שואלת יקרה, שלום

את מתארת בעיה מציקה, החולשת על מערכת יחסים משמעותית בחייך, ומבקשת צעדים מעשיים ופרקטיים. אז קודם כל, עצם פנייתך לעזרה היא צעד אמיץ ומשמעותי – את לוקחת אחריות על חלקך ומבינה שיש כאן עבודה שאת צריכה לעשות. את מתפללת לס"ד, אבל יודעת שנדרש ממך מעבר לצעדים פסיביים – לקום ולעשות מעשה. ועל כך אני מצדיעה לך.

את גם כבר עשית את מחצית הדרך בכך שאת מודעת לדינמיקה שביניכן, כפי שאת מתארת: "זה שביטלתי את עצמי מולה נותן לה לגיטימציה להמשיך להתנהג בבריונות." בדיוק, ואת מודעת לכך. אינך מתחפרת במקום הקורבני והמאשים, אלא מנסה להבין מה בך הזמין את הסיטואציה ומשום כך יכול לשחרר אותך ממנה במקביל.

אז אם כך, כבר עלית על הדרך הנכונה, ובע"ה תמצאי את הכוחות והיכולות להמשיך ולצאת מן המצר אל אור של רווחה ובהירות.

אז בואי נבדוק: מה היה לנו שם?

נכנסת למקום עבודה חדש, השתדלת שיהיו מרוצים ממך – לא רק הבוסים אלא גם הלקוחות. יש בך יושר וטוב שדוחקים בך לתת לאחרים מעל ומעבר, וזה יפה וחיובי. זה נתן לך סיפוק ושמחה – אלו סימנים חיוביים שאומרים שאת עושה דברים נכון בהתאם לכוחות הנפש שלך.

הלאה, מה עכשיו? יצרת קשר עם העובדות, חלקן הגיבו בדרך חיובית, ונרקמו יחסים טובים. כמעט הרגשת שאת בבית. ידעת להעריך את זה אחרי הרבה מקומות עבודה שבהם לא קיבלת יחס ראוי. לכאורה, הכל טוב. אבל אז, תקרית פה ותקרית שם, ואת במרכזה של מערכת יחסים בעייתית, אלימה, משפילה ומצרה, שממררת לך את החיים לגמרי, וצובעת לך את כל הימים בקושי ובצער ובהלקאה עצמית. לא זו בלבד שאת סובלת, את גם לא בסדר כי את שונאת ילד של ה'. זה מלכוד איום, והסבל שלך נורא. כל תחושת הערך העצמי נרמסת, לא רק בעיני אחרים, אלא גם בעינייך שלך.

לא משנה שאת אהובה ומוערכת על ידי העובדות האחרות, ושבהנהלה מן הסתם מרוצים ממך, לא משנה שהלקוחות מתמגנטים ליחס שלך, ושאת פותחת אל לבך ונפשך לעולמם של אנשים שאולי בהקשרים אחרים לעולם לא היית חושבת ליצור אתם קשרים כלשהם. כלום לא משנה, המערכת הזו הורסת הכל. פלא שאת שונאת אותה?

עכשיו, בואי נבדוק יחד איך התפתחה המערכת הזו. את מודעת לכך שאת נגררת לתוך הסחרור הזה – בניגוד לאחרות. מה בך נענה להזמנה שלה? מה באחרות מנע מהן מלהיענות (הרי הן לא סובלות ממנה באותה מידה כמוך. ולמה רק אתן שתיכן תמיד באותן משמרות?…)?

זה התחיל כשהיא ביקשה ממך לעשות דברים שהם בתחום אחריותה. את קוראת לזה 'האצלת סמכויות'. אבל מה פשר הביטוי הזה? האצלת סמכויות היא מתן יד חופשית לעובד שלכאורה נמצא מתחתיך במדרג האחריות, והעברה של תחומי אחריות שהיו שייכים לך – אליו. אחריות פירושה גם מתן הזכות לטעות. גם מנהל טועה לפעמים, אבל זה נסלח. מכיוון שכגודל האחריות כן גודל הסיכון. ומשום כך, כשסומכים על עובד, בעצם נותנים לו אשראי לפעול כראות עיניו (אחר הנחיות כלליות מתאימות) וגם את הקרדיט לטעות בפעמים הראשונות.

