שלום לך איש יקר,

השאלה שלך טובה וחשובה. אני מודה לך עליה. זו סוגיה רחבה שצריך לדון בה. היא נוגעת לדור שלנו במיוחד, בעיקר לצעירים יותר שבינינו. נולדנו לחברת שפע. ברוך ה', הסופרמרקטים מלאים כל טוב – מוצרי מזון, חטיפים וממתקים רבים ומגוונים להפליא. מרכזי הקניות השונים עמוסים אף הם בכל מה שרק נחפוץ. לפני האדם ניצבות אפשרויות רבות ליהנות מן העולם, באופן שאינו נוגד את ההלכה ועם ההכשרים הכי מהודרים. מאידך, כיהודים שהתחנכו על התמסרות לתורה והקפדה על מצוות ועל גבולות של הלכה, ויותר מכך על סולם ערכים שמציב את הרוחניות בראש, אנו שואלים את עצמנו איך עלינו להתייחס להנאות העולם וכמו שאתה שואל "האם יש בעיה עם זה"? האם עבודת ה' והנאה מהעולם הזה יכולים ללכת יחד?

אז ראשית כל, אני חושב שעליך להיות גאה בעצם העובדה שאתה שואל את השאלה. יש בך קול פנימי של אכפתיות ורצון להבין איך משתלבים הנאות החיים עם הערכים שאתה מאמין בהם, וזה עצמו לא מובן מאליו. יש לא-מעט אנשים שחיים את החיים בלי לחשוב בכלל. הם מרוכזים בעצמם ובחוויה שלהם ולא מתפנים לחשוב על ערכים ומשמעות. אז את הקול הפנימי הזה ראוי לייקר ולשמור עליו. לא להדחיק אותו, גם אם הוא לעתים מטריד מן המנוחה, שכן הוא מוביל בסופו של דבר לחיים יותר עמוקים ומשמעותיים.

כשקראתי את השאלה שלך: "האם… אני צריך להשתנות"? נרתעתי קצת מניסוח השאלה. המילה "להשתנות" היא מילה גדולה מדי. אמנם, אנחנו נתבעים להשתפר ולהשתנות ולהיטיב את מעשינו תמיד, אבל ככל שנוגע הדבר לאופי ולנטיות יסודיות שנטועות באדם, האם נכון בכלל להגיד לו "להשתנות"?

אסביר יותר: הרצון להנאה בעולם היא רצון אנושי בסיסי מאד. אפשר לומר שהוא אחד המניעים המרכזיים שלנו בעולם הזה. האדם באשר הוא אדם בורח מסבל ככל הניתן ומבקש הנאה ככל יכולתו. האם יהיה זה הגיוני לבקש מאדם לבטל את התכונה היסודית והבסיסית הזו או להדחיק אותה?!

ולכן, השאלה היא לדעתי איננה האם צריך "להשתנות". כי כאמור הרצון הבסיסי בהנאה הוא חלק מצורת האדם. אולי צריך לנסח את השאלה בדרך אחרת: איך מנהלים נכון את הרצון הזה להנאה, איך משלבים אותו בחיים ערכיים, חיים של אמונה ועבודת ה'.

אפשר וגם ראוי לדון ביחס של התורה להנאות הגוף, אבל אני רוצה לעסוק במשהו בסיסי יותר, שצריך לדבר עליו עוד לפני שמדברים ברמה האידיאולוגית. להסתכל קודם כל במבט אנושי, פשוט, על הדברים. מבט שנוגע לכל אדם באשר הוא. גם כזה שאינו דתי או יהודי.

אנחנו רואים אנשים שהרצון ליהנות, באופן הכי מיידי שיש, הופך להיות המרכיב הכי משמעותי בעיסוק היומיומי שלהם. אנחנו מכירים אנשים שהעיסוק באוכל או בבגדים (או בסוגי הנאות אחרים) מעסיק אותם וממלא את החשיבה שלהם עד כדי כך שהם נראים לנו כעיוורים לכל משהו אחר. אי אפשר לדבר איתם על דברים ערכיים ואי אפשר לנהל איתם שיחה מעמיקה ומורכבת בכל תחום אחר.

