שלום לך שואלת יקרה,

את שואלת שאלה כנה ונוקבת. את שואלת שאלה שמעידה על חשיבה מפותחת וחיבור לעצמך. אני מעריכה אותך מאד על הכנות והאומץ לומר (לכתוב) דעה לא פופולרית ששמה אמת כנה על השולחן.

אני חייבת להודות שבפעם הראשונה שקראתי היו לי כמה רגעי בלבול ומחשבות של: "זה כ"כ לא תואם את הצורה בה אני חווה את החיים שלי אבל אם חושבים על הדברים בצורה רציונלית, יש איזה הגיון בדברים.."

וברגעים הבאים ובמלחמה שהתחילה קצת אחרי שקיבלתי את השאלה, והביאה איתה לא מעט סבל ופחדים ומחשבות של "למה אנחנו צריכים לעבור את כל זה?"

אבל גם הפגישה אותי עם כ"כ הרבה רגעי טעם, משמעות וערך, הרגשתי רצון גדול לנסות לשתף אותך בחוויה ובמחשבות שלי ביחס לשאלה.

אניסה להתייחס לדברים מכמה זויות:

הזוית השכלית- להתייחס לתוכן הדברים, בלי להתייחס לחוויה האישית שלך או לנקודת מבט אמונית יהודית.

נכון שיש סבל בחיים, ונכון שרגשות שליליים הם חזקים מרגשות חיוביים, אבל בהתבוננות כללית על האנושות, רוב האנשים חווים את החיים כמשמעותיים ומספקים.

נכון שכשמרגישים כאב חזק קשה לחוות הנאה, אבל כחלק מטבע האדם הוא מתרגל לסבל ומסוגל לחוות הנאה תוך כדי. בכאבים פיזיים ורגשיים.

כמה שהמלחמה לא קלה עבורנו, עבר כבר חודש, ורובנו התרגלנו, אנחנו מצליחים לחוות הנאה למרות אי הנוחות, או החרדה שהמלחמה מעוררת אצלנו.

נכון שרגשות הם לא בדיוק ניתנים לכימות, אבל מקובל בפסיכולוגיה לטעון שרגשות שליליים הם חזקים יותר, אבל רגשות חיוביים הם יותר בנמצא.

מקובל לטעון שרגש שלילי חזק פי 3 מרגש חיובי. לכן אם עברנו יום טוב בסה"כ אבל מישהו פגע בנו, או חווינו כשלון, יש סיכוי שנסתובב עם החוויה השלילית ולא "נספור" את כל הדברים הטובים שקרו לנו. עדיין לרוב בני האדם יש רווחה נפשית, ובמחקרים במדעי החברה כשרוצים למדוד האם לאדם יש רווחה נפשית הדרך האופרטיבית לבדוק בפועל זה לבדוק האם לאדם יש יחס של לפחות 1:3 בין רגשות חיוביים ושלילים בכל מיני נקודות זמן. ורוב האנושות חווה רווחה נפשית, ללא קשר לנסיבות החיים או הסבל שהוא מנת חלקם. גם האחוזים של האנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית או קשיים משמעותיים המשפיעים על מצבם הרגשי לא בהכרח חווים את כל החיים כקשים ולא מוצדקים. ולכן הטענה שבהבאת ילדים אני כופים עליהם כאב היא טענה שאפשר להתווכח עליה. יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים מאד מבוגרים ממש בסמוך לפטירתם, כל אחד מהאנשים עבר חיים שהיה בהם כאב והרבה כאב, אבל בפרספקטיבה של חיים שלמים הכאב לפחות בחלקו גידל, והצמיח וההסתכלות הכללית על החיים הייתה כטובים ומוצדקים.

יש לי דודה מאד מעניינת, שאחד התחביבים שלה הוא לנסוע לטייל באפריקה, יצא לה לפגוש כל מיני שבטים באפריקה שחיים כמו שתיארת, בעוני ובמחלות.

לפי מה שהיא מספרת, אין שם פחות אושר, יש שם גם דחף להביא ילדים ויצר חיים שפועם. (תיכף אתייחס לאוקציטוקסין)

אם אני מסתכלת על העבר של משפחתי מכל הכיוונים: והם חוו פרעות, אנטישמיות, שואה, צנע ועוד ועוד. הסבים והסבתות, החיים ושאינם יטענו בתוקף שהיה שווה. שהיו חיים, שהייתה משמעות. חשוב לי גם להסב את תשומת ליבך לזה שמה שנרשם בספרי ההיסטוריה ומתואר ונראה מנקודת מבט רחוקה כסבל לא אפשרי נחווה בזמן אמת אחרת. לא שאין ולא היו זוועות. אבל אנשים שעברו דרך זוועות לרוב מצליחים למצוא טעם לחיים ולפעמים מפצחים מעט את פשרו של הכאב. המשפט "החיים חזקים יותר מהכל" הוא לא קלישאה. הוא אמת פשוטה וחסד מאלוקים וחוויה של רוב האנשים שעוברים דרך סבל משמעותי.

