שלום, שואלת יקרה ואהובה לה’.

אני קוראת את המכתב שלך בהתרגשות רבה. אני שומעת את הכאב שלך על הקושי שלך להתפלל, ומצד שני על החוסר של התפילה בחייך. ועוד דבר שניכר מאוד מהמכתב שלך זה האהבה שלך לקב”ה והרצון שלך בקשר איתו. נשמע שעברת תקופה מאוד לא פשוטה בשנים האחרונות. הרבה אנשים היו מרגישים מאוד מרוחקים מהקב”ה אחרי התמודדות כזאת. זה לא קל להיות באמונה שהכל זה לטובה, הכל דברים שהיינו צריכים לעבור- לטובתנו. ובמקום שאנשים אחרים היו מרגישים כעס ואולי קושי באמונה, את נמצאת במקום אחר. במקום של רצון לקרבת ה’ ולחיזוק הקשר איתו. זה יפה מאוד. דיברת על אהבה לה’ ורואים מהמכתב שלך את האהבה הגדולה הזאת.

את אומרת שקשר קרוב מתבטא בתפילה. זה נכון. אבל קשר עם ה’ מתבטא בעוד מצבים חוץ מתפילה. יש הרבה מאוד דרכים בהן אנחנו יכולים לבטא את הקשר שלנו עם הקב”ה. עצם הרצון שלנו לעשות את רצון ה’, עצם השאיפה שלנו להיות טובים זה כבר קשר עם ה’. קיום מצוות של יהודי זה גם קשר. זה קשר של לעשות את ציוויו. לימוד תורה הוא קשר כי הוא מכוון את השכל שלנו לדרך ה’. כשיהודי מתגבר על מידותיו, כשהוא מוותר על הנוחות שלו למען ה’ הן גם צורות לבטא את הקשר איתו. כל דבר כזה הוא דבר גדול מאוד ונחשב מאוד בעיני ה’. גם האמונה בעתות משבר וקושי הוא קשר מאוד חזק. קבלת הייסורים. האמונה הגדולה שלך שעם כל הקושי – שאת הבת שלו. האהבה הגדולה שלך לקב”ה, שבאה לידי ביטוי במכתב שלך וההרגשה הקשה שלך בעקבות ההרגשה של חוסר הקשר איתו- זה ממש קשר עם ה’. נכון, לא בצורה שאנחנו רגילים לחשוב בה אבל זה קשר עמוק. קשר של געגוע ורצון.

את כותבת שאת פוחדת להתנתק, לתמיד. אני רוצה להרגיע אותך שזה לא יקרה. כי הקב”ה אוהב אותך וקושר אותך אליו בכל מצב. וכי את גם מהצד שלך מאוד קשורה אליו וזה חשוב לך. ובמצב כזה, אפילו עם כל הקשיים, הקשר תמיד יתקיים.

אנחנו רגילים לחשוב שכשמרגישים את החיבור מכל הלב זה הביטוי לאהבה. זה בד”כ מלווה ברגשות שמחה וסיפוק. מול הקב”ה, כשאנחנו מחוברים בתפילה ואפילו מזילים דמעות אנחנו מרגישים שזה שיא הקשר. אבל חשבי על זה רגע, האם הקשר הקרוב מתבטא רק כשמרגישים קרובים? רק כששמחים?

קחי לדוגמא זוג נשוי. איפה לדעתך האהבה שלהם ניכרת ונמדדת יותר- בטיול נעים בטבע ללא דאגות, או כשאחד מהם מאושפז חלילה בבית חולים לתקופה ארוכה והשני נמצא איתו? מפסיד ימי עבודה, ישן על כסא במחלקה, לא מתקלח ומרגיש רוב הזמן עייף וחסר אנרגיות? יכול להיות שבמצב השני אפילו יתעוררו ויכוחים ביניהם, או שבן הזוג המאושפז יראה מאוד לא טוב. אבל הקשר ביניהם הרבה יותר מתבטא דווקא שם.