אני חושב שזהו המצב שממנו אנחנו צריכים להיזהר – שהרצון להנאה משתלט על האדם, "מנהל לו את החיים", והופך להיות הדבר היחיד שמעסיק אותו בכל שעות היום.

שים לב, עוד לפני שאנחנו מדברים על דת ועל תורה וכו' – השאלה כאן היא יותר בסיסית: איך נחיה חיים יותר בריאים נפשית כבני אדם, איך נצליח לבנות בעצמנו יכולת לחיות חיים מלאי משמעות כשהערכים החשובים לנו עומדים בראש מעייננו, חיים שאינם מוכתבים מהרצון המיידי והאימפולסיבי להנאה.

אני לא מדבר על ויתור על הנאות, ובטח לא על דרך של פרישות, אלא על השאלה הפשוטה: מה הדבר החשוב לי בחיי, מהם הערכים שמכוננים את החיים שלי. אחרי שהאדם חי חיים ערכיים, חיים של עשיה משמעותית, יכולים לבוא גם ההנאות הפשוטות כתפאורה טובה, כהנעמה של החיים האלה, אך כאשר הם הופכים למטרה – האדם נהפך שפוט של ההנאה ומתרוקן מכל אישיותו.

אולי כאן המקום לעשות את ההבחנה בין סוגי הנאות. כאמור, בקשת ההנאה היא מניע בסיסי אצל האדם. האדם רוצה שיהיה לו טוב ונעים, הוא רוצה להתענג, אבל מה תהיה ההנאה ומה יהיה התענוג?

בחלוקה גסה אפשר לדבר על הנאות פיזיות, מיידיות, מול הנאות אינטלקטואליות, נפשיות, רוחניות.

ההנאות הפיזיות מספקות הנאה מהירה, בלי מאמץ רב, הם מציפים אותנו בריגוש ותחושת רוממות, אך בו בזמן הן קצרות מועד ודועכות מהר. לעתים רבות הן לא "משביעות" באמת ומותירות את האדם ריק. הנפילה שאחרי ההנאה ותחושת הריק מפעילה באדם שוב את הרצון המיידי לספק את הרעבון וכך חוזר חלילה. לעומת זאת, ההנאות מהסוג השני שמנינו, הרוחניות והנפשיות, יש בכוחן למלא את האדם באמת. מבחינת הזמן, הן מתמשכות יותר ועמוקות יותר, ונותנות תחושה של שובע וסיפוק.

אפשר לראות את זה בצורה ברורה אצל ילדים. ילדים אוהבים סוכריות. יש בהם תשוקה גדולה למשהו מתוק. הסוכר אכן מרגש מאד, מציף בהנאה גבוהה בתוך שניות, אבל הוא מתפוגג מהר, לא משביע ומותיר אותך ריק. אני משתדל רבות לשכנע את הילד שלי שיאכל אוכל מזין ובריא, כמו לחם, עוף, אורז וכו'. הוא לא רוצה. הוא עדיין לא מבין. כמבוגרים אנחנו מבינים שלמרות שאין באוכל הרגיל את ההצפה המהירה הזו של הסוכר, אבל אם אתה רוצה ליהנות באמת – אפשר הרבה יותר מאוכל טוב מאשר מממתקים.

כך הדבר גם ביחסים השונים בין סוגי ההנאות שקיימות בעולם. ההבדל לא נמצא רק בין הנאה פיזית לרוחנית, אלא אפילו כשמסתכלים על ההנאות הפיזיות עצמן ניתן לראות כיצד משפיע עליהן המרכיב הנפשי והאישיותי. החווייה של אותה הנאה עצמה יכולה להשתנות לפי הסיטואציה שבה היא נמצאת, לפי ההקשר החברתי, הנפשי וכדומה. כך למשל, כשאדם אוכל במקום מסוים, באווירה מסוימת, בחברה מסוימת – האוכל משתנה ומקבל טעם לפי ההקשר (במאמר המוסגר: זה מה שאנחנו עושים בשבת, אנחנו אוכלים אוכל טוב, אבל מתוך הקשר של רוחניות, כחלק ממצווה, וזה הופך את ההנאה הגשמית עצמה להנאה מעודנת יותר).