אז אכן. ההורים נושאים באחריות לרגעי הסבל של ילדיהם, אבל גם להרבה רגעים של עונג, ומשמעות, וקשר ואהבה ולכן יכול להיות ששווה.

בעניין טענתך על משבר האקלים, אענה לך תשובה שהיא אולי פחות רציונלית, אבל היא פרקטית בסה"כ. אימי שתח' היא שייכת לדור השני לשואה, עם כל התסמינים. מיום עומדי על דעתי, וגם לפני, בכל הזדמנות בה היו סימנים מעידים לחשש לקריסה כלכלית, מלחמה משמעותית, מגפה או אסון היא הייתה מכינה אותנו ואת הבית לגרוע מכל. חלק מהמשברים (כמו באג 2000, או ה"אבולה" אם שמעת עליהם…) התבררו כחסרי משמעות לנו כמעט. וחלק (כמו הקורונה, או המלחמה הנוכחית עם איראן) התבררו כמוצדקים ומסוכנים. אבל עדיין אפשריים. ההיסטוריה מלמדת שכמו שנמצאו חיסונים לקורונה או שההשפעה שלה נחלשה בגלל חיסון טבעי, וכמו שיש אמצעים טכנולוגיים להתריע בזמן ירי טילים וליירט אותם, יש סיכוי שהצאצאים שלנו יתמודדו לא רע עם העולם החם והמזוהם.

יכול להיות שקשה לך להתחבר לדברים, כי אני המשיבה (שמתמודדת עם לא מעט סבל בחיים, מבטיחה!) חווה את החיים כשמחים ומשמעותיים ומנסה להעביר לך תחושות שהן סובייקטיביות שלי, אבל מתוארות בספרות כמנת חלקם של הרבה מאד ואולי רוב אנשים.

עדיין אני יודעת וידעתי רגעים נמוכים ויכולה מאד להבין את המקום האישי שלך. את הרגע הזה שהאדם שואל את עצמו, בשביל מה כל זה ולמה זה טוב. יש תקופות וזמנים בחיים שדחף החיים הטבעי והמפכה דועך, הכל נמשך למטה ואז ברור מאד שכשחווים את החיים כחיים של סבל, אין טעם להביא צאצאים שיחוו את אותו הדבר. הפניה שלך מספרת אולי על סבל וכאבי לב שאת חווה שלפני שאלת הילדים והמוסר, כדאי לך לעשות מה שאפשר כדי להעלות אצלך את עוצמת הרגשות החיוביים ותחושת המשמעות. אני לא מכירה אותך ולא יודעת מהן ההתמודדויות שלך, אבל אני כן מאמינה שיש דברים שיכולים לעזור לך למצוא ערך ומשמעות בחיים שלך ופשר לכל הקושי. אני ממש ממליצה לך לחשוב על אפשרות של פניה לעזרה, או לטיפול שיסייעו לך לשנות את נקודת המבט – ולהפוך את החיים לבעלי פשר וטעם. אני ממש מזמינה אותך לפנות אם את זקוקה להפניה ספציפית ואת רוצה שנרחיב בעניין הזה.

אני לא יכולה בלי להביא את הזוית היהודית- אמונית. בדבריך בעצם כיוונת למחלוקת ידועה בגמרא (עירובין, י"ג:) במשך שנתיים וחצי נחלקו בית הלל ובית שמאי האם נח לו לאדם שלא נברא משנברא או נח לו שנברא משלא נברא, וההכרעה שהסכימו עליה לבסוף הייתה שנח לו לאדם שלא נברא משנברא, נכון. העולם הוא נווה תלאות, החיים מחייבים והדרך ארוכה. בהחלט לא נח. אבל אם לא נח זה לא אומר שלא טוב, שווה או מלא משמעות.

