תשובה

שלום לך שואל יקר!

ראשית אציין לשבח את הפניה שלך למערכת הנפלאה של "אקשיבה",

רצונך להתעלות ולהתחזק ניכר הן בתוכן השאלה, והן בעצם שליחתה והפניה לקבלת תשובה.

התהליך הנפלא שאתה עובר מתחילת ההתחזקות ועד היום מעורר השתאות,

כנראה יש בך תעצומות נפש גדולות מאוד שעל ידם אתה מצליח לעבור את כל התהליך הזה.

עם כוחות כאלו אני בטוח שגם כעת במצב שהינך נמצא, תמצא את הדרך הנכונה והישרה כפי שהיא מתאימה לך.

ולשאלתך:

אשתף אותך, שבדרך כלל כאשר אני מקבל שאלה, אני משתדל לחוות את המקום שבו נמצא השואל,

מרגיש לי שאחרי שאני מצליח לחוות במעט את החוויה של השואל ולהיכנס קצת לנעליים שלו, או אז אני יכול לענות תשובה, כאשר התשובה תהיה מורכבת גם מתובנות ועצות, אך גם מהחוויה והרגש.

וכמעט תמיד יש את הרגש הראשון שאני מרגיש כאשר אני קורא את השאלה,

פעמים זה תסכול על המצב, פעמים הזדהות, פעמים רחמים, ופעמים שמחה על הכיוון שהשואל נמצא בו,

בשאלה שלך, סיימתי לקרוא את השאלה וחשבתי שאני לא מצליח להרגיש אותך, הרגשתי שאני מבולבל, ודווקא כתבת מאוד מסודר ומפורט,

ובכל זאת גם אחרי קריאה שניה ושלישית עדיין היתה לי תחושת בלבול,

אך עדיין רציתי להיות נאמן לאינטואיציה שלי ולנסות בכל אופן להרגיש יותר,

(כמובן שהרגשתי הרבה דברים מעבר לבלבול, ועוד נרחיב על זה, רק בכל אופן הבלבול תפס אותי קצת יותר),

ולמה אני מספר לך את כל זה?

כי אז פתאום הבנתי שאני כן מרגיש את החוויה של השואל/שלך,

חשבתי לעצמי שהבלבול וחוסר האיסוף של השאלה, אינו רק אצלי הקורא, אלא גם אצלך השואל,

הרגשתי שאתה קצת עמוס ברגשות ובמחשבות ואולי לא מצליח לעשות סדר בכל השאלות של חייך, ומזה נוצר בלבול גדול.

שאלת כל כך הרבה שאלות, שלא בטוח קשורות אחת לשניה,

ובאותה מידה של קושי, הגם שיתכן ושאלה אחת יותר חשובה ונוגעת לחייך מאשר שאלה אחרת.

שאלת על מעבר לישיבה,

ושאלת האם ההתקדמות שלך ברוחניות לא מהירה מדי.

שאלת על המשפחה שלך שיש התנגדות מצידם והאם הם צודקים בדאגה שלהם או שמא אתה הוא הצודק.

שאלת על הקושי בעבודה עם נשים,

ושאלת בכללי על היכולת להיות במרחב החיים עם אישה שהיא לא זקנה…

שאלת על האם ללמוד תורה או קודם לישא אישה,

ושאלת על שידוך באופן של 6 פגישות.

שאלת על הסיבה לרצונך ללמוד בישיבה האם זה מקנאה בחברים או מהחידוד והכישרונות שלך בלימוד.

שאלת לאיזה רב כדאי לפנות עם כזו שאלה (איזו שאלה?), והסברת שאולי אין באמת למי לפנות,

תיארת את מצבך כנמצא בין הפטיש לסדן….

אוההה, ניקח אוויר וננשום…

כל כך הרבה נושאים, וכל נושא כשלעצמו אפשר להרחיב עליו רבות.

אני מנסה להבין מה השאלה המרכזית כעת מכל השאלות?

מה כואב לך מכל השאלות? ואם כל השאלות כואבות, אז מה הסדר שלהם? איזו שאלה היא החשובה וקודמת לחברתה?

בשאלה שלך זיהיתי אומץ וכנות מיוחדים, חשפת את ליבך והסכמת להסתכל אל תוך ליבך ביושר אמיתי, ומשכך אני מרשה לעצמי לצעוד איתך באותו מסלול של כנות ולדון איתך על הדברים כביכול בלי מחיצות, מתוך הבנה שזה מה שאתה רוצה,

מה שנקרא 'באת לעבוד', אז בוא נעבוד….