אז אמנם הנחת היסוד היא שיש בנו בקשה בסיסית להנאה, ובלי הנאה האדם מרגיש שחייו אינם חיים, אבל אפשר להתרגל ליהנות מדברים פחותים ושטחיים מאד ולהסתפק בהם, ואפשר להתענג מדברים איכותיים וברמה גבוהה יותר. אפילו בהנאות העולם הזה – אנחנו יודעים שיש אנשים שנהנים מאיכות ירודה (בין אם זה באוכל, או במוסיקה, או בדברים אחרים) ויש אנשים שהרמה שלהם גבוהה יותר.

ישנה נקודה נוספת שכדי להזכיר: לעתים, ההנאות השטחיות, המיידיות, "עתירות הסוכר", פועלות עלינו כמו סם. הם גורמות לנו לקבל את מנת הריגוש הגבוה בלי הרבה מאמץ, ובכך לשכוח קצת מן העולם המורכב המחכה לנו בחוץ, לשכוח מהאתגרים שעומדים בפנינו. אתגרים שאם נצלח אותם נצא וודאי עם סיפוק והנאה גבוהים יותר, אך אלה לא מובטחים לנו באופן של "כאן ועכשיו".

לפעמים הרצון ליהנות, הוא בעצם רצון לברוח. ההנאה הופכת למשכך כאבים. אנחנו מכסים בעזרתה על איזה כאב שאנחנו לא רוצים לטפל בו. יש מושג שנקרא "אכילה רגשית" – זו אכילה שלא נובעת מצורך אמיתי, מרעב, או אפילו מרצון להנאה, אלא מנסיון להשתיק איזה קול לא נעים שעולה בפנים, איזה חוסר נפשי, איזו מצוקה. אז באים ואוכלים והסוכר מציף את המוח וקצת שוכחים מהכאב. אדם יכול לרדוף ככה אחרי הנאות, ובעצם הוא בורח מעצמו, ומנסה להשתיק קולות פנימיים – לעתים קולות של כאב ומצוקה (שצריכים את הטיפול המתאים להם), ולעתים אלה קולות בתוכו שדורשים חיים משמעותיים ועמוקים וערכיים יותר.

אני מכיר אנשים שהעיסוק שלהם במותגים או בקניות, או באוכל, או בדברים אחרים, הוא בריחה מעצמם או בריחה מאיזה כאב או משהו בלתי פתור אצלם. כמתבונן מן הצד זה נראה לי ברור, אבל הם עצמם לא תמיד מודעים לכך.

לעתים, המרדף אחרי הנאות הוא לא עבור עצם ההנאה, אלא מרדף אחרי מקום בעולם, מתוך איזו תחושה של ערעור קיומי, מתוך ניסיון לזכות להכרה עצמית, או חברתית. כך למשל, הופך העיסוק בבגדי מותגים לניסיון להשיג מעמד חברתי וסמל סטטוס.

אני חושב שאת כל זה צריך לשקלל כשבאים לדון על חיים עם הנאות. עוד לפני לימוד מעמיק של סוגיית ההנאה בחיים לפי התורה, צריך קודם כל לברר מול עצמי ברמה הפשוטה האנושית. הן מהבחינה של בריאות הנפש שהרצון להנאה לא יהפוך למרדף אובססיבי, לאיזה לופ אינסופי של רדיפה שאף פעם לא באה על סיפוקה, והן מהפן של סולם הערכים – מה חשוב לי בחיים שלי, מה אני רוצה שיהיה מרכז העולם שלי, ומה רמת ההנאות שאני רוצה שיניעו אותי בעולם הזה – הנאות שטחיות ובנאליות או עמוקות ומשמעותיות יותר.

