אמא יקרה
קוראת אותך ומתכווצת מצער. מרגישה כל כך את הדאגה האמיתית למצבו ההגייני והבריאותי הירוד. ודי בצדק….
שומעת על נתינה אין סופית, הצבת גבולות והורות מיטיבה בתוך מסגרת זוגית שהיא כשלעצמה מאתגרת אותך ואת הילד. מביאה עוד חלק בפסיפס המורכב הזה שאת מציירת בשאלתך.
בד בבד את מודעת היטב להשלכות שיש לכל הנתונים על הילד ועל הקשר מולו, את גם מודעת לאתגרי הגיל ומודעת לעצמך וליכולות שלך לנהל את הסיטואציה. לחוסן שלך ולמה שנותן לך כוח.
השאלה שלך היא קריאה לעזרה שמרגיש לי שהיא נובעת גם מבדידות בתוך הקשר הזוגי שעוד יותר מתסכלת ומגבירה את חוסר האונים והייאוש הכללי.
אני מנסה לקרוא בין השורות , מנסה להבין את התמונה היותר רחבה ואני שומעת אותך: אישה חזקה, שיודעת מה היא רוצה ולאן היא שואפת. אישה שמכירה את כוחותיה ואת הערך הרב שטיפול טוב יכול לאפשר. ) למה לא?! בעצם…)
ועדיין. ממוקדת בבעיית ההיגיינה שלו שגוזלת ממך אנרגיה וכעס.
ואני שואלת את עצמי מה עומד מאחורי זה? למה זה כל כך מציק לך?
ואולי. אולי. ברשותך, אנסה להעלות פה כמה אפשרויות:
אפשרות ראשונה שאת חוששת שהוא יתקבע בדפוסים כמו של בעלך שמעדיף נוחות על פני עקרונות ועקביות?
אפשרות שניה אולי את מאשימה את עצמך בכשלים שלו
אפשרות שלישית היא הנפרדות. הוא בגיל ההתבגרות ואת- אמא דואגת ולא מצליחה להפריד בין מי שאת לבין האדם שהוא יצמח להיות. לא מצליחה להפריד בין ההגיינה שלו והתזונה שלו שיש לך עליהם כביכול שליטה ובין מי שהוא, כנער מתפתח..
ומדוע חשוב לי להעלות את האפשרויות הנ"ל?
כי ייתכן ותשובה עליהן תקל מעלייך את האשמה , את האחריות ואת תחושת חוסר האונים.
כי בשורה התחתונה אלו התנאים שאיתם הוא נולד, האתגרים שתיארת בשאלה, גדל ללא אחים בגילו, אבא במצב מורכב, וילד שתזונה והיגיינה לא עומדות בראש מעייניו.
רצונך היה אחר, תקוותייך באשר לעתידו היו שונות. והוא (ובעלך?) מנפץ אותם.
וזה מוציא מהדעת. מכאיב ומייאש!
ההבנה הפנימית למה זה מפריע לך עשויה לפתוח בתוכך מרחב פנימי לתהליך ולקשר ממקום פחות שיפוטי, ממקום יותר חומל. קודם כל כלפי עצמך!!!!
ועכשיו גם אתייחס לשאלה איך מתקדמים. מכאן. מה עושים?
1. מאמינים שהקשר הטוב שהיה- עודנו ישנו. שהילד המתוק והנפלא שלך עדיין שם: גדול, שמנצ'יק, ולא במיוחד אסתטי. אבל שם. עם אותו לב טהור שרוצה לשמח אותך, שרוצה להצליח, שאכפת לו. רק שעכשיו הוא כבר לא מגיע לדבר. עכשיו זה תורך לנהל את הקשר מולו: לקחת יוזמה. ולא. לא לדבר איתו על תזונה. לא לזה התכוונתי. גם לא על הגיינה. לדבר איתו על מה שמעניין אותו: חברים/ ספורט/ טיולים וכו.
כרגע, כשהקשר ביניהם כולו מתרכז בשאלה האם הוא התקלח/ יתקלח אין מקום למילים אחרות להיכנס. וחבל. מאד!
זה עשוי לשנות את הדינמיקה. הלחץ שלך הופך את צחצוח השיניים והמקלחת למאבק כוחות ביניכם, במקום לאחריות שלו על עצמו. במקום לדיבורים רכים יותר. ספרי לו על עצמך, התייעצי איתו על נושאים אחרים. (אמרת שהוא ילד חכם!)
- מעבירים אליו אחריות.