[מכיוון שאינני מכירך מעבר למה ששאלת, אינני יודע באיזו נקודה כדאי יותר להתמקד, אך יש נושא אחד שעובר כחוט השני בכל השאלות שלך, שנדמה לי שאם ניגע בו ונפתח אותו, תוכל להתחיל איתו תהליך מעניין שיצור כבר את התשובות לשאר השאלות…

הנושא הוא- עולם המחשבה, המוח, השכל, הדמיון….

החלק בנו שהופך אותנו מחיות לבני האדם, העליונות של האדם היא בכוחות המחשבה, שם מתחיל הכל…

איך עובד כח המחשבה? מה הכוחות המנוגדים הקיימים בו? (כן שכל ודמיון זה די סותר, ונרחיב על זה)]

בעיני, לפני שצוללים לגופם של שאלות, ולפני שבוחנים את התהיות והספיקות, יש הקדמה לדברים, יש את הנושא לפני הכל,

והוא: התחושה ההיא של העומס ושל ריבוי המחשבות שמציפות אותך, שבלי לדבר על זה אולי לא נוכל כלל לדון על שאר הנושאים המעיקים.

תאר לך שאתה רוצה לנקות את החדר שלך, אתה נכנס לחדר והחדר מבולגן, עטיפות חטיפים על הרצפה, נעליים וגרביים זרוקות בכל פינה, בגדים על המיטה וכו',

בכזה מצב אי אפשר לנקות, לשפוך על הרצפה מנקה רצפות לא יעזור במקרה הזה.

ראשית כל, צריך לסדר את החדר, כל דבר במקומו, לטאטא, ורק אז לשטוף…

כאשר החדר עמוס כל כך אין כל אפשרות לנקות אותו, צריך לרוקן אותו לפני שמנקים אותו…

ובנמשל, הראש העמוס כמוהו כחדר עמוס, אי אפשר לטפל בו לפני שמרוקנים ממנו את העומס….

ובנוסף לזה שאי אפשר לנקות כשכל כך עמוס, זה מתיש, זה מעייף,

זה כמו לשים את הרכב על ניוטרל ולסחוט את דוושת הגז…. המנוע יכול להישרף…

המוח שלך מתיש את עצמו, כמו במלחמה.

עולה טענה אחת, ואז הטענה השניה נלחמת בה, ואז הרגש של הקנאה זורק טיל בליסטי, והארטילריה של הנשים בעבודה כבר מאיימת להכריע את הקרב, אבל המחשבה על ישיבה אולי מציעה פה דגל לבן…

אוהההה, רגע, מישהו יכול להביא כוס מים?

זה מתיש כל העומס הזה…

והאמת שאם ההתשה הזאת היתה מועילה, ובעקבות זה היית מוצא תשובות לשאלות, ומזור לכאבים, אולי זה היה שווה את זה, להתאמץ קצת אך לקבל תוצאה…

אך האמת היא שזה לא עוזר למצוא פתרון, ולא רק שלא עוזר זה אפילו הורס, כי זה מייאש. מרוב מאמץ מחשבתי, ומרוב בלבול, אתה מתייאש, (לא רק אתה, כל אדם! כל אדם שיחווה מאמץ מוחי כזה של תהיות וספיקות היה מתייאש, למי יש כח להתעסק עם כל הבלאגן הזה),

כלשונך "האמת שאני כבר לא מייחס לזה חשיבות אולי כי מזמן כבר התייאשתי ולא אשקר שבאיזה מקום באלי פשוט להתנהג רגיל"

עוד כתבת "אני בעצם שבועיים מחפש תשובה לשאלה ובמקביל אני מרגיש חולשה עצומה בעבודת השם, פתאום פחות באלי לשמוע שיעורי תורה"

אתה מתאר שאתה מרגיש חולשה עצומה, זה באמת מעייף!

ואתה מתאר את זה שמזמן כבר התייאשת (?!), ובא לך להתנהג כרגיל.

נכון, אתה צודק, כמו שהזכרנו, העיסוק האינטנסיבי הזה מעייף ושוחק וגורם ליאוש,

הוא לא עוזר! גם אם כל המחשבות האלו נראות כמובילות לפתרון, הן עושות את התפקיד ההפוך….