ואיפה נמדדת יותר האהבה של אמא לילד שלה? כשהוא מקולח ולבוש ומריח טוב לפני מסיבה בגן? או כשהוא מטונף ומסריח וצריך להחליף לו חיתול באמצע הלילה? או כשהוא בוכה ומנדנד בלי סוף כי יוצאות לו שיניים?

יש כאן משהו הפוך מהתפיסה שלנו. הרגעים הכי קשים שלנו הם הרגעים בהם האהבה שלנו היא הכי משמעותית. הכי אמיתית. הכי באה לידי ביטוי. אבל משום מה אלה לא הרגעים שנראים טוב בתמונות. לא הרגעים שהיינו שמים באלבום…

את כותבת שאת אדם רוחני וזה גם ברור מהמכתב שלך. וזה נראה שהיית רוחנית כשהתפללת תפילות ארוכות ומחוברות בחשק רב. אבל אנחנו לא יודעים איך זה נמדד בשמים. יכול להיות שדווקא עכשיו, כל בקשה, אפילו לא תפילה… נחשבת הרבה יותר. נראה לי שהאהבה שלך לקב”ה למרות כל הקושי שאת נמצאת בו, והרצון שלך להיות קרובה אליו הם הרבה הרבה יותר משמעותיים עכשיו לאור התקופה הקשה שאת נמצאת בה. אולי אנחנו לא היינו שמים את התמונות האלה באלבום, אבל אלה בדיוק התמונות שהקב”ה שם באלבום שלו. עם המכתב הכאוב שלך לאקשיבה לידן… לפום צערא אגרא.

תפילה מעומק הלב בהחלט דורשת השקעה וחיבור מצד האדם, אבל תסכימי איתי שיש בה גם מידה של חסד מאת ה’, שמשפיע את השראתו באותו רגע כך שהאדם ירגיש מחובר. ומה קורה בכל התפילות שאפילו בלי סיבה מיוחדת אנחנו מרגישים בהן ממש לא מחוברים? כמובן שזה גם דבר שצריך וכדאי לעבוד עליו, אבל הוא לא בהכרח תלוי רק בהשקעה שלנו. יש כאן גם מידה של – התוצאות ביד ה’.

לכן, כשאת כותבת שאת לא מרגישה ראויה, או שאת מרגישה נוראית, אני מאוד מבינה אותך, כי זאת ההרגשה הטבעית במצב הזה. אבל מצד האמת, את מאוד ראויה ואני בטוחה שכל תפילה שלך, אפילו הקטנה והלא מחוברת ביותר נחשבת הרבה מאוד בשמים. גם הבקשות הכי קטנות שלנו, גם דברים שאנחנו לא מעזים אפילו לבקש, נשמעים בשמים. בנימה אישית אספר לך, שלפני שחזרתי בתשובה, כשעדיין לא הייתי בטוחה אם בכלל יש אלוקים או לא, הייתי אומרת: “אני לא יודעת אם אתה קיים או לא, אבל אם אתה קיים, אז בבקשה תראה לי את הדרך”. וברוך ה’, אפילו את התפילה המוזרה הזאת הוא שמע וקיים.

לכן כשאת אומרת שגם כשאת רוצה להתפלל את לא מעזה, אני חושבת שזו עצת היצר הרע. הרב דן טיומקין כותב בספרו “במקום שבעלי תשובה עומדים” (עמ’ 71): “היצר הרע לובש זהות שונה בהתאם לאדם אותו רוצה להפיל”. כשיש אדם שהוא מאוד דתי והיצר הרע לא יוכל לשכנע אותו לעשות עברות, אז הוא מנסה להפילו בדרך הפוכה- בדרך של זירוז להשתדלות מעבר ליכולותיו. הרב טיומקין קורא לזה “יצר הרע דתי”. הוא כותב לפי דברי החפץ חיים שיצר הרע לא תמיד מנסה להסית את האדם לדבר עברה, שאם כן האדם היה מכיר בו. “אלא שלפעמים בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזה מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אח”כ, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי” (החפץ חיים בקונטרס “דבר בעתו”, שער ההתחזקות פי”ב).

