שלום לך

השאלה שלך נפלאה, וללא ספק כל אדם בר דעת אמור לשאול אותה.

אני מוותר על הרבה הנאות העולם הזה, אני מפספס לפעמים חוויות מדהימות, האם זה כדאי?

האם התמורה שאקבל כנגד ההנאות הללו, שווה את ההפסד?

לא רק שהשאלה שלך שאלה מעולה, בתלמוד הבבלי כתוב שכל צדיק חייב לשאול את עצמו את השאלה הזו, והיא מובילה רק למקום טוב.

ברשותך אצטט לך את הגמרא: (בבא בתרא ע"ח,ב)

א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב (במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים וגו'. "המושלים" – אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון" – בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. "תבנה ותכונן" אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.

פירוש הדברים – שאדם חייב לעשות עם עצמו חשבון, האם שווה לי לקיים את המצוות? האם אני יותר מרוויח או יותר מפסיד?

ומי שעושה את החשבון, יבנה ויכונן לעולם הבא.

נתחיל מהשלב הבסיסי:

בואי נעשה חשבון יחד.

הקב"ה מכיר כל הנאה בעולם, והוא יודע שעדיף לי לקבל 100 שקל עכשיו מ110 עוד 70 שנה. אם הוא רוצה שאוותר על 100 שקל, בשביל שכר כל שהוא בעוד 70 שנה, הוא צריך לתת לי 10,000… אחרת לא שווה לי לחכות.

מה שאומר בהכרח שהקב"ה יודע לתת שכר, ששווה לצדיקים להמתין בשבילו 70 שנה ולפספס המון הנאות.

כל זה ברמת הבסיס.

עכשיו בואי נעלה שלב:

בואי ננסה להנות.

נבדוק אילו הנאות גורמות לאושר לבני אדם.

נתחיל מזה שהמון כסף בלבד, בלי שום דבר נוסף לא גורם לאף אחד לאושר.

את מוכנה לגור בארמון מפואר, באי בודד לבד?

תנסי לדמיין את זה… איך את מרגישה עם זה?

זה איבד את הערך?

מדוע אנשים היום הרבה יותר מדוכאים? מדוע כל כך הרבה אנשים שחיים את החיים שמציגים לנו בסדרות הקוריאניות לא מאושרים? מדוע רבים מהם מטופלים בכדורים פסיכיאטרים?

מדוע הם שואפים לעוד ועוד, ולעולם לא מרוצים ממה שיש להם?

מדוע השירים של התרבות הזו, רובם שירי דכאון ועצבות, וכמעט שאין בהם שירי אושר?

מדוע המגזר שהכי מתאבד זה המגזר היוצא בשאלה?

בשביל להבין את התשובה לשאלה הזו, צריך להכיר את ויקטור פרנקל.

גדולי הפסיכולוגים, שאפו להביא את האדם אל אושרו.

זאת הייתה המטרה היחידה שעמדה לנגד עינם.

הגיע ויקטור פרנקל, יהודי שאינו שומר מצוות, עבר את מאורעות השואה במחנות ריכוז, סבל סבל רב, והגיע למסקנה, מה מחפש האדם, ומה הוא אמור למצוא ובכך להגיע אל אושרו:

"האדם מחפש משמעות"

וכך כתב ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" – "אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר על הגרוע מכל כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. הרבה חכמה גנוזה במשפט: מי שיש לו "למה" שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת בכל "איך".

אושר אמיתי, חייב לבוא ממקום אמיתי.

בואי נדמיין שאני נותן לך כרגע את כל מה שאת רוצה.

בית ענק, חשבון בנק עם מיליארדי דולרים. השפעה, מלוכה, כבוד, וכל מה שאת רוצה את מקבלת מייד ובלי שום מלחמה.

את יודעת מה יעשה אדם כזה אחרי שיש לו הכל? יהנה ממה שיש לו, מקסימום כמה שנים, והוא מתאבד.

הוא מבין שאין שום משמעות לחיים שלו.