אבל האמת שאני מבין אותך מאוד, ליבי איתך, המחשבות מציפות אותך, אתה מלא וגדוש בתהיות וספיקות,

אתה שואל מה לעשות? זה מציף…

אני מציע לך לעצור!!!!

ללגום כוס מים, להירגע, לנשום, להנות, לחיות…

טוב, איך עושים את זה?

איך באמת מרוקנים את העומס הכל כך גדול?

איך עושים סדר?

העצה שלי לעניין הזה היא לתת מקום לכל התחושות האלו.

כלומר, כאשר החדר מבולגן (במשל לעיל) זה נראה כאילו החדר קטן מדי בשביל כל החפצים, ובאמת אין מקום להכל,

אבל אחרי שמתחילים לסדר וכל חפץ נכנס למגירה השייכת לו, פתאום יש מקום בחדר להכל ואפילו ליותר מזה,

פשוט צריך לתת מקום לכל חפץ, לתת מקום לכל תחושה ולכל ספק….

איך באמת נותנים מקום?

לא משאירים את זה רק בעולם המחשבה!!!!!

כאשר הדברים הם רק בראש שלנו, למחשבות אין גבול, במחשבה האדם יכול להגיע לכל מקום שרק ירצה, בכל היקום.

אפשר לדמיין כל מה שרוצים, גם את הדברים הכי הזויים שיש, ואין לזה גבול…. עולם המחשבה איננו מוגבל ואין לו סוף…. וכאשר כל החיים נמצאים אך ורק במחשבה, זה המוןןןןן…. זה בלי סוף… אין חדר שיכול להכיל כמות כל כך גדולה של דברים.

וזהו לופ אינסופי… (כמו שציינת בשאלה על העבודה והבית "בעצם זה לופ אינסופי שלא נגמר"), עוד מחשבה, ועוד ספק ועוד תהייה, ועוד שאלה, ועוד זווית הסתכלות, וחוזר חלילה.

יש הרבה דרכים איך לא משאירים את הכל במחשבה,

למשל לכתוב את הדברים, או לדבר עליהם עם מישהו (עם מי? איזה רב? איזה חבר? במי לתת אמון? זה מביך? יש פתרונות!!!

אבל כמובן שהכי טוב זה לדבר עם אלוקים, הוא תמיד שם זמין לשמוע, בכל שעה בכל מצב ובכל רגע, מובטח לך שהוא יקשיב לך, תנסה! מומלץ בחום),

כאשר אתה כותב או מדבר על המחשבות, יש להם 'תיחום', המחשבה נהפכת מדבר אינסופי לדבר מוגבל, מדבר שאין לו ממשות לדבר שיש לו הגדרה וביטוי.

אחרי שאתה נותן למחשבות ולשאלות מקום זה משפיע גם על ההרגשה והתחושה, אתה פתאום מרגיש שהדברים מקבלים צורה אחרת וצבע אחר, אפילו אם אין לך תשובות לנושאים שמטרידים אותך,

עצם ההוצאה של המחשבות החוצה גורמת לדברים להיראות אחרת…

אם הייתי פוגש בך עכשיו הייתי רוצה לשאול אותך איך הרגשת אחרי שכתבת את התשובה?

אני מנחש שלפני שכתבת את התשובה הכל היה נראה לך מבולבל וחסר צורה, לא היה לך מושג מאיפה להתחיל את השאלה, מה לכתוב לפני מה? למה להתייחס ולמה לא להתייחס?

ומה תכלס' לעשות עם החיים?

ואחרי שכתבת אותה ונתת ביטוי לראש וללב, מן הסתם ההרגשה היא יותר מסודרת, העסק יותר מאורגן,

אז אני רוצה להסב את תשומת ליבך לאותה הרגשה והבנה שהיה לך אחרי כתיבת השאלה, אפילו עוד לפני שקיבלת תשובה, ולעורר בך את הרצון להגיע לזה שוב.

לא תמיד צריך לכתוב למישהו מסוים, תוכל לכתוב מכתב לנמען דמיוני, או לערוך יומן, או לדבר עם מישהו, (אפילו לדבר עם עצמך [כלומר עם אלוקים], קוראים לזה התבודדות), וכך העומס ירד וממילא יהיה מקום בחדרי לבבך לכל השאלות, ואז תוכל לשפוך מנקה רצפות בדמות דיון מעמיק ונכון על הנושאים הרלוונטיים.

