שואלת יקרה שלום רב,
שאלתך נוגעת ללב. למרבית הצער, השאלה אינה נדירה; רבים מתלבטים בשאלות דומות, המעלות קשיים מורכבים ביחס למצוות כיבוד אב ואם ולקשר עם הורים.
המתח בין אהבת ההורה והרצון לסייע לו ולכבדו, לבין הצורך בשגרת חיים תקינים שנוכחות ההורה מאיים עליה, אינו יותר פתרונות קלים. לעתים, הדרך היחידה להתקדם היא בצעדים כאובים הכרוכים באי-נעימות עבור כל הצדדים. עם זאת, צעדים אלו הם הכרחיים כדי להימנע מהתפתחות המתחים למשברים של ממש, שנזקם כבר אינו ניתן לתיקון.
כמובן שכל שאלה מעלה היבטים ייחודיים. אתייחס להלן לכמה היבטים העולים מתוך השאלתך. ראשית אפנה לצד ההלכתי, העומד במרכז השאלה. לאחר מכן אוסיף התייחסות לנקודות נוספות.
- כיבוד אב ואם "משל אב"
הלכה היא שכיבוד אב ואם הוא "משל אב" (קידושין לב, א; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, ה). כלומר, על-פי ההלכה הורה חייב לשאת בנטל הכלכלי של קיום מצוות כיבוד אב ואם של ילדו. לדוגמה, הבן חייב להכין את האוכל ולהגישו לאביו, אך על האב מוטל לשלם על המזון, כמובן במידה שהוא יכול לשלם עליו.
ביחס לנישואי ילד, כאשר האב התנגד לנישואי בנו עם בחירת לבו, כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש קסו) ששם שאין הילד נדרש לשלם מחיר כלכלי עבור מצוות כיבוד אביו, כן בוודאי אין הבן נדרש לסבול סבל אישי, כגון הימנעות מנשיאת אישה כרצונו. כלומר, המהרי"ק מניח שכשם שאין הבן חייב לשלם מחיר כספי עבור כיבוד הוריו, כך הוא אינו חייב לשלם מחיר נפשי.
כמו כל מצווה, עלינו לטרוח בקיום מצוות כיבוד הורים. הורינו הביאו אותנו לעולם, וציידו אותנו בכלים הראשוניים שבהם אנו ממשיכים להשתמש לאורך חיינו. חיוב כיבוד אב ואם מזכיר לנו את גודל החוב המוסרי שאנו חבים להורינו, וחז"ל (בעיקר במסכת קידושין) הפליגו בחיוב לכבד הורים. ואולם, גם למצווה חשובה זו יש גבולות. אדם חייב לכבד את הוריו – אך לא בכל מחיר.
מו"ר הרב משה שפירא זצ"ל התייחס במקום אחד לחובת כיבוד הורים כאשר מדובר בהורים המתערבים לרעה בחיי ילדיהם. במקרה שהופנה אליו התערבות ההורים (החמות, אם האישה) בחיי הילדים יצר איום על שלום הבית, והרב שפירא נשאל אודות מה נכון לעשות. הוא השיב בלשון זו:
"במקרה כזה שהתערבות הגורמת לנזק לשלום הבית, אסור לאפשר לחמות (אם הבעל, או אם האישה) שום התערבות בבית הצעיר. מותר גם לא לאפשר לה לבוא אל ביתם. ואם זה לא מועיל מותר גם לשלוח אותה מהבית, באופן שהיא תבין שהתערבותה גורמת לריחוק מהם, וזאת חובתו של האיש. זה פשוט לגמרי שאין כאן שום ענין של כיבוד אם, הוא לא חייב להקריב את חייו בשביל כבודה" (הרב יצחק לורינץ, בינת המידות: פרקי הדרכה (תשס"ז), עמ' 86).