כי אושר אמיתי חייב להגיע מבפנים. לא מבחוץ.

מעולם לא היה לאנושות טוב כלכלי וחברתי כמו שיש היום, ומעולם לא היו אחוזי התאבדות כל כך גבוהים כמו שיש היום. העשירים הם הציבור שהכי מתמכר לכדורים פסיכיאטרים.

אין לך כמעט עשיר שלא הולך באופן קבוע לפסיכולוג, למרות שכשיש לך כסף, אין לך שום קושי להשיג חיים הרבה יותר יפים מהסדרות הקוריאניות.

אז אם ננסה להבין מתי העושר גורם לעושר ומתי לא – התשובה ברורה מאד.

ניקח מכונית רולס רויס כמשל.

אדם שיש לו מכונית רולס רויס, שהוא קנה בעשרות מיליוני דולרים, הוסיף לה עוד תוספות, והגיע למכונית הכי שווה שיש. האם הוא שמח? מאד.

עכשיו שימי לב לפרט נוסף, שמשנה את כל התמונה.

יש לו על יד הבית כביש מעגלי של 5 קילומטר, וזהו. הכביש לא מוביל לשום מקום, ואין לו שום אשרות להתחבר לשום מקום.

המכונית לא יכולה להוביל אותו לשום מקום. הוא יכול רק להנות מעצם הנהיגה.

הוא יהנה מהאוטו?

כמה זמן יקח לו עד שימאס לו ליסוע בסיבובים בלי שום מטרה?.

יש לנו כאן סוד גדול במהות האושר.

כל עוד והחומר הוא מטרה לרוח, החומר גורם לנו לאושר.

כשיש לנו בית עם 10 חדרים ומשרתים, ובכל חדר ישן ילד אהוב, נהנה מכל רגע של שהות בבית.

אבל כשיש לנו בית ענק וריק, ואנחנו לבד, אין לנו מה לעשות בבית.

אותו הדבר בדיוק גם בזוגיות.

כשהזוגיות היא כלי שאמור להוביל למטרה גדולה יותר, זה משביח גם את המטרה, וגם הזוגיות מלאה באושר.

אבל ברגע שהזוגיות נהפכת למטרת הנאה בלבד, הזוגיות נהרסת במהירות, כמו כל מוצר חומרי שיש לו תאריך תפוגת הנאה. זה לא מחזיק לנצח, וכשנגמר האושר מתחיל הסבל.

קרה לך פעם ששאפת לקנות מוצר חדש, פלפון, מחשב, או כל מוצר אחר, וכשהשגת אותו ראית שהוא גרם לך לפחות אושר ממה שחשבת?

היהדות לא דוגלת בביטול ההנאה.

היהדות יודעת לקחת את ההנאה ולמנף אותה למקום הרבה יותר גבוה ונעלה.

למקום הרבה יותר עוצמתי.

כי ברגע שאנחנו משלבים את החומר ואת הרוח, אנחנו יכולים להנות מהחומר.

ברגע שהחומר הוא במטרה להנות, ההנאה נגמרת ומתחילים לחוש את ריקנות הנשמה שזועקת את צעקתה.

להשלמת הדברים אני מעתיק לך מדרש רבה פרשת ויקרא (ד,ב)

: "ְגַּם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִּמָּלֵא

לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת שֶׁכָּל אֲשֶׁר תִּיגַע לְעַצְמָהּ תִּיגַע . לְפִיכָךְ אֵינָהּ שְׂבֵעָה מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְעִירוֹנִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי בַּת מְלָכִים, אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲכִילָהּ כָּל מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ, אֵינוֹ יוֹצֵא חוֹבָתוֹ, לָמָּה? שֶׁהִיא בַּת מְלָכִים. כָּךְ, כָּל מַה שֶּׁיִּפְעֹל הָאָדָם עִם נַפְשׁוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. לָמָּה? לְפִי שֶׁהִיא מִלְמַעְלָה.

מקווה מאד שדברי התישבו על לבך

ישראל ג