שלום וברכה!

כוונתך אינה ברורה דיה כאשר אתה שואל עם מי הצדק, הרי כל אחד מאלו שציינת טוען שהצדק עמו, ואם כן שאלתך מופנית אל מה שאני, המשיב, חושב בנושא. אוכל אם כן לומר לך בקצרה מה דעתי האישית בהבנת התורה. אינני מתיימר לומר שכך הבינו זאת כל גדולי האומה, כל אחד ודעתו הוא, אבל אנסה להסביר את דעתי ודעת רבים וגדולים מגדולי האומה.

כאשר אנו מדברים על דיכוטומיה רחבה שבין קודש וחול, אנו כבר מניחים שישנם שני תחומים נפרדים, תחום הקודש ותחום החול. כאשר אנו מדברים על תחום הקודש אנו מבינים בכך כל מה שקשור לחיים של קדושה וחיים של תורה ומצוות ועבודת השם. בעולם החול אנו מבינים את כל מה שהוא צרכי עצמנו, את כל מה שאין בו ממד של קדושה אלא הוא שייך לחיים עצמם. אולם עלינו להבין האם אכן הדברים הם כך? על פי הדרכת התורה ישנה מצווה של "בכל דרכיך דעהו", הכוונה היא שעל האדם לחשוב בכל מצב ובכל מקום שבו הוא נמצא לכוון את מעשיו בצורה הנכונה והראויה מתוך יראת שמים, אין בעולם תחום של חול, כל דבר נידון במשקפיים של יראת שמים. כך מסביר הרמב"ם בשמונה פרקים שלו ועוד. בסופו של דבר כל מעשיו של האדם אמורים להיות מכולכלים על פי התורה והיראה.

אלא שזאת טעות בהבנת המושג של הקודש. יראת שמים מאפיינת את כל החיים, היא אכן אמורה להיות המנחה והמכוונת של כל מעשה ופעולה ושל כל מחשבה, אבל היא לא מבטלת את החול. הקודש הוא התחום של הפולחן, התחום של עבודת השם, והחול הוא התחום של החיים היומיומיים. עלינו לעצב את החיים היומיומיים מתוך יראת שמים ובתוך כך עלינו 'לקדש' את חיינו, אבל מצד שני, ישנו תחום של הקודש שהוא תחום נפרד, זה התחום העוסק באופן אקטיבי בעבודת השם. זה התחום של הפולחן, בתי כנסיות ובתי מדרשות, תפילה ותלמוד תורה, בית מקדש וקרבנות וכו' וכו'.

לעניות דעתי, בלבול רב בין המושגים צומח מכאן. התורה מבדילה בין קדושה לקודש. מחד גיסא התורה מורה ומצווה "להבדיל בין הקודש ובין החול", משמע, לא לדחות את החול מפני הקודש ולא לקדש את החול, אלא להבדיל ולהפריד ביניהם, ומאידך גיסא, באותו מקום התורה מצווה "והייתם קדושים כי קדוש אני", דהיינו שישנה מטרה להתקדש. האם יש סתירה בין הדברים? בוודאי שלא. התורה איננה כופרת בעולמו של החול, לא רק שאינה כופרת בו אלא גם מחייבת אותו. בניגוד למסורות נזיריות כמו כאלה הקיימות בנצרות ועוד, התורה איננה מעודדת את דחיית החול, וחז"ל קראו לנזיר 'חוטא'.  התורה רואה את החיים של האדם, חיי החול שלו, כחיים שיש ערך בעצם קיומם, ועם זאת מדובר בחיי חול, דהיינו, חיים שאין בהם ממד של קודש. האם זה אומר שחיים כאלו לא יכולים להתקדש? גם זה לא נכון. התורה מצווה על האדם להתקדש, דהיינו להתנהג באופן ראוי ומכובד בכל הנהגות חייו. יש הבדל בין יראת שמים המאפיינת את כל החיים, לבין הקטגוריה של הקודש השייכת לממד ספציפי של עבודת השם אקטיבית.

