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקדוש ברוך הוא עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועת אבריו והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס והקב"ה סובל, ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא ח"ו שהרי בכחו ברגע כמימריה לייבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם (תומר דבורה פרק א)

כלומר יש גם מובן הפוך בו הקב"ה הוא ממש שיעבד את עצמו אל האדם. הוא הבית הוא האם המאפשרת לתינוק להיות אוטונומי באופן מוחלט ולראות את האם כחלק מעצמו.

אנחנו רואים כאן שיש ביחס אל האלוקות שני צורות ממשיות האחת ביטול מוחלט בתודעת האינסוף – דבר שמבטאים דווקא הפילוסופים שלנו. והצורה השניה התמקמות האדם בתוך האלוקות מתוך אוטונומיה אנושית. דבר שמבטאים התנ"ך והמקובלים. ולכן צריך להבין שכנראה שתי התודעות אמיתיות וחשובות.

משום מה דווקא כנראה שהעמידה מול השם מתוך חירות אנושית ולא מתוך התבטלות, היא החוויה היותר עמוקה ויסודית, כי זו הצורה שהתנ"ך מתבטא על העמידה מול השם. והגם שאפשר לעמוד מול השם ולהתבטל לחלוטין מול האינסופיות של האמת שלו ולהתענג מזה, עדיין לא זו הצורה העיקרית לעבוד את השם, אלא אדרבה על האדם לעמוד מול השם כאדם, כי אם אין בן אדם אין מי שיהיה בקשר עם השם. הקב"ה ברא אותנו כיצורים עם חירות כי הוא אוהב אותנו דווקא כך ודווקא ככה אנחנו צריכים לעמוד גם בלב הנוכחות האלוקית.

אני מודע לכך שאולי זה נשמע קצת מופשט, אבל ננסה לתמצת את זה ככה – תפקידנו להיות בקשר עם הקב"ה מתוך חירות ואוטונומיות אנושית. זה הריקוד העדין שבין אוטונומיה והתמזגות.

כי מחיקת האנושית מצד אחד, או מצד שני בריחה מקשר. בשניהם אין בהם את ההדדיות שלשמה ברא הקב"ה את העולם הזה. התכלית של העולם הזה הוא אותה אהבה שבין אדם לאלוקים [ובין אדם לאדם] וזו נשמרת רק כאשר מחזיקים את האיזון העדין בין ה'אני' על כל פגמיו לבין ה'אתה' על כל אינסופיותך. זה השיא שבן אדם יכול להגיע אליו בימי חייו. ולשם כך יש עולם.

*

אז מה בנוגע למושג עבד השם. המושג הכל כך מוחק הזה?

אז בתפילת שחרית של שבת אומרים ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. משה רבינו קיבל את המתנה הגדולה ביותר והיא שהוא נקרא עבד נאמן. העבד הנאמן הזה היה מלך בהגדרה, מחוקק, נביא, הוציא את ישראל ממצרים נתן לנו את התורה וכבש את עבר הירדן. כלומר משה רבינו אם נתבונן רק בהיבטים הארציים שלו בלבד, הוא שיא של כוח ושל חכמה ומנהיגות. והוא האב טיפוס של עבד השם.

גם אברהם אבינו. אם נחשוב על הסיפור שלו בהיבטים הארציים בלבד. מדובר בנשיא אלוקים אדם נערץ אב המון גוים ונביא לאומים. בנוסף אדם עשיר מאוד, ולוחם אמיץ שהכריע ארבעה מלכים בפשיטה לילית אחת. זה הסוג השני של אב טיפוס עבד השם.

שני עבדי השם הם ארכיטיפיים של כוח וחכמה. אנשים חזקים אמיצים וחכמים. הדבר הכי רחוק מבחינה ארצית מהמושגים – צייתנית או חננה.

הדמות שהתורה מציירת כשיא של עבד השם הוא אדם חזק חכם ואמיץ גם מבחינה רוחנית אבל גם מבחינה גשמית. אלו עבדי השם ההיסטוריים שעליהם התורה מדברת כמודל שעל כולנו לשאוף אליו.