לפי זה אני מבינה שזה שאת נמנעת מלהתפלל כיוון שלא התפללת עד עכשיו זאת דרך של היצר הרע למנוע ממך להתפלל בתירוץ של “את לא ראויה” או “איך את מעזה?” או אפילו “את לא מתפללת טוב כמו פעם… איפה התפילות שהיו לך פעם?”

כלומר תחושת האשמה כאן היא עצת היצר.

רציתי להראות לך שזה נכון גם אם נסתכל על זה בעיניים של חול ולא של קודש. גם אם

נעצור רגע את השיחה על העניינים הרוחניים ונתבונן מהמשקפיים של תחום הפסיכולוגיה, צריך לדעת שתחושת אשמה אף פעם לא מביאה אותנו להתקדמות אמיתית. היא רק חוסמת אותנו מלהשתפר, כי אנחנו עסוקים בלהלקות את עצמנו ולהרגיש רע במקום למצוא פתרונות. חמלה וסליחה לעצמנו נראות לנו לכאורה כתוקעות אותנו במקום כאילו אנחנו מוותרים לעצמנו. אבל ההיפך הוא הנכון. יש להן כוחות מדהימים בריפוי הנפש, וכשהנפש מרגישה טוב יש לה כוחות לעשות הרבה דברים שאנחנו רוצים. במילים אחרות, כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות או הכשלונות שלנו אנחנו מכילים את עצמנו (כמו שהורים צריכים להכיל את הילדים שלהם ברגעי משבר) ובכך אנחנו בונים חוסן נפשי שמאפשר לנו להתקדם הרבה יותר. ודווקא ההרגשה הרעה שיש לנו ותחושת האשמה על מה שלא הצלחנו או שטעינו הן אלה שתוקעת אותנו במקום.

הקב”ה יודע הכי טוב איזו תקופה את עברת ועדיין עוברת. אני בטוחה שאין לו שום תלונה כלפייך כי אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו. אם את מרגישה שקשה לך מאוד להתפלל ואת לא מצליחה אז אולי את גם לא נדרשת לזה. אנוס- רחמנא פטריה- אדם שלא יכול להניח תפילין של יד כי אין לו יד אז הוא פטור מכך. גם בתפילה הרמב”ם כותב: מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו…” (הלכה ט”ו הלכות תפילה). לכן גם אדם שלא יכול להתרכז או לא יכול להתפלל מסיבות אחרות כמו שהוא עצבני או פגוע מאוד מאוד ממשהו שעשו לו, יש מקום להגיד שגם הוא אנוס ופטור מהתפילה ואולי אסור לו להתפלל. ולגבי כל מצב צריך להתייעץ עם רב שמכיר את האדם ואת מצבו (או יכיר אותך אחרי מס’ התייעצויות).

אבל אני מזכירה לך שאם זה לא מכיוון שאת לא יכולה להתפלל אלא מכיוון שהתפילה שלך לא תהיה כמו התפילה המחוברת שלך מפעם, אז כאן לא כדאי לוותר.