מחשבה/דמיון/שמירת עיניים

אחרי שהעלינו על נס את הקושי שיכול להיווצר על ידי עומס במחשבות,

יש עוד נקודה שיכולה להיות בעומס זה והיא חוסר פרופורציה או קיצוניות….

כאשר אין לדברים מקום, השלב הבא הוא 'הגדלה' או 'הקטנה' של דברים לגודל הלא מתאים ולא נכון להם, ולפעמים להקצנה של דברים.

מכל הנושאים שכתבת עליהם הזכרת את הקושי בשמירת העיניים ברחוב, והקושי ללכת למבחנים לתואר עקב הפריצות שיש שם, שזה אכן קשה, ואני מאוד מבין אותך,

המשכת לתאר שקשה לך אפילו לרדת במעלית עם אשה שאיננה זקנה,

המרחב במעלית עם בחורה סוגר עליך ואינך מסוגל לזה…

אף אינך מסוגל ללכת לעשות שמאות בבית של לקוחות שמא ואולי תהיה שם אישה…

הצורך שלך באישה תופס לך חלקים נרחבים במשך היום ובאופן שבו אתה חי את חייך, וחלקים משמעותיים מהמחשבות שלך עסוקות בזה…

האמת שזה טבעי ולגיטימי שהצורך הזה יעטוף אותך ויעסיק אותך, זהו יצר וצורך שטבוע באדם, כל אדם! בכל מקום בעולם,

רק השאלה היא האם אחרי שזה מעסיק אותך, ההסתכלות שלך על זה נפגמת או לא…

המצב שתיארת הוא ממש שחור לבן, כאילו אין צבע אפור, כביכול אין אמצע…

בעיניך זה או "שידוך- אישה להתחתן איתה" או "לא לרדת במעלית או להיכנס לבית שיש שם אישה…" או הקצה הזה או הקצה הזה…

לא אמור להיות אמצע? יש רק את 2 האפשרויות האלו? או להסתובב בקושי עצום ברחוב, יותר נכון בגלל הקושי העצום אז לא להסתובב ברחוב, או להתחתן תיכף ומיד ולעצור את כל שאר החיים עד אחרי החתונה?

ומה אם לא תתחתן תיכף ומיד (אין לך הבטחה כזו שמיד כשתרצה שידוך זה יבוא), האם אפשר לחיות ככה כשאין עוד מפלט, וכשהאופציה השניה זה להסתגר בבית?

והאמת שבבית גם לא יעזור, כי גם שם המחשבות רודפות (כמו שבעצמך כתבת שגם בבית ההרהורים רודפים אותך)?

וברשותך אני רוצה להקשות עליך יותר, ולצעוד עוד צעד,

אם אלו 2 האפשרויות היחידות, אז זו בעצם אפשרות אחת, כלומר אישה זהו צורך של גבר כגבר, והצורך הזה יתממש או על ידי כל הנשים בעולם קרי- 'בחורה במעלית', 'לקוחה בבית של שמאות', '2 הנשים בעבודה' וכו',

או על ידי השידוך, כלומר השידוך- אשתך לעתיד אמורה בעצם להיות המגינה מן העולם, חתיכת תפקיד סידרת לה.

והאמת שיש בזה חלק נכון, אבל זה ברור שהאישה שלך בעז"ה תהיה אצלך במקום אחר לגמרי מאשר כמו סתם אישה ברחוב… לא כך?

(בהמשך אנסה להסביר לך את ההבדל שצריך להיות)….

אני רוצה לנסות להקל עליך,

זה לא בהכרח צריך להיות בכזו קיצוניות, לא ככה, שחור או לבן, יש אמצע!

שים לב, שגם התהליך שעברת היה בהקצנה, כמו שציינת שהתחזקת בבת אחת "הדבר הראשון שהתחלתי להתחזק בו ואולי זה היה במכה זה נושא הקדושה".

עשית מהלך דרסטי, שינית את חייך ברגע אחד, ממקום מאוד מתירני, לשמירה אדוקה ואפילו הסתגרות…

זה גם מייצג את הקצוות, כביכול יש רק 2 אפשרויות, או ללכת לברים, קניונים, ים מעורב, פלאפון פרוץ,

או- להפסיק את הכל בבת אחת ולשמוע המון שיעורי תורה, ולחיות בצורה מגבילה מאוד, שבעצם כפי עדותך מגבילה את חייך ומייאשת אותך…

אבל זה לא ה2 אופציות היחידות הקיימות עלי אדמות, יש אמצע!!!