אז מה בדיוק הכוונה עבד?

יש כאן עירוב מושגים. בלשון התנ"ך וחז"ל והראשונים, המושג עבד לא משקף ביטול אלא שייכות. [כמו טעות אחרת ש'יראה' לא משקפת פחד אלא אמונה, בכל מקום בחז"ל ובתנ"ך עבודה זרה נקראת 'יראה' – 'מוציא יראתו מחיקו'. וגם בלשון התנ"ך ו'עבדך ירא את השם מנעוריו' כלומר מאמין.]

יש כאן מרחב מושגי אחר. כי אנחנו מבינים עבדות כביטול וכניעה. ולכן אף אחד לא יאמר לחברו יעבור נא אדוני לפני עבדך, כמו שיעקב אומר לעשיו. וגם כל שרי המלוכה והאצולה נקראים בכל מקום עבדי המלך. כמו שרואים בכל מקום במגילת אסתר.

אמנם בעלי המוסר ראו במידת הכניעה וההתמסרות הצבאית, כוח אדיר שכדאי לרתום לעבודת השם. ולכן הם דרשו את כל המקומות האלו בתורה לעבדות ממש – עם כניעה ועם התמסרות. אבל עבדות במקרה יכולה להתפרש כביטוי לכניעה בפני כוח, ויכולה להתפרש כהשתייכות והזדהות.

כלומר, משה רבינו נקרא עבד השם, כי הוא האדם הכי מזוהה עם האלוקות. אבל משה רבינו למרות ענוותנותו הוא ממש אדם שמבטא כוח וחכמה. מול המצרי, מול פרעה, מול העמים, וגם מול הקב"ה בעצמו, שהוא מתווכח איתו – ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ולא רק התמסרות וכניעה.

*

בנוגע לנצחיות התורה.

התורה נצחית, והיא לא ניתנה כדי להתבטל, זו ברית לעד. אבל ההלכה נקבעת לפי שני עמודים ושני צירים.

האחד הוא המוסרת, דהיינו המסורת שמסרה לנו חכמינו מדור אחר דור. והחלק הזה הוא חלק הליבה של התורה, זה החלק שאומר לנו איך מבינים את התורה ברמה הכי בסיסית אפילו ברמת הנוסח והמילים.

הציר השני זה ציר הסמכות הפרשנית. כלומר בכל דור ודור יושבים חכמי ישראל [בזמן הבית הם התכנסו בסנהדרין] ומכריעים בהכרעות הנדרשות. ופחות או יותר ההכרעה היא על פי הרוב של החכמים. כך למשל כשהופיע החשמל והיו צרכים להכריע את דינו בשבת עלו דעות שונות וכאשר דעת הרוב נטתה להגדיר את איסור החשמל כאיסור מדאורייתא נקבע החשמל כחילול שבת מוחלט.

ככה ההלכה גם מתוך התורה עצמה, כלומר התורה עצמה אמרה – לא בשמים היא, אלא מכיוון שלכל דבר יש מרחב פרשני [או מעגל פרשני] כלומר אדם רואה בטקסט מה שהוא מביא מהבית. לכן התורה אומרת שההלכה לא נקבעת לפי מה שכתוב כי כל אחד מהחכמים מתכווח על עצמם הפירוש של הכתוב. אלא לפי רוב החכמים.

והנה, לפי הכללים של ההלכה עצמה, הרי שחכמי ישראל של הדור הזה יכולים להתאסף יחד ואם נראה להם שהם גדולים בחכמה ובמניין מדורות קודמים הן יכולים לומר ולפרש כל דבר לפי הבנתם. ולהתאים אותם לפי הפרשנות שאולי תראה להם. או הם הכללים שההלכה עצמה קובעת. אין בית דין מבטל דברי חבריו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין.

אילו חשבו חכמי הדור הזה שהנה זרק השם עלינו מים טהורים וטהרנו. ואנחנו שורה עלינו רוח חכמה ועצה וגבורה ויש בנו דעת קדושה ומדויקת יותר מחז"ל, הרי של פי כללי ההלכה עצמה, בסמכותנו לקבוע הלכות אחרות מדברי חז"ל.