בתורה חשובה מאוד ההבחנה בין קודש לחול. התורה איננה מבקשת לדחות את עולם החול ולמחוק אותו כמה שאפשר, ההלכה כולה נוגדת לאווירה הזאת, וכל העיסוק הרציני בשפיר ושליא של החיים הוא אבן היסוד המהותית של החיים היהודיים. התורה כולה עסוקה בהדרכות הנוגעות לחיי אכילה, חיי אישות, העבודה והיומיום, ובשום מקום איננה מדריכה הדרכה נזירית, הדרכה הפורשת כמה שיותר מהחול בכדי לצמצם את מקומו בעולם. ההלכה מחייבת את החול ומדריכה את הצורה הראויה לחיות חיים כאלה. חז"ל אמרו "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". אם היא צריכה לימוד במה היא "שיחת חולין"? התשובה היא פשוטה. לימוד אינו בהכרח קודש, לימוד הוא משהו ששייך לחיים עצמם, חז" לא מתיימרים להפוך את שיחת החולין של תלמידי חכמים לשיחת קודש, אבל הם טוענים שגם בה יש משמעות כי יש בה כיוון נכון של החיים עצמם. במובן זה ישנה הוראה בתורה "והייתם קדושים", לקדש את החיים עצמם, לא להתנתק מהם,  אלא לעצב אותם נכון.

אבל התורה מדברת גם על הקטגוריה של הקודש. הקודש הוא התחום האקטיבי של עבודת השם, והתורה מקפידה להבדיל בין התחום הזה לתחום של החול. "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". ששת ימי השבוע הם ימי החול ויום השבת הוא יום הקודש. גם ימי החול מלאי הדרכה בתורה, ויותר מזה, הם עיקר החיים, הם לא מתבטלים מפני השבת, אבל יש גם את הקודש. ויש להבדיל בין קודש לחול. על פי התורה, נדב ואביהוא מתו בשל כך שלא הבדילו בין הקודש ובין החול, נכנסו שתויי יין למקדש והקריבו אש זרה שלא צוו בה. מי שמקדש את החול עובר על כך! מי שמקדש את החול הוא מחלל את הקודש! יש להפריד את החול מן הקודש, ועם זאת, גם החול צריך לימוד.

דומני שכעת ההבחנות ברורות יותר. חז"ל הורו בעקבות התורה שיפה תורה עם דרך ארץ ואם אין קמח אין תורה, דהיינו, אין משמעות לעולם שכולו קודש. האדם שייך לעולם, וככזה חלק נכבד מחייו, אם לא רוב חייו, נטועים בעולם החול. לדעת התורה, כפירה בעולם החול היא התכחשות להוויה המקורית של האדם, והגמ' מציינת לגבי דעתו הקיצונית של רשב"י שהטיף לחיי קודש מוחלטים שהרבה ניסו כן ולא עלתה בידם. אנו בני אדם וכבני אדם אנו חיים עולם של חול, ההתכחשות לעולם החול מביאה אסונות רוחניים ואנושיים. מאידך גיסא, הגישה המבקשת לטשטש את הגבולות בין עולם החול לעולם הקודש ולהפוך את העולם כולו לקודש, מבטלת את המשמעות הייחודית שיש לתחום הקודש ולעבודת השם, גם לכך התורה מתנגדת. יש בכך אנרכיה רוחנית וסכנה רוחנית גדולה.  זאת בעצם העבודה זרה, להפוך את העולם כולו לאלוהי ובשל כך להתייחס אל העולם מתוך ספרה אחרת, לא מתוך העולם עצמו. רבים מהאסונות המוסריים, הדתיים והאנושיים בהיסטוריה התרחשו בשל הניסיון להפוך את החול לקודש. עלינו לשמור על החול ועל הקודש באופן טהור.

ודווקא בגלל זה התורה מתייחסת גם אל חיי הקודש וגם אל חיי החול. התורה איננה מסתפקת בהדרכה לחיי קדושה, (כמו בנצרות למשל, שמחוץ לקדושה אין לדת 'מה לומר'), אלא היא מתערבת בחיי החול עצמם. הציווי "והייתם קדושים" ו"ובכל דרכיך דעהו", מתייחס הן לחיי הקודש והן לחיי החול. ועל כך נאמר "שיויתי ה' לנגדי תמיד", וכפי שמפורט בתחילת השו"ע והרמ"א שם. (עיי' מו"נ ג, נא). לשוות את ה' בתודעה באופן תמידי הרי זה לחשוב כל הזמן איך לנהל נכון את החיים מבחינה רוחנית, הן את חיי החול והן את חיי הקודש, לחשוב תמיד מתוך עולם תורני והלכתי.

מקווה שעזרתי מעט בהבהרת הנושא.

בתודה, מנחם