לגבי עצם המעשה שעשית שהשתנית מהר וקיצוני זה נכון וראוי להערכה רבה,

כך כתוב ברמב"ם בהלכות דעות (פרק ב' הלכה ב'), שכאשר אדם נמצא באיזו מידה בקצה אחד, אז שינהיג את עצמו לקצה השני לזמן מרובה, ואחר כך יחזור למידת האמצע שנמצאת בין 2 הקצוות.

וזה לשונו של הרמב"ם "ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה"

בתחילה באמת אומר הרמב"ם שצריך להקצין לצד השני, כמו שעשית, כי כדי לצאת מהמקום שנמצאים צריך להיות קיצוני, אך מדגיש הרמב"ם, שלאחר זמן צריך לחזור לדרך האמצעית, אחרי שכבר השתרש בך היציאה מהצד הקיצון הנגדי,

כי דרך האמצע היא הנכונה.

נדמה לי שכבר עבר עליך אותו זמן מרובה של ההליכה בקצה הנגדי, והנה הנפש שלך משוועת לחזור לדרך האמצע, הדרך שבה אפשר להחזיק במקביל את 2 הקצוות.

הדרך שאומרת איך לחיות נכון.

אז בוא ננסה לגעת קצת באפשרויות איך הולכים על קו האמצע.

(מעבר למה שכבר הזכרנו לא להשאיר את המוח לבד לעבוד על ניוטרל, לתת ביטוי ומקום לכל הרצונות, המחשבות, ושאר הרהורי הלב…..).

למה באמת אנחנו נוטים ללכת לקצוות?

למה באמת התחזקת בבת אחת? למה זה ככה בנפש האדם?

ברמב"ם שהבאנו זה נראה שככה באמת זה צריך להיות, ללכת לקצה השני,

למה? למה לא ללכת מיד על קו האמצע?

הרצון של האדם ללכת לקצה הוא הרצון העצום להתרחק מהמקום שאותו הוא חווה כדבר רע,

הרצון להתרחק ממידה רעה גורמת ללכת ממנה כמה שיותר רחוק, שחס ושלום לא ניפגש בה שוב, זוהי סוג של בריחה, כמו מקום שאתה לא אוהב להיות בו, אתה פשוט תתרחק ממנו כמה שרק תוכל, שמא ואולי בטעות תפגוש בו שוב.

בתוך הרצון הזה, מהול גם פחד!

בבריחה הזו יש אלמנטים של פחד,

כאשר אתה פוגש באריה ואתה מפחד ממנו אתה תברח הכי רחוק שרק תוכל, גם אם באמצע הדרך תמצא מקום לנוח שבו אין סיכוי שהאריה יבוא.

מקום המנוחה לא רלוונטי, אתה בורח, הכי רחוק שאפשר, ממש כמו שנראה אדם במנוסה.

לפעמים גם בהתחזקות המהירה יש אלמנטים של פחד, אתה מפחד שאולי כוחך לא יעמוד לך ושוב פעם תחזור להיות חלש ברוחניות כמו פעם,

אתה מפחד שאם תראה אישה יהיו לך הרהורים, הפחד הזה גורם לך להתרחק ככל האפשר מהאופציה של חיבור עם הדבר שממנו אתה פוחד, (אישה, קניות, הליכה סתמית ברחוב, עבודה יומיומית אצל לקוחות).

בשלב ראשון זו באמת דרך נכונה, ואף טבעית, אי אפשר להילחם בזה, זה אינסטיקנט טבעי, לברוח!

אך בשלב שני, צריך להסתכל אחורה, לראות שהאריה לא רודף אחריך, להסדיר נשימה, ללגום כוס מים, ולחזור בצעדים מתונים ומדודים אל מקום המנוחה איפשהו באמצע הדרך.

דווקא ההישארות בקצה מסוכנת ויכולה לגרום להיפגש באריה שוב.

אסבר את אוזנך, קיצוני זה מלשון קצה, אם תהיה פעם בספינה תראה שעל הסיפון בקצוות יש גדר גבוהה,

אם אתה עומד על קצה הספינה מה ששומר עליך מליפול למים זה הגדר, אך אם תשב באמצע הספינה אתה לא צריך את הגדר, אתה לא נופל כי אתה פשוט לא קרוב למקום הנפילה.