נכונותך, יחד עם בעלך ומשפחתך, לקבל את חמותך לתוך ביתך, גם במצב הקשה שנוצר, ראויה לכל הערכה ושבח. נכונות זו גרמו, לפי דברייך, לשינוי חיים משמעותי. היא פגעה בפרטיות שלכם, למצב של מתח בבית, ולהשפעה לרעה על בריאותך הפיסית והנפשית. אבל את חייבת לשרטט לעצמך גבולות, ולהיזהר שלא לעבור אותם.
את שואלת: "האם עלי להתעלם ולותר לגמרי על צרכי, ולדאוג רק לרווחתה ולצרכיה, גם אם הם על חשבוני, על חשבון רווחתי הנפשית והגופנית, על חשבון משפחתי ועל חשבון שלום הבית שלי". התשובה היא: לא! את לא צריכה להקריב את חייך למען כיבוד אמך. אסור לך לעשות כן. החיים שלך קודמים.
אבל יתרה-מזו: אם תקריבי את חייך למענה, הרי שהיא לא תצא נרווחת, שכן לאחר שהקרבת את עצמך לא תוכלי לכבד את חמותך. במילים אחרות: אם תכבדי אותה עד כלות, עד מחיקה עצמית ופגיעה עמוקה במרקם המשפחתי, אז את פשוט תבואי לשנוא אותה. כבוד לא יצא לה מזה. בה במידה שמותר לתת להורה טיפול רפואי, גם כפוי, כאשר הדבר נדרש לטובתו, כך עלייך לשים גבולות לטיפול שלך בחמותך. גבולות אלו יגרמו לה כאב, אך הכאב הזה הוא הכרחי, למענה. בלעדיהם, את לא תוכלי לכבד אותה כמו שצריך.
יש לך גיסים וגסות המוכנים לחלוק אתך את הנטל – נטל שכולו זכות – לטפל באמם. הבהירי שאת מעוניינת בכך. דאגי שהטיפול בה לא ייפול עלייך בלבד, אלא יתחלק בין האחים והאחיות, באופן שלא תרגישי שהעול כולו נופל עלייך, ובאפן שתוכלי לנשום מעת לעת את הפרטיות והמשפחתיות שאליה את מתגעגעת. קל וחומר בתקופה הנוכחית של חתונת הבת, עלייך לדאוג שתהיה במיטבך, עבורך, עבור משפחתך, וכמובן עבור בתך. היא מתחתנת רק פעם אחת בחיים; היא צריכה אותך לא פחות ממה שחמותך צריכה אותך.
עד כאן עיקר התשובה. מכאן אתייחס, בקצירת האומר, לנקודות נוספות שעלו תוך כדי קריאה.
- נתינה ללא גבולות
נתינה ללא גבולות אינה נתינה. נקודה. נתינה ללא גבולות היא מבול, נתינה חסרת-יחס שמזיקה הרבה יותר ממה שהיא מטיבה. נתינה אמתית היא דווקא נתינה בגבולות, נתינה שיודעת לומר "לא" כאשר הדבר נדרש, שיודעת לסרב.
אנחנו רגילים לחשוב כך ביחס לילדים: ברור שאם אתן כרטיס אשראי לבני, תוך הוראות שהוא יכול לקנות מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, אקלקל בכך לגמרי את היחס התקין של נתינת אב לבן. נתינה של יחס חייבת להיות מדודה, כאשר היא לוקחת בחשבון את הטוב של המקבל, לצד טובתו של הנותן. כאשר יוצאים מהמידה, תוצאת הנתינה עצמה היא הרס ונזק.
הדבר הופך קשה יותר בנוגע להורים. מדובר באנשים מבוגרים, והם אמורים להבין לבד את הגבולות הנכונים של ניתנה וקבלה. אבל לצערנו, זה לא תמיד המצב. לעתים, היחס להורים דומה במידה רבה ליחס אל ילדים, ועל הילדים לקבל את התפקיד של ה"מבוגר האחראי", ולווסת את הנתינה למקום בריא ותקין, ולא למקום של נתינה-בלי-גבול שתוצאותיו קשות.