אבל מי מעכב? שני דברים.

ראשית אין בכלל דיון ממשי מאורגן בין כל חכמי ישראל. כלומר אין סנהדרין כגוף מכריע אלא כל חכם מכריע לקהילה שלו כמו בקהילה באירופה. וזה בגלל התחושה שאף על פי, שמבחינה גופנית אנחנו בני חורין ואנחנו בגאולה מסוימת. אבל התורה עצמה כמערכת נתונה בגלות. התורה היא לא במרכז ההשפעה שלה, והקיום הרוחני שלנו עדיין בגלות, ואין מקום לסנהדרין המוסכם על הכל.

הסיבה השניה. שהחכמים עצמם שהם בעלי הסמכות לשנות את ההלכה, פשוט לא חושבים שהם יותר חכמים מחז"ל או מהראשונים [ובצדק רב] כלומר אנחנו עצמינו מטילים עצמנו הגבלות לא מתוך אמונה שאי אפשר לשנות כלום בהלכה, אלא בגלל שאנחנו לא רואים את עצמנו חכמים יותר מהקדמונים. אלא אדרבה הרהב יותר נחותים מהם מבחינה רוחנית.

אבל גם סיבה נוספת יש כאן ברקע.

גם במקומות שבהם יש הגיון ברור כביכול לשנות, אם נחשוב על הטעם של ההלכה, יש חשיבות רבה להשאיר את ההכלה במקומה ולפתור את הפער רק בדברים מסביב ולא בשינוי ישיר – כמו חרם דרבינו גרשום האושר לשאת שתי נשים. והיתר עיסקא, שמאפשר משכנתא, ומכירת חמץ. ובנוגע לירושה – צוואה. כי יש חן מיוחד בזה שההלכה נשארת כעיקרון במקומה ולא שנינו אותה.

נחשוב לרגע אם עכשיו היו מקימים בית מקדש. והיו תופרים בגדים לכהן הגדול. האם היינו רוצים להלביש אותו בגדי מעצבים עכשוויים או שאדרבה בגדי הכהן הגדול נושאים את הרוח הקדומה והיינו מרגילים את עצמנו לסוג היופי המסוים הזה?

הגאווה שלנו היא שההלכה היא בת שלושת אלפים שנה, שספרי התורה שלנו נראים כמו לפני שלושת אלפים שנה ושיהודי לפני אלפי שנים נראה קרוב ככל האפשר אלינו. את ההתאמות אנחנו מנסים לעשות בפרקטיקה המעשית. בכלים של תקנות חכמים ופתרונות ולא בשינוי ההלכה עצמה.

לסיכום: אין שינוי בהלכה משלוש סיבות. האחת פורמלית – אין סנהדרין. שנית חשש – אנחנו חושבים שאנחנו פחות מבינים את התורה מהקדמונים. שלישית מסורתית – אנחנו מעדיפים מעקף הלכתי ולא שינוי כדי לשמר את הבניין העתיק ביופיו.

וכאן אנחנו מגיעים לנושא של עדות אישה.

*

הנושא של עדות אישה הוא נושא קשה ומכעיס בפני עצמו. אבל בנוגע להבנת התורה יש כאן חוסר הבנה מסוים בגלל פער בין המחשבה של התורה לבין מחשבה מודרנית. ובהרבה מובנים יש כאן השלכה של דפוסים דכאניים ברבריים שהיו נפוצים אצל העמים הקדמונים ושהתורה חייבה אותנו להילחם בהם, [בכל החוקים שהתורה נתנה בנוגע לנשים יש הגנה עקבית על הזכויות שלה ולא להיפך] לבין חוקים שהתורה עצמה מצווה עליהם.