ואם נרצה לחשוב על דרך התקדמות מעשית, אני מציעה לך להתקדם מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו. להנמיך ציפיות ולהתקדם בצעדים קטנים מאוד. בצעדים שתרגישי שטובים לנפש שלך ולא מעמיסים עליה. לדוגמא, את יכולה להתחיל בבקשה מהקב”ה. לא ממש תפילה, לדעתי לא תפילת עמידה בשלב הזה. רק בקשה קטנה בזמן שאת מרגישה שזה מתאים. זה כבר קשר עם ה’. זאת כבר תפילה. אימותינו הצדקניות במשך כל הדורות התפללו בדיוק כך. הן לא התפללו מהסידור אלא בכל רגע שבו הרגישו צורך פשוט דיברו וביקשו מהקב”ה. אם זה בזמן הדלקת נרות, אם זה כשמישהו היה חולה או בכל זמן של צרה או קושי. דרך אגב, זה הגדר של מצוות תפילה מהתורה לפי הרמב”ן. שכשאדם במצוקה, אז הוא צריך להתפלל אל ה’ שיושיע אותו. “שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם (השגות הרמב”ן לספר המצוות של הרמב”ם).

בהקשר של הצעדים הקטנים, אני חושבת שחשוב לקרוא בעניין הזה את מה שכותב הרב בוצ’קובסקי (בספרו “בעצתך תנחני” עמ’ 98): “כאשר אדם דורש מעצמו מעבר לכוחותיו, מלבד השלילה שבעצם הדבר, נוצר נזק נוסף.

היסוד של עבודתנו בעולם הוא למצוא את שיתוף הפעולה בין הנפש לנשמה. כשהמעשים הרוחניים שלנו מתקבלים על הנפש, הרי שחינכנו אותה להתרומם. כאשר יש נתק, אדם עושה מעשה מרומם, אבל נפשו, תכונותיו ומידותיו מתקוממות נגד מה שעשה- אז לא די שלא תיקן את עצמו, אלא קלקל. הנפש שבו התרחקה מן הטוב, כי היא טעמה את טעמו והוא היה מר.” לכן אני חושבת שההתקדמות בצעדים קטנים מאוד, שמבינים איפה הנפש נמצאת, היא משמעותית.

הספר של הרב בוצ’קובסקי הוא לדעתי ספר חשוב מאוד בבניית עבודת ה’ של כל אדם.

אני לא יודעת למה התכוונת כשכתבת שאת פוחדת שתפילה תעשה לך טוב. אני חושבת שכולנו רוצים להרגיש טוב, לא? מה הקושי שלך בזה?

לגבי מילות התפילה, אני מאוד מבינה אותך. מילות התפילה נכתבו ע”י אנשי כנסת הגדולה, שביניהם שלושה נביאים עבור כל אחד מעם ישראל במהלך כל הדורות. הן מכוונות את הכח הגדול של תפילת עם ישראל למקומות הכי גבוהים ולתיקונים הכי גבוהים של עם ישראל ואיתו הבריאה כולה. כל אחד מאיתנו, אם היה חושב על מילים לתפילה, אני בטוחה שהיה חושב על דברים אחרים לגמרי, כמו חיים נעימים וטובים עם הרבה בריאות, פרנסה ונחת. מבלי לזלזל בכלל בצרכים האנושיים שלנו, שברור שהם נחוצים בהחלט, חז”ל כיוונו אותנו להרבה יותר גבוה, כמו הגאולה השלמה של עם ישראל, בניין ירושלים ומלכות ה’ על עם ישראל לעיני העולם. הם הבינו את העוצמה של תפילה ושמו מילים בפינו כדי שנבקש על הרבה יותר מזה לצד כל צרכינו הנכונים. אבל זה נכון שלפעמים קשה לנו להתחבר לכל הבקשות הגבוהות האלה, כשאנחנו מרגישים כל כך חזק את החסרים שלנו. נראה לנו שאין לנו חפץ בחלק מהבקשות בתפילה אבל בעצם זה עניין של לימוד ושל חיבור ללב. צריך להבין קודם כל מה זה אומר בניין ירושלים וחורבנה כדי להתחבר לערך הזה. אבל לדעתי זה לא השלב שלך כרגע. אני חושבת שכל אחד צריך לבדוק עם עצמו איפה הוא נמצא כרגע ועל מה הוא יכול לבקש מכל הלב ובמה כדאי לו להתחזק בלימוד על הנושא כדי להתחבר בהדרגה יותר למילים של התפילה. זאת דרך.