במצב שלך, כיבוד אב ואם הופך למפעל חסד תמידי. חמותך צריכה אותך, ואת יכולה לספק לה את צורכיה. אבל בעולם שלנו חסד אינסופי הוא קלקול ועיוות. החסד חייב לדעת גבול, מידת הדין חייבת להיות מעורבת בו, שאלמלא כן לא הנותן ולא המקבל יעמדו בו. וכבר אמר אדם חכם: "היד המאכילה עומדת תמיד בסכנת נשיכה". אם מאכילים יותר מידי, בלי גבול ובלי חשבון, המקבל עצמו עתיד לנשוך.
היזהרי אפוא לשים את הנתינה שלך בתוך גבולות הסבירות. נתינה ללא גבולות אינה אפשרית, והיא רק מזיקה. גם אם הם כואבים, הגבולות הם לטובת כל הצדדים – גם לטובתך, וגם לטובת אמך.
- לשחרר
אינני יודע כמובן, אבל ייתכן שאת דואגת לשחרר את הטיפול בחמותך לילדיה האחרים. ייתכן שאת כלה בכורה, וכך או כך את מרגישה שזוהי אחריות שלך, וקשה לך להאציל סמכויות לאחרים. ייתכן שגם בני משפחה נוספים תוספים כך את הדברים: את האחראית, זה תפקידך הטבעי, ומה פתאום שאת מבקשת מאחרים להשתתף בו?!
אם זה המצב, עלייך לדאוג לשינויו. את לא לבד. לא עלייך המלאכה לגמור. את שמחה לעשות את שלך, אבל אין שום סיבה שאת תעשי את הכל.
ייתכן שגם החמות הורגלה לחשוב שהטיפול בה הוא תפקידך הבלעדי, ולכן היא מתרעמת לנוכח ההצעה שאחרים יטפלו בה. הציגי אפוא את הדברים בתור עובדה פשוטה: את לא המטפלת הבלעדית. יש עוד אחים ואחיות, וכולם משתתפים, באהבה וברצון, בטיפול באם. כאשר הדברים יוצגו בתור עובדה, כאשר את תביני שהתפקיד אינו שלך בבלעדיות אלא שייך לכל בני המשפחה, יש לקוות שגם האמא תבין זאת, ותקבל את ההסדרים בהבנה.
- שיפוטיות
לסיום, אל תשימי לב לביקורת, סמויה או גלויה, של בני משפחה. הביקורת שלהם אינה במקום, ואת לא צריכה להתייחס אליה בכלל. רק את מכירה את עצמך ואת משפחתך, ורק את יודעת את הגבולות שעלייך לשים בכל הנוגע לטיפול באם. העובדה שאת חייבת לשחרר ולחלוק את התפקיד עם אחרים אינה אומרת שאת לא אוהבת את חמותך. להיפך, דווקא בגלל שאת אוהבת אותה, ורוצה בטובתה, עלייך לשחרר ולחלוק את התפקיד עם אחרים. זוהי הדרך היחידה שתוכלי להמשיך לאורך זמן בטיפול במסירות בה, לצד תפקוד תקין למען עצמך ומשפחתך.
לסיום, אחזור על מה שכבר נאמר: היזהרי שמא תמחקי את עצמך למען אחרים — גם למען הורים. המחיקה העצמית היא לעולם רעה: רעה עבורך, רעה עבור משפחתך, ורעה עבור חמותך. למען כולם, דאגי לשים גבולות ברורים על הנתינה העצומה לאמך, קל וחומר בתקופה רגישה זו. גבולות אלו נחוצים לך, ונחוצים לה. מצוות כיבוד אב ואם תובעים אותם.
בהצלחה רבה בהתמודדות המורכבת, ומזל טוב לקראת החתונה,
יהושע
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
הפתרון הפשוט והכואב אך הבלתי נמנע הוא, שיחה גלויה באמת עם חמותך על רגשותיך ועל כך שעליה לפנות את הבית לכל הפחות באופן זמני, בתקווה שזה יהיה בבחינת "אין יותר קבוע מזמני"… להתכונן לתקופה קצרה של קושי ביחס של החמות… ולנסות להחזיר את השלווה והפרטיות אליך.
פתרון זה דורש אומץ נוקב!