אם לא הייתה גדר וברחת מקצה אחד של הספינה, אתה לוקח סיכון שבמנוסתך תגיע לקצה בצד השני וכמעט שתיפול שם. באמצע אין סכנה ליפול בשום קצה!

ובנמשל, שים לב, אנחנו נהפכים לקיצונים, כאשר אנחנו מפחדים ובורחים מהקצה השני.

אבל חייבים לחזור לאמצע בשביל להיות מאוזנים ושלווים.

החזקת החיים בקיצוניות אחת, מוכיחה את החיבור לקצה בצד השני שממנו בורחים, כי כל עוד אתה נשאר בקצה אחד זה אומר שאתה עדיין לא בטוח בעצמך, אתה עדיין פוחד מהמקום שממנו ברחת.

הפתרון לזה הוא להיות רגוע ביחס לפחד מן הקצה השני.

תאמר לעצמך, אני לא צריך לדאוג שמא אפגש באריה, אני מספיק חזק בשביל להתקרב קצת חזרה אחורה ולראות שלא יקרה שום דבר.

עצם הבריחה מהדבר המפחיד מגדיל את הדבר לממדים יותר גדולים ממה שהוא.

איך תעשה את זה?

2 עצות אתן לך:

1.

תסכים לפגוש את הפחד, תסכים להסתכל לו בעיניים,

תנסה להצליח להחזיק את הפחד ואת המפגש איתו.

למשל כאשר אתה יוצא לרחוב תאמר לעצמך "אני חזק, אני יכול לחיות את חיי ולא להתבלבל מכל מה שאני רואה".

תעיז להיחשף, כמובן בצורה אחראית ומתונה, ותתגבר,

תיחשף ותתגבר.

2.

והיה ונפגשת עם הקצה השני,

והיה ונכשלת, לא קרה שום דבר!

כלומר ודאי שזה לא ראוי ולא טוב,

לא קרה שום דבר אני מתכוון ביחס להמשך הדרך.

אל תיתן לנפילות לשבור אותך,

כל נפילה ששוברת אותך מגדילה שוב את הרצון לנוס בבהלה, ובאופן פרדוקסלי יוצרת עוד שרשרת נפילות…

אם תצליח להחזיק גם את רגעי המפגש הפחות נעימים עם הקצה השני, לאט לאט תוכל גם להתגבר עליהם יותר בקלות.

2 העצות האלו הם בעצם 2 צדדים של אותו מטבע.

מצד אחד לבוא לנקודת מפגש עם החיים, עם הסביבה, בלי לחשוש.

ומצד שני אם המפגש כביכול נכשל, יצר הרהורים או מחשבות לא רצויות, לנשום, לא להיבהל, ולהצליח לעבור את המשוכה באותו רגע.

(היאוש שכתבת עליו שנמאס לך כבר ובא לך לחיות רגיל, יוכל להיפתר אם לא תירתע לאחור כשאתה נופל…. הרתיעה לאחור והפחד יוצרים שוב את היאוש, שאחריו כבר באמת יותר קשה להתקדם).

עכשיו נדבר קצת על איך מתמודדים באמת בנקודות מפגש האלו…

מה הטקטיקה הנכונה להתמודד עם המפגש עם נשים שכל כך מסעיר אותך.

אכתוב זאת בראשי פרקים ונקודות, עקב הנושא המורכב, וכיוון שכבר התשובה התארכה לה ואנחנו עלולים להתפזר ולאבד מיקוד.

אם תרצה אולי לשלוח שאלה ממוקדת על הנושא הזה נוכל לפתוח זאת יותר.

2 כוחות פועלים במוח האדם, 2 כוחות שכביכול סותרים אחד את השני.

כוח הדעת וכוח הדמיון (ובלשונו הספרותית כוח המדמה).

כוח הדעת זהו השכל, השכל הוא רציונלי, הוא הגיוני.

כוח הדמיון הוא אך ורק 'תמונות', מראות שהמוח רואה, בלי הסבר למראות.

כוח הדעת חייב להיות מבוסס עם הסברים, הדעת שואלת שאלות ומצפה לתשובות, יש לה הבנה של תהליכים, יש התחלה אמצע וסוף,

השכל מבין מאיפה הדברים נובעים ומה תכליתם.

כל הניתוחים במוחך, השאלות התהיות והספיקות, שייכים לכוח הדעת.