הגאון בעל "חזון איש", שהיום (חמישי) חל יום פטירתו, כותב באחת מאגרותיו על מדרג ההנאות בעולם – הנאות הגוף מול הנאות נעלות וגדולות יותר (אגרות חזו"א, חלק א', אגרת ט):

"…יש בחינות הרבה בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה ומשמחים במִדה מסוימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתירה שנִתנה להאדם תחת השמש, ועל זה אני שואל עד כמה עלה בידך לחוש במיחושי בני אדם – כי הכל הבל, אחרי שיש כח באדם לאור באור החיים ולהשתעשע בבינה עילאה משמחת לב ונפש…"

חשוב לומר – מדובר בעניין מאד אינדיבידואלי, וצריך לבחון את הדברים באופן אישי. בנוסף מדובר על משהו הדרגתי, שצריך שימת לב ועבודה עדינה. תנועה קיצונית מדי במטוטלת עלולה לזרוק את האדם במהירות אל הקצה הקיצוני השני. כמובן שלא דיברנו כרגע במונחים גבוהים (ורחוקים מאתנו) של "פרישות", אלא על מינון ותיעדוף והכנסת מימד של הנאות גבוהות וחשובות יותר לחיים.

אני חושב שהמבט הזה על החיים הוא קריטי. צריך באמת לעשות בחירה את מה אנחנו מעמידים במרכז, האם את הערכים או את ההנאות. כשאדם מעמיד במרכז את הערכים הוא לא בהכרח מוותר על הנאה מהעולם. כולנו רוצים ליהנות וזו תשוקה בסיסית. ההיצמדות לערך פשוט משנה את האופן שבו אנחנו נהנים. כשיש ערכים שחשובים לנו, ההנאה נעשית יותר עדינה, יותר עמוקה ויותר אמיתית. זו לא מנת סוכר, אלא אוכל מזין. אנחנו מכירים את זה – לעתים האדם עובד קשה על פרוייקט מסוים, והדבר גוזל ממנו את השינה, את האכילה ואת הנאות הגוף הפשוטות, אבל הוא מלא בסיפוק והנאה גדולים יותר כי מדובר בפרוייקט שהוא חלום חייו. ההנאה הגופנית הפשוטה מתגמדת מול ההנאה הנפשית והרוחנית שהוא חווה.

אתה צעיר ובתחילת דרכך, ולכן זהו זמן מעולה לשאול את השאלות האלה ולחשוב עליהן. לפתח מודעות עצמית גבוהה, עם קורטוב של ביקורת עצמית. וכמו כן, להסתכל סביבך ולראות את סוגי האנשים השונים, ולשאול את עצמך: כמו מי היית רוצה לחיות? מי בעיניך מגשים את החיים באופן מלא ועמוק, ומי מסתפק בהרבה פחות.

לא לשאול: האם לוותר על הבגד היפה או על הטיסה? (אולי לא צריך לוותר), אלא שאלות מסוג אחר: מה אני רוצה שיהיה הדבר שיעניין אותי וירתק אותי ויעסיק אותי לאורך השנים הבאות, עוד בגד חדש?! עוד טיסה לחו"ל?! – האם זה יהיה נושא השיחה המרכזי שלי, עם החברים ועם הסובבים אותי?!

אפשר לשאול את זה כמבט מבחוץ: איך הייתי רוצה שאנשים יכירו אותי ויזהו אותי? האם יזהו אותי לפי סמלי סטטוס חיצוניים או לפי המהות הפנימית שלי, לפי האישיות הייחודיות שלי?!

אלה רק דוגמאות לשאלות שצריך להציף ולחשוב עליהן. השתדלתי להשאיר את השאלות פתוחות, ולא לדרג בשבילך את סדרי העדיפויות, זה משהו שרק אתה יכול לעשות.

זו המשימה שלך, והיא מאתגרת וחשובה מאד.

אני מאחל לך הצלחה גדולה במסע הזה,

אלי