זה לא הסיפור כאן, כאן היא פשוט זרקה עליך מטלות השייכות לה, והן לא עברו לתחום אחריותך באופן בלעדי. יותר מכך – כאשר לא עשית זאת בהתאם לסטנדרטים שלה, היא זעמה עליך, בעוד היתה צריכה לקחת אחריות על כך שזרקה את זה עליך במקום לטפל בזה בעצמה. כלומר היא נשארה בשטח כדי למשוך בחוטים, לנזוף ולהעניש. ורק העבודה השחורה נשארה ברשותך. אז איזו 'האצלת סמכויות' יש כאן? יש כאן בסך הכל ניצול גועלי וחסר מינימום של הכרת הטוב. בואי לא נכבס מילים.

אבל תראי מה קרה כאן – את מבינה שעשית טעות (!) כלומר את לוקחת אחריות יתר על המתרחש. אינך אומרת לה דבר על כך שהיא צפתה בטלויזיה במקום לעשות את המוטל עליה (ושמן הסתם משלמים לה יותר על כך, שהרי 'האצילו לה סמכויות'.) אינך מעמידה אותה במקום כפי שמגיע לה (אוקיי, את חדשה ומעדיפה לא לחולל סצנות). את מקבלת באהבה את נזיפותיה, 'מבינה' שגרמת נזק במקום תועלת, ושומרת את כאבך לעצמך. שימי לב – מישהי אחרת במקומך היתה מגיעה עם הסיפור עד להנהלה, אבל את בוחרת להינזף, לשתוק ולשאת באשמה!

ואז הזה ממשיך להשפלות ממש – התנהגות בריונית. את מגלה שהטעויות שלך היו רק טריגר וכעת ההצקות הפכו למודל חופשי, כאילו גילתה שאת מטרה נוחה.

שואלת יקרה, האם את מצליחה לזהות את הדינמיקה?

את מבינה שזה פורמט שלך, דגם התנהלות מול אנשים, שמזהים חולשה שלך ומשגשגים עליה?

יש כאן צורך לרצות, להיות בסדר עם כולם, כולל עם מי שלא בסדר. וניסיון להתנהל בכלים 'הוגנים' כשהמשחק בכלל לא הוגן והשני שובר את כל הכלים. את מתפללת, מנסה לדון לכף זכות…

איך המורה שלי היתה אומרת: "ענית לענין, אבל לא שלנו…"

גם כאן, נקטת באמצעים יפים, רוחניים ויעילים – אבל לא למקרה שלנו.

דוד המלך, שהעיד על עצמו שהוא "תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם", ושסרב לענות למחרפיו דבר, כי "ה' אמר לו קלל", התווה לנו את דרך ההתנהלות עם אנשים מהסוג הזה: "אם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם, עם נבר תתברר ועם עיקש תתפתל." ובכן, קחי לך עצה נאמנה מדוד המלך. הוא ידע איך מתנהלים עם הטיפוסים הנ"ל!…

הקב"ה אינו רוצה לראות אותך סובלת, חבוטה ומושפלת. הפינה שנדחקת אליה – לא תביא אותך קרוב יותר לריבונו של עולם. ולא משום שאת שונאת אותה. אלא משום שאת מגיעה מכך לשנאה ולהלקאה עצמית. זה רע!

את כותבת "אני שונאת! ילד של הקב"ה", ומה אתך? את לא ילדה של הקב"ה? לה מותר לרמוס, לשקר, לנצל, להשפיל, להשתמש בתככים, לסכסך בינך לבין אנשים בניגוד לטבעך, להרוס לך את החיים, לחפש אותך בפינה?