לעומת זאת כוח הדמיון לא מבקש הסברים, אין לו הבנה, גם לא חייב להיות קשר בין דמיון לדמיון.

לדמיון אין שום שאלות לשאול, הוא פשוט מדמיין.

הדמיון רואה תמונות והוא לא מחפש להם פשר, כאשר המוח כן מחפש פשר לתמונה שהוא ראה מול העיניים זה בגלל שכוח הדעת התחיל לפעול.

אם יצא לך לחלום פעם חלומות, שם רואים במוחש עד כמה כוח הדמיון לא יציב ואין לו פשר.

בחלום יכול לקרות דברים מדהימים, חוסר הקשר בין דבר לדבר בחלום זה מפעים.

הדמויות בחלום פעמים שאינם קשורות כלל למיקום שבו החלום מתקיים, והטקסטים הנאמרים מפי הדמויות בחלום בכלל קשורים לאדם שלישי שאינו קשור לא למיקום ולא לדמויות.

זה חסר פשר לחלוטין, אך משום מה בחלום כזה ערבוב אפשרי,

כיוון שבחלום רק כוח המדמה עובד, בעוד שכוח הדעת ישן.

2 הכוחות האלו חייבים לעבוד באדם, זה בלא זה אי אפשר.

העבודה המשותפת שלהם עובדת בצורה כזו שכוח הדמיון רואה מראות, צבעים, קולות וכו',

וכוח הדעת שואל מה הם כל אלו, ומסביר אותם….

הדמיון רואה משהו גדול, שיש בו 4 דברים עגולים, וצבע אדום. והדעת מסבירה שזה מכונית גדולה ואדומה.

אם כוח הדעת היה לבד, לא היה לו על מה לעבוד, כמו רכב שיסע על ניוטרל…

מחשבות שעובדות לריק, כי אין להם על מה לעבוד, לא צריך לתת הסבר לכלום כי אין כלום.

כי בדעת לבד אין כלום, יש רק הסברים, אך הסברים צריכים לבוא על משהו…

ואם כוח הדמיון היה לבד החיים היו נראים כמו חלום משונה וחסר צורה.

ופה נכנס תפקידו של האדם לדעת להשתמש ב2 הכוחות המופלאים האלו באיזון המושלם.

באופן כזה שהדמיון יראה את המראות, והדעת תבאר ותיתן הסבר טוב שיתן הבנה נכונה לדמיון.

העיניים הם כלי שדרכו מדמיינים, ואחרי הדמיון הלב נמשך, ואז…

"עין רואה ולב חומד.." (רש"י במדבר טו' לט')

כאשר אתה רואה אישה, כוח הדמיון מדמיין, הוא לא שואל שאלות, הוא פשוט מדמיין.

יש שאלות קשות, אך את הדמיון זה לא מעניין, הוא עסוק בלדמיין.

למשל אפשר לשאול, האם האישה הזו היא אשתי? האם היא גם מדמיינת את מה שאני מדמיין? האם מותר? האם אסור? יש הרבה שאלות שכוח הדעת צריך לשאול, אבל לפעמים כוח הדמיון מנצח.

כשכוח הדעת מנצח זוהי התגברות, ותחושה עילאית.

כמובן שהדמיון צריך לפעול, בלעדיו אין חיים! אבל באופן שכוח הדעת הסביר לו שזה נכון וראוי.

בעבודה שלנו לאזן את הכוחות האלו בצורה הנכונה אפשר לעבוד ב2 המישורים.

במישור של כוח הדעת, כלומר לחדד את היכולות של כוח הדעת, ממש כמו אימונים, לאמן את השריר הזה, ולהיות אדם שכוח הדעת שלו הוא כוח חזק ששולט על שאר הכוחות.

ובמישור של כוח הדמיון, להתאמן על לרסן אותו, להתרגל להשתמש בו בצורה הנכונה, ולהבין את הכוח שלו…

למשל בכוח הדמיון יש תרגיל, אמנם הוא מסוכן כי זה ללכת על הקצה, אבל בשביל ההמחשה אני אציג לך אותו.

כאשר אתה רואה אישה ברחוב, ואתה מהרהר הרהורים אסורים, שזה בעצם לדמיין, אתה בעצם מדמיין מה שנוח לך, אבל אם תמשיך עם הדמיון אז תמשיך לדמיין שכעת היא רצה פה ברחוב כדי להגיע מהר לבית לכמה ילדים קטנים שמחכים לה (כן יש לה ילדים), והיא עם שקית של בשר ביד, כי היא הולכת להכין ארוחת ערב לה ולבעלה, שתיכף גם יחזור לבית (כן יש לה בעל, והיא כנראה גם אוהבת אותו).