כיהודים שמאמינים בקב"ה וברצון שלו להיטיב איתנו ולהעביר אותנו דרך עולם מלא באתגרים אך גם בטוב, קשה לפעמים להבין את פשר הכאב והסבל אבל קל להחזיק בזמני קושי בהבנה שאנחנו בידיים של אב ובורא רחום שרוצה שנוסיף טוב בעולם, נתקן עןלם במלכות ש-די ונתחבר אליו. האמונה היהודית בהישארות הנפש ובעולם הבא, נותנת הרבה משמעות לתפקיד שיש לכל אחד מאיתנו גם אם אף אחד לא יזכור אותנו בעוד 200 שנה (אבל אם נביא ילדים מכל אחד מאיתנו ייצור עולם מלא של בנ"א עובדי ה' ומקשי שמו וכמה כאלה יש בעולם ביחס למיליארדי בני האדם? אז גם לזה יש משמעות) כי זה רצון הבורא והנשמה שלנו היא חלק ממנו. והעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא וכל כאב וצער שהוא מנת חלקינו כאן הם זמניים ביחס לאיזה ממד נצחי שלא מספיק בהיר ומובן בכלים המאד מוגבלים שלנו כאן, אבל ברור שבנקודת מבט של נצח יש פשר לכל זה. המשנה בפרקי אבות אומרת "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" מעבר לפרשנות פשוטה שכאן בעולם המעשה אפשר לעשות הרבה, ובעולם הבא כבר לא, בפרשנות שלי מעשים טובים, התגברות ונתינה יכולים להיות זמנים כ"כ יפים ומשמעותיים שרק בשבילם שווה הכל. לפעמים ברגע קשה כשכואב, שווה לנסות לבדוק איזה טוב אפשר לעשות. זה ממש מרפא ונותן טעם.

הקב"ה שם אותנו בעולם בו אין לנו שליטה על נסיבות חיינו, אנחנו לא מבינים אותם ורואים זוית חלקית מאד. אבל יש לנו בחירה איך להתייחס לנסיבות החיים ולגדול מהם. ביהדות יש הרבה התייחסות למשמעות הסבל והאמונה והבטחון כממתיקי סבל ונותנים יכולת טובה יותר לשאת אותו

המבט הרוחני לא מובן מאליו, מעבר להבנה הרציונלית שאנחנו לא כ"כ מבינים מה קורה כאן, הוא מתחזק בלימוד ועיון בספרי הגות, אמונה ובטחון ונותן כ"כ הרבה משמעות, אם את מתחברת לדברים אני בהחלט ממליצה.

ובקשר לאוקציטוצין.. את ממש מכוונת לדברי דוד המלך בתהילים "כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני" אני לא מול המקור עכשיו, אבל אני זוכרת שקראתי פעם פירוש על הפס' הזה, שמדבר על הדחף של ההורים שגורם להם להביא ילד לעולם והם לא מכווננים כל הזמן בדיוק לצרכים שלו.

אז נכון. כאנשים יש לנו גם דחפים, אנחנו אנושיים פגומים ולא מושלמים בעוד הרבה תחומים, הרבה מהטוב שניתן לילדים שלנו יהיה אגואיסטי או לא ממש מכוונן לצרכי הילד, אבל בשונה משאר היונקים שמביאים צאצאים רק מתוך דחפים עדיין יש לנו בחירה ויכולת לראות את הילד, ולהיות אמהות טובות דיינו (מכירה את המושג? ממליצה לך לקרוא על המושג קצת בתיאוריה של דונלד ויניקוט) ולהחליט מתי והאם , וגם אם הרצון לתת הניע אותנו בתחילת הדרך, ההורות ממשיכה עד מאה ועשרים גם כשהתינוק הרך הופך למתבגר עצבני או למבוגר שלא בדיוק מגשים את החלומות שאנחנו חלמנו בשבילו, ושם יש הרבה עבודה עצמית בלהיות הורה טוב למרות שהנתינה לא מענגת כמו שהיה כשהילד היה בן שנתיים, (שגם אליו צריך לקום כשהוא צורח בלילה, ואין בזה שום עונג, באמת.) כנראה שהאוקציטוצין נמצא שם כדי לייצר נקודת עיוורון לכל רגעי האי נחת שיש בגידול ילדים אבל אם האנושות ברובה לפחות, לא מתפכחת ומפסיקה עם זה כנראה שבשקלול הסופי יש לזה טעם ומשמעות.

אני מאמינה שיש לך עוד מסע לעבור כדי להתחבר לדברים אבל אני ממש מקווה שעניתי לך לפחות במשהו.

אני מצטערת מאד שלקח לי זמן להגיב. המלחמה בשילוב ערב פסח גזלו ממני זמן ופניות שנדרשו כדי להתיישב לכתוב לך.

מאחלת לך הרבה הצלחה ומשמעות,

הרבה רגעים של טוב ופשר במסע שלך.

איתך-

חנה