את מבינה לבד שזה לא נכון, ושזה לא מה שהקב"ה רוצה ממך. ואז את כועסת עליה ושונאת – ומבינה שוב שלא זה מה שהקב"ה רוצה ממך. אבל אי אפשר להרגיש מנוצלת ומושפלת וגם לאהוב! צריך לשנות משהו כאן. אם את לא רוצה לשנוא ילדה של ה', אז את חייבת לשנות את ההתניה שלך כאן ולהעמיד גבולות שישמרו עליך מפגיעה.

להעמיד גבולות – לא פעם נתפס אצלנו בתור קשיחות לב, חוסר התחשבות, אנוכיות וחשיבה אגוצנטרית. ולא היא. הביני שזה לא או-או: או להיות למרמס, או לצאת למלחמה. במלחמה יש מנצחים ומפסידים. את אומרת 'היא ניצחה'. זאת משום שהייתן במצב של כיפופי ידיים. ומי שחזק – המנצח. הצבת גבולות דורשת ממך לצאת מהמקום הזה אל מקום חדש, שבו מתנהל דיאלוג מכבד ובגובה העיניים.

על פי "מודל ניתוח העסקאות", אנו יכולים להגיב לאירועים ולהתנהגויות של אחרים בשלוש צורות שונות: הורה, ילד, בוגר.

ההורה – מפעיל סמכות, לעתים לוקח אחריות, לעתים נוזף ומעניש.

הילד – מגיב באימפולסיביות, צורח ודורש, או נכנע ומסתגל.

הבוגר – שוקל את הנתונים, מבלי להניח לסערת הרגשות לנהל את ה'דיון', ואז מגיע להחלטות ופועל לפיהן.

להיות אסרטיבי – פירושו לא לפעול מהמקום ההורי, הלוקח אחריות יתר, ולא מהמקום הילדי, החומק מאחריות ומאשים את הזולת, אלא מהמקום הבוגר, השוקל: האם זה הזמן ואלה הנסיבות? האם אין דרך אחרת? מה יביא אותי בצורה הטובה ביותר אל המטרה? ומשהגענו להחלטה, אנחנו דבקים בה, בלי אמוציות ובלי לפזול האם אחרים 'מסכימים אתנו'.

ראי, יקרה. חשוב לך שאנשים יסכימו אתך, יאהבו אותך. זה צורך טבעי. אצלך, משום המבנה הנפשי שלך. הרגש אצלך דומיננטי ואת זקוקה להרבה יחס והערכה. זה סגנון ההתקשרות שלך והוא מביא הרבה ברכה לעולם. אבל – על פי ההתוויה של הרמב"ם, כל המידות זקוקות למיצוע, גם אצלך את צריכה לבדוק אם לא עברת את גבולותיך שלך ואפשרת לאחרים לחדור לרשות לא להם. בשביל שיאהבו אותך, בשביל לרצות אחרים, בשביל שיסכימו אתך ויחמיאו לך – את תעשי הרבה. אין בכך רע. אבל שימי לב לא להרוס את הגדר של עצמך בדרך. המחיר לא שווה את זה. ובכלל, ה'הסכמה' של אנשים כמו הבחורה ההיא – האם היא 'אהבת אמת' ששווה לך להיהרס בשבילה? האם 'אהבה' מסוג זה מביעה שום כלום מלבד את העובדה שההיא מרוצה שצרכיה סופקו? האם היא משיבה לך באותו יחס? אם התשובה היא כן, המשיכי. אם לא – עצרי וחשבי מסלול מחדש.

הצבת גבולות אין פירושה לשלוט באחרים או להיות לא נחמדים. הצבת גבולות היא התבוננות בצרכים שלנו ובמניעים שלנו, ניסיון להבין את עצמנו, ואז לעשות מה שאנחנו בוחרים ממקום שמחובר לעצמנו. לא 'מה ימצא חן בעיני אחרים' ו'מה הם יגידו על זה', אלא 'מה טוב לי, מה נכון לי כרגע'. אינך אדם אנוכי, ואין חשש שתגלשי למחוזות של אגואיזם והתעלמות ממצוקה של אחרים.