אל תדמיין רק את מה שנוח לך, תדמיין את כל המכלול, את זה שהדמיון הראשוני שלך הוא כל כך מופקע ולא קשור שזה מביך.

בדמיון זה נראה לך שאתה קשור לסיפור, אבל אתה לא.

ואולי מכיוון אחר, תחשוב שהעולם הוא כמו ספר קומיקס, שמעל ראשך יש בועה שרואים מה אתה חושב ומדמיין, ואז כשאתה הולך ליד אותה אישה, היא רואה את מה שאתה מדמיין, או אפילו תדמיין שאתה אומר לה את זה, כי הרי אתם מכירים לא? היא ממש קשורה אליך…

במקרה הטוב, היא תיתן לך 2 סתירות מצלצלות, ובמקרה הרע היא תזמין משטרה.

ככה זה הדמיון.. אין לו כל פשר, הוא מדמיין בלי קשר ובלי גבול.

העבודה השניה היא בכוחות הדעת.

לעסוק בחכמה. כמה שיותר תעסוק בחכמה ככה הדמיון לא יתפוס.

אין מקום לדמיון במוח כאשר כוח הדעת פועל. כי כוח הדעת פועל על הדמיון.

חכמה אני מתכווין חכמת התורה, זוהי החכמה שעליה נאמר זאת.

"בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (בבא בתרא טז' ע"א).

ככל שיותר תעסוק בחכמה הזו תראה איך כוח הדעת משתלט על ישותך ומביס את כוח הדמיון, יותר נכון מאזן את כוח הדמיון למקום הראוי לו.

הרמב"ם כותב בסוף הלכות איסורי ביאה "מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"

רק בלב פנוי מן החכמה יש מקום למחשבת עריות להיכנס, אבל בלב מלא מן החכמה, מחשבה זו לא נכנסת.

מקווה שהדברים שכתבתי מובנים והתיישבו על ליבך.

אחרי כל הנקודות שדיברנו אולי תוכל לבנות תהליך כזה של התקדמות לפי הסדר הנ"ל.

זה לא יקרה ביום אחד, וגם לא ביומיים, ולא בחודשיים.

תהליך כזה לוקח זמן, אבל כמו שאתה כבר יודע ומכיר תהליכים זה שווה את זה,

תתאזר בסבלנות ואל תתייאש, תצעד צעד אחר צעד עד שתשיג את מטרותיך.

לגבי הכניסה לישיבה שכתבת ביחס לשידוך, מקווה שאחרי הדברים שהזכרנו יהיה לך יותר קל לקבל החלטה.

מכיוון שאיני מכירך לעומק איני רוצה להכריע לך בשאלה כזו, אבל נדמה לי שיש לך את הכלים לחשוב על זה.

(למשל לא בטוח שכדאי לך עכשיו לצאת לשידוך לפני שאתה מאזן את ההסתכלות על נשים, ומן הצד השני כניסה לישיבה לא תקשה עליך בהרהורים אלא בדיוק הפוך, ליבך יתמלא בחכמה שתגרש את מחשבת העריות,

אך שוב תבדוק אם זה לא יעצור אותך בחיים ואחר כך יפיל אותך, ואולי כדאי קודם לסיים את התואר…

אינני יודע ואינני מכריע…)

הסוגיא הזו היא סוגיא הלכתית מפורסמת, אך בשאלה מן הסוג הזה יש מעבר לסוגיא גם את הנתונים האינדבידואלים לכל אדם ולכן לא פתחתי בפניך את צדדי הסוגיא שם.

אולי אם תרצה זו תהיה הסוגיא התלמודית הבאה שתבחר לעסוק בה בלימודך במסגרת מילוי ליבך בחכמה, הסוגיא נמצאת במסכת קידושין דף כט' עמוד ב', ובשולחן ערוך יו"ד סימן רמו'.

מאחל לך מזל טוב לרגל יומולדתך ה24

שבעז"ה יהיה יום הולדת משמעותי בהתקדמות בחייך

תמשיך לדרוש את האמת כפי שהוכחת כבר שאתה יכול

עלה והצלח

שמעון