עדות במהות שלה בהלכה בניגוד לעולם המודרני, היא לא רק תיעוד וצילום האירוע. אלא היא שותפות ואחריות של אזרח על מה שקורה בחברה כולה. ולכן – יד העדים תהיה בו בראשונה ויד כל העם באחרונה. כלומר העד הוא גם תליין הוא נושא באחריות מלאה. הוא נציג החברה מול העבריין. קל להבין שבחברה שבה אישה לא יוצאת למלחמה ולא עובדת בשדה היא לא באמת נוטלת אחריות על החיים הציבוריים. היא חסרת כוח ולכן היא גם חסרת רלוונטיות כעד.

אמנם, לרוב העדויות של החיים עצמם העדויות החשובות באמת אישה נאמנת: בכל מה שעד אחד נאמן, ובעגונה ובחלק מדיני ממונות. כלומר ברוב הדברים החשובים של היום יום. רק בדברים שעליהם ב"ד מוציאים להורג ושבהם גם דיני העדות הם חמורים עד בלתי אפשריים גם ככה עדות לא מועילה.

הדבר הזה מרגיז בעיקר כי הוא מבטא ערך הוא מגדיר רעיון שלא נתפס בעיננו – שאישה לא יכולה. אבל באמת אישה בעבר היתה חסרת כוח. היא לא הייתה שותפה אזרחית של ממש בחיים המדיניים ובלי אחריות וסמכות גם אין נאמנות. זה דבר מרגיז ומכעיס אבל זו היתה העובדה המציאותית שכלפיה התורה קבעה את ההלכה ולא נקבעה ההלכה כדי להגדיר את המציאות של האישה כפחותה. אלא ההלכה קובעת שכל האנשים שיש להם אחריות על החיים הממשיים במדינה יקיימו גם את מערכת המשפט, אבל מי שאין לו אחריות או כוח מתאים לזה לא משתתף בעניין. [וזה מה שהאחרונים מגדירים שהבסיס של כל המושג בית דין זה בעצם הרחבה של החובה האישית של אדם להציל עשוק מיד עושקו – גם זו חובה גברית מובהקת]

אבל כדי להבין יותר צריך לשים לב לשני דברים. א' שהתורה כעיקרון כל הזמן הלכה וקידמה את מעמד האישה ולא להיפך. התורה ביטלה הרבה זכויות שהיו לבעל או לאב בעולם העתיק. חייבה את הבעל לספק את הצרכים של באופן שהיא יכולה לתבוע בבית דין ולא תלוי בשרירות ליבו. חכמים חייבו אותו כתובה כדי שלא יכול לגרש אותה בקלות וכאשר הזמנים היו בשלים לכך קו חכמי ישראל והפסיקו את ריבוי הנשים בצורות מתחוכמות. אצל האשכנזים בחרם, ואצל הספרדים בתנאי בכתובה. זה קרה לפני אלף שנה. כשבכל העולם כולו מצבם של הנשים היה בכי רע.

הדבר השני שצריך להבין במה שנוגע לעניין הסימבולי שמתקיים בבית דין – העובדה שאישה פסולה לעדויות של רציחה או חילול שבת וכדומה. צריך להבין שהעדויות האלו הם בלאוו הכי בעיקר סמל של דיון שהעם מבצע ולא עניין רק של הצלת עשוק מיד עושקו. כלורמ הב"ד הוא לא גוף שיפוטי כמו במדינה מודרנית שהמשפט תפקידו סדר והוא מפעיל את המשטרה. אלא בית הדין הוא בעיקר מוסד שבו נעשה הצדק העליון ובלשון הר"ן – צדק אמיתי. ולכן ההכרעות שם מחויבות בעמידה בכללים מחמירים כל כך. שבית דין שהרגה פעם בשבעים שנה היתה נקראת בית דין קטלנית. ורב עקיבא ורבי טרפון אומרים – אם היינו שם לא היה נהרג אדם מעולם. כלומר הסנהדרין יותר ממה שהיא היתה גוף שיטורי היא היתה גוף הלכתי שמייצג צדק [הדבר הזה מבואר בדרשות הר"ן הדרוש האחד עשרה בהרחבה]