מה לעשות בפועל? אינני מכירה אותך בשביל להמליץ לך: עשי כך או אחרת במקרה זה וזה. אולי תעדיפי לשתוק ולהתעלם מדבריה – מבלי לקחת ללב. וכמובן, מבלי לנסות 'ליישר את ההדורים ולהפיג את המתח'. אין שום סכנה בקצת מתח או אי נעימות. הזכירי לעצמך שזו בעיה שלה, ואין צורך להכנס אתה למו"מ על הנושא. אולי תעדיפי לבקש ברורות שתפנה אליך בכבוד. אולי תעשי צעד אסרטיבי יותר ותבקשי את התערבות המנהלת. אם תרצי נוכל לבדוק יחד בהמשך מהן האפשרויות המתאימות לך. אולם את צריכה להרגיש מבפנים – לא עוד! לאיש אין זכות לדבר אלי בזלזול, או לכפות עלי מה שאינני חייבת, ובוודאי לא לנזוף בי ולהעליב אותי. לא נמכרת לעבדות, והשפלה אינה חלק מאף חוזה עבודה שהוא. אל תזיני את ההתנהגויות ההרסניות הללו. חפשי לך חברות נחמדות יותר, שיודעות להעריך באמת את מידותיך הטובות ואינן רואות בך מטרה לחִצי לשונן.

כשהלקוחות מתלוננים, את אומרת להם בנחמדות "שזה לא נעים וכל אחד מתנהג בדרכו ושאין צורך חס וחלילה להשוות, זו לא המטרה!" מדוע יש לך צורך לגונן עליה? מדוע חשוב לך לחסוך ממנה אי נעימות? ומפני מה, כשהיא נוזפת בך, את ממהרת להרכין ראש ולקחת אשמה, במקום להחזיר אליה את הכדור? מדוע את רוצה להגן עליה מאופיה שלה? היא בחרה בסגנון התנהלות מסוים. יש לו רווחים (שתלטנות, כפיית אחרים לרצונה, חנפנות מצד זוטרים, וכן יכולת להתפרץ מתי שמתחשק לה בלי לעשות חשבון לאיש), ויש לו גם מחירים (יחס עוין מצד אחרים, חוסר נאמנות מצד עובדים ועוד) לשם מה את רוצה לחסוך לה את המחירים הקשים? מדוע שתשתנה, אם את בסביבה מיישרת לה את המהמורות?! באמת אכפת לך ממנה? אם כך, תני לה להבין שההתנהגות שלה זקוקה לשינוי. אם את באמת רוצה את טובתה של אותה בחורה, עצרי אותה מלפעול בדרך הפוגמת בצלם אלוקים שלה.

אין צורך להציל אנשים מרגשות לא נעימים, אין צורך לקחת אחריות יתר. היא תחמיץ פנים – אז מה? זה לא מסוכן. בדקי עם עצמך: מה את מפחדת להפסיד? מה יקרה אם תעמדי על שלך ותדרשי יחס הולם? גרוע ממה שעכשיו? אני יכולה להבטיח לך, שהרווח המידי יהיה – שאת תרגישי טוב יותר. גם את לא תזדקקי שאחרים יקחו אחריות על רגשותיך. את תעמדי ברשות עצמך ותוכלי להגן על עצמך כמו אדם בוגר – לא כמו ילד מוכה ומושפל הזקוק לעזרת ההורה בטיפול בבריון השכונתי.

חשבי גם על האפשרות להחליף משמרות, בדקי למה אחרות אינן עובדות אתה במקביל. האם זה מקרי? אם יש לך ספק מבחינה הלכתית מה מותר לך להגיד ומה אסור – פני לרב שאת סומכת עליו, או לקו הפתוח של רבני משמרת השלום, וקבלי הנחיה הלכתית. בכל אופן אין צורך להמשיך לסבול.

אשמח להיות לעזר ככל שתצטרכי.

מאחלת לך הצלחה רבה, ועבודה עצמית שיש בה שמחה, סיפוק וצמיחה.

אורית

[email protected]