אבל בתור שלב ראשון בתפילת עמידה (כשתגיעי בע”ה לשלב הזה. זה בסדר שאת לא שם כרגע), צריך להיות מסוגלים לכוון בשני דברים: אחד זה הברכה הראשונה, כדי שנדע מול מי אנחנו עומדים- מול הקב”ה, הווית המציאות, שבחר באברהם, יצחק ויעקב כדי להתגלות ולהתחבר לאנושות. ודרך הרצון שלו להיות אלוקינו אנחנו פונים אליו. והדבר השני זה ב-שמע קולנו, שם אנחנו יכולים ומוזמנים לספר לקב”ה את כל מה שעל ליבנו ולהתחבר אליו דרך הבקשות האישיות שלנו. דרך הרצונות והצרכים שלנו, דרך השמחה והקושי שלנו.

כל שאר התפילה היא בהחלט בהחלט חשובה ורלוונטית גם לנו גם היום, אבל אם אנחנו לא מצליחים להתחבר אליה זה בסדר וטבעי בתור התחלה אבל צריך להבין שזה עניין של לימוד והשבה אל הלב. שזה תהליך הדרגתי.

ודבר אחרון בעניין הזה הוא שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהמצוות הן מודולריות (יחידות עצמאיות). כל מצווה עומדת בפני עצמה ומחברת אותנו לעצמנו ולקב”ה. ואם לא עשינו מצווה אחת זה לא מזיק למצווה האחרת שלנו. לכן גם אם הצלחת להתפלל תפילה אחת ואח”כ לא התפללת חודשיים, זה לא מפחית מהתפילה הזאת שכן הצלחת להתפלל.

לסיכום אני רוצה להגיד לך שעד כמה שאת מרגישה רע עם המצב כרגע, זה בעצמו התיקון. אנחנו לומדים את זה מהאבלות על ירושלים ב-ט’ באב. לכאורה, מה זה עוזר שאנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש? במה זה עושה טוב שיום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומשתדלים להרגיש את החוסר הזה בחיינו בכל עוצמתו? ההסבר הוא שכשאנחנו מתאבלים על מה שחסר, זה בעצמו התיקון כי בזה אנחנו עדיין שייכים לערך הזה. זה אומר שזה עדיין חשוב לנו ולא שכחנו ולא בנינו ערכים אחרים במקום. עצם האמירה “חסר לי, כואב לי. אני לא רוצה לאבד את הקשר”. זה בעצמו מעיד על הקשר וגורם לו לחזור בזמנו.

כמו שני קרובים שנאלצו להתרחק לשתי מדינות שונות. כל עוד קיימים הגעגועים, הרצון להתאחד מחדש, החוסר בחיים אחד של השני, אז זה בעצמו מעיד שעדיין קיים הקשר. וכרגע כשהם רחוקים, דווקא הרגשת החסר (שהיא לא ממש נעימה), זה מה שמבטא את הקשר ומקיים אותו. לכן המכתב שלך כל כך מרגש. כי דווקא מתוך הקושי והחוסר שאת מתארת רואים בצורה כל כך ברורה את הקשר העמוק שלך עם ה’ ואת הרצון שלך להתקרב אליו. וזה נותן הרבה מאוד תקווה. את לא אדם פחות רוחני ממה שהיית קודם. את אפילו יותר. אלא שהנסיבות גורמות לך לעבוד את ה’ בצורה אחרת. אבל את מתאבלת על מה שחסר ובזה את עדיין שייכת לערך הזה. לכן אני גם בטוחה שהוא יחזור בע”ה.

אני מאחלת לך שתצליחי להתקדם לאט ובסבלנות, עם הרבה הכלה של עצמך ושל המצב. ושתדעי שגם לזמן הזה של הגעגוע יש משמעות.

בהצלחה רבה!

חזקי ואימצי.

נעה עינב.