אבל את המשטר וההגנה של החיים הארציים. זה דבר שמימוש המלך, [מלך בעולם מודרני יכול להיות המדינה, אבל העיקר שזה לא הסנהדרין] והוא מכה ועונש והורג לפי צורך הדור. והמלך יכול להאמין לאישה ולכל מי שנראה לו להאמין לו, כי הוא לא מופקד על הצדק אלא על הסדר, ולכן הבעיה של רציחה המונית בסמינר היא בעיה שאולי משקפת משהו מרגיז אבל זו לא בעיה אמיתית, כי במקרה כזה בלאוו הכי שולחים את המלך לעשות סדר. כי הרי גם אם אלו היו גברים ולא נשים הרי צריך עדין והתראה תוך כדי מעשה חטא. ושיעמדו העדים בכל הביקורות והחקירות של הבת שזה דבר קשה מאוד. ולכן במקרה כזה שיש סכנה שהדבר יחזור על עצמו. אז המלך יעניש את החשודים כפי הנראה בעיניו. ובזמן שאין מלך בית דין מכניסים אותו לכיפה שזה כלא שבו הוא מת מעצמו.

*

ננסה לסכם: יש בהלכה קומות על קומות של רבדים ומשמעויות. חלקן מובנות לנו מיידית וחלקן מהדהדות לנו מושגים עתיקים שלא תמיד מדברים את ההווה כמו שאנחנו רואים אותו. העתיקות זו הכוח שלנו. ההלכה היא חוק על מדינה וירטואלית [שלא נתונה לשטח טריטוריאלי ספציפי] בת אלפי שנים. מטבעה אנחנו נזהרים איתה ויודעים שחלקים עצומים מהדברים הנמצאים בבסיס ההלכה לא מובנים לנו עד הסוף ואם נקלף כל נקודה עד הסוף אולי כן נבין.

המתח הזה נמצא בבסיס של להיות יהודי. בכל דור היו דברים שלא הובנו והיה צריך להסביר ואז לחיות עם הפער מתוך אמון שיש הסבר מעבר לגישה שלנו. [למשל בתחילת המאה העשרים, כשהיו רעיונות קומוניסטיים באופנה, הרבה יהודים ניסו להבין למה התורה מקדשת את הקניין הפרטי, אבל היום אין כזו שאלה]

אבל זה לא אומר שלא חשוב לשאול ולנסות להבין, ככל שננסה להבין כבר נחיה חיים שהם גם יותר, חיים של חירות, וגם חיים יותר רוחניים, כי כאשר אנחנו שואלים אז האני השאול נחשף לתוך האור של התורה עצמה הוא נכנס למגרש וגם אם נשארים עם כאב מרוויחים חיי תורה עשירים ואותנטיים, עמוקים וחיוניים.

חשוב להבין שרבים מגדולי הדורות עסקו בלי סוף בשאלות האלו מכיוונים שונים בנוסחאות שונים, אבל זו אחת מרכיבי הליבה של לימוד תורה. יש ערך גדול בקשר עם בני אדם כנים חכמים ושמספיק אכפת להם מרוחניות ומצד שני מספיק כנים וישרים כדי לעבד איתם יחד את הדרך המיוחדת הזו.

בקיצור את כל המושגים – עבד השם, נצחיות התורה ועדות אישה ניתן לפרש בדרכים מיישבות את הדעת. אבל הדבר החשוב באמת זה מימוש של קשר עם השם, שמצד אחד יש בה נוכחות עמוקה של האלוקות, ומצד שני אין בה מחיקה של החירות של האדם להיות אדם לחשוב את מחשבותיו להרגיש את רגשותיו. והאוטונומיה הזו מול הקב"ה, משליכה גם על האופן בו נתייחס לכל השאלות האחרות.

מדובר בשלושה שאלות רחבות שדורשות הסברים דוגמאות ודיוקים. ולכן אני ניסיתי לקצר בביאור המושגים עד הסוף, ולהתמקד בחוויה הקיומית שהשאלה מייצגת ובדיוק הדרך הנכונה.

מקווה שהועלתי ותודה על הזכות

יוסף