היית כל כך שמחה כשהוא נולד. האחריות הייתה כולה שלך מול התגשמות משאלת הלב לחבוק בן בגיל מאוחר יחסית.. ועכשיו היא שלו. את.לא יכולה להכריח אותו לאכול בריא. את יכולה להציע מגש פירות, ירקות חתוכים, סנדוויצ'ים מפנקים. את לא יכולה להכריח אותו לצחצח שיניים. את יכולה רק לדאוג להיצע של מברשות ומשחות ולשגרת ערב קבועה.
את יכולה לומר לו, ברוגע, שזה ממש מפריע לך. שאת דואגת לו. לעתידו. אבל את יודעת שזה שלו. ועליו האחריות. אם הוא ירצה תוכלי לנווט ולהדריך, לעודד. אבל לא יותר מזה.
הוא ישא בתוצאות טבעיות: במקום "מבצעים" או צעקות, תני למציאות לדבר. אם לא נעים לשבת לידו, אפשר לומר בעדינות: "קשה לי לשבת קרוב כשלא התקלחת". זה מעביר את האחריות אליו.
חשוב לזכור, זה רק מתבקש, שהוא ישתמש באכילה והיגיינה כדי להחזיק את האני שלו מולך. זה המקום שבו יש לו שליטה ולך אין!!!
הבן שלך נמצא כעת בשיאו של גיל ההתבגרות, ודווקא בגלל שהוא ילד חכם ומוצלח, המצב הזה מתסכל שבעתיים. חשוב להבין שמה שנראה כלפי חוץ כ"הזנחה" או "עצלות", הוא לעיתים קרובות שפה של מצוקה או ניסיון נואש לעצמאות במקום שבו הוא מרגיש שאין לו שליטה.
בגיל 15, הגוף הוא הזירה היחידה שבה לנער שלך שליטה מוחלטת. בבית שבו יש מתח בין ההורים, פערים דתיים, ותחושה של "תקיעות" , ההזנחה העצמית עשויה להיות ביטוי לשליטה.
והוא מבין שזה הדבר שהכי "מפעיל" אותך.
ועוד משהו חשוב: רוצה לומר, ובזהירות : הזנחה קיצונית של היגיינה היא לעיתים קרובות נורה אדומה למצב רגשי ירוד. אם הוא מרגיש שהבית "לא שמח", הוא אולי פשוט "מכבה" את המערכות שלו.
הוא נסוג מהעולם דרך עודף משקל. חוסר טיפוח יכול לשמש כ"שריון", ובדרך לא מודעת להרחיק אנשים או ציפיות. וגם את הקונפליקט.
- צמצום הקונפליקט:
זה את מול הילד. וזה לא קשור לבעלך. גם הילד יודע את זה. גם אם בעלך משלם לו בדמי כיס כדי שיצחצח שיניים, ואת לא אוהבת את הרעיון ורוצה להתנגד- זה הוא מול הילד. זה לא קשור אלייך. ההתנהלות שלו מול הילד היא שלו.
המטרה כאן היא לא להרחיב את הקונפליקט עם הילד או עם בעלך. גם ככה זה לא קל. הילד כרגע בתקופה לא קלה (למי קל עכשיו??? מלחמה וכל השאר?) וזה יעבור!!!! בעזר השם יבוא ימים נינוחים יותר. הוא יגדל ויתבגר. אבל כרגע לא פשוט לו. המטרה היא לצמצם ככל הניתן את הרחבת העימות.
- פונים לייעוץ מקצועי. יש לך ניסיון טוב עם עזרה מקצועית. את כבר יודעת שהיא עשויה לפתוח בפנייך כיווני חשיבה חדשים, התבוננות מעמיקה שהמסגרת הקצרה כאן לא מסוגלת לתת. גם אם לא טיפול משפחתי או טיפול אישי לילד ( נער! ) עצמו טיפול אישי ואפילו מפגשים ספורים עם אשת מקצוע שתתן הדרכה יסודית יותר יכולה לתת את ה"פוש" הפנימית לחולל שינוי.
- מחפשים דמות סמכותית אחרת: אם אין רב, אולי יש דוד, מורה מהתלמוד תורה, או אפילו איש מקצוע (תזונאי או מאמן כושר אישי לצעירים) שהוא עשוי להתחבר אליו? לפעמים נערים מוכנים לשמוע מזרים את מה שהם מסרבים לשמוע מההורים. האם יש,דמות כזאת עבורו?
מתפללת שתצליחי ליישם קמצוץ מכל הנ"ל. להקשיב לעצמך, ולהקשיב למה שהוא מבקש לומר לך.
רוב נחת יהודית
וחג כשר ושמח
שפרה.
דלג לתוכן
