בת ישראל יקרה.

את כותבת מילים של נשמה טהורה, ממש נשמה שמדברת.

התרגשתי מהכנות הנדירה שלך, שאין בה שמץ של טענה על אחרים או התנערות. לקיחת אחריות מחד, ושאיפה אדירה לשינוי מאידך. יש לך קדושה עצמית בלב, בנשמה, אמונת חכמים ואמונה בה'. אשרייך. באמת ניכר כי נשמה גדולה מדברת כאן,את רק צריכה שהקדושה הנשמתית שלך תבער ותתגלה החוצה ותטהר את כל הרבדים, האור כבר ממש בתוכך.

הנשמה הזו, שהיא האני האמיתי שלך, וזו את באמת, (השאיפות הנשגבות הן לא של הנשמה, אלא שלך! את הנשמה) עטופה במעטפת נפרדת, אך דבוקה לה, ששמה גוף. הגוף הוא הכיסוי שלך, כמו עוד בגד. ולגוף הזה יש מלחמה איתך, עם מה שאת רוצה, עם מה שאת מאמינה בו, ואת זקוקה להבהרה איך הדברים עובדים כאן, כי את כותבת שאינך מבינה. אז בואי יקרה, ננסה להבין, להפנים, וגם לעזור לגוף שלך, לעזור לך ולא להפריע.

התשובות לשאלות הפנימיות והעמוקות שלך נמצאות כבר בפנימיות התורה שהיא תורת הקבלה. הרמח"ל והחסידות הנגישו את הדברים של האר"י ורבי שמעון בר יוחאי לכלל ישראל. החלק המחשבתי של הקבלה מתבאר בספרי רמח"ל (כמו "דעת תבונות " ו"דרך השם"), וכן בתורת החסידות. אדמו"ר הזקן בספר התניא, ורבי נחמן מברסלב העמיקו יותר מאחרים במלחמות הנפש שאת מתארת, ודבריי מתבססים עליהם.

ראשית ארגיע אותך בכנות, כי כל מה שאת מתארת הוא נורמלי וצפוי. וכן, כל הצדיקים עברו ועוברים מלחמות, כל אחד לפי עניינו, מי פחות ומי יותר, אך אין צדיק שהגיע לדרגת צדיק בלי שעבר מלחמות עם הרע. המלחמות, כולל הנפילות שבדרך, הן הן שבונות את הכלים שלנו לאור-השם. השם לא זרק לפה נשמות בטעות, יש לו מטרה. מה המטרה? יש לשאלה זו כמה תשובות, בעומק הולך וגובר, וננסה לקצר.

ראשית, נבראנו כדי להיטיב לנו. הבורא רוצה להיטיב לאדם, לפנק אותנו, לענג אותנו. אבל יש תנאי- אנחנו צריכים וצריכות להכין את הכלים לקבל בהם את השפע, את המתיקות. גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

למשל: כל אוכל טוב שנאכל בשבת, מלבד ההנאה הגופנית, הקולינרית, הנפשית, גם נקבל שכר על זה שאכלנו. אבל היינו צריכות לבשל או להכין אותו, נכון? ככה זה בכל תענוג, כולל בהשגת אורות האצילות, ואור האין סוף. אם יש תהליך, שה' מכתיב אותו, ובסוף מגיעה ההנאה, אז זה מהקדושה וזה מתקיים. זה בונה אותנו קדימה. הרי בסופו של דבר כל תענוג שיש בעולם, זה גרגיר הנאה מזערי מתענוג של אור האין סוף.

גם אותה ההנאה עצמה מכל דבר בעולם, היא רק מכח הגרגיר אור אין סוף שנמצא בתוך אותו דבר, קוראים לזה ניצוץ. ומכאן המטרה השניה של שליחת הנשמות שלנו, ללקט ניצוצות מהמקום המותר והנכון. (אי אפשר ללקט ממה שהוא ממש אסור) .את חברה בקומנדו של הקב"ה לליקוט ניצוצות.

הסיבה שהבורא לא מכניס את האדם לסעודה מוכנה, או את הנשמה ישר לתוך הכיף שלה, היא, שהנבראים תמיד יהנו יותר ממשהו שהם טרחו עליו, ועשו במו ידיהם. זה שייך אליהם והם מושקעים בדבר שהם נהנים ממנו, ולטעם הזה אין תחליף. אז איך בונים כלים?

כאן הבורא נותן לנברא דרך פשוטה. אני אומר לך לעשות משהו, או כמה דברים, ואתה תעשה אותם, וככה תבנה כלים, ואני אמלא לך אותם באור וחיות ותענוג אין קץ, והכל יהיה טוב.

אבל אפשר לטעות ולחשוב, מה הקושי לנשמה, כשהכל כל כך פשוט? איפה הקטש? הרי מבינים על איזה תענוג מדובר, ומבינים שכדי לקבלו צריך לעשות כמה דברים, זה מאוד פשוט? לא מדי פשוט?

את יודעת מי שאל את השאלה הזאת? אדם הראשון.

זה היה נראה לו קל מדי. אז מה הוא עשה? הוא אכל מעץ הדעת לשם שמים, כדי שיהיה לו מאתגר יותר. ואז פתאום נהיה לו מאוד קשה לעשות מה שה' אומר, כי הוא התכסה בכותנות עור ברגע שחטא, שזה הגוף שיש לנו. נעים להכיר.

ואז נפקחו עיניו ועיני חוה, כלומר שפתאום העולם הגשמי, שקודם לא ראו אותו בכלל, נהיה מעניין, ונראה מהנה, וזמין וקל. ופתאום משהו מההנאות והרצונות התנגש עם רצון השם. ואז זה נהיה כבר קצת קשה לעשות את רצון השם, כי נהיו לו עוד רצונות אחרים. והנחש המסית, שעמד לפני כן בחוץ, ואדם יכול היה להתעלם ממנו, פתאום כבר היה בתוכו. ואדם התחיל לשמוע כל מיני רצונות בראש, והוא חושב שזה הרצונות שלו. וקשה לו לעמוד מול הרצונות שהם שלו, כי הוא מרגיש שזה הוא. אבל באמת זה לא הוא, זה הנחש, שפשוט התערבב לו עם הדעת, ועם הלב, והוא כבר לא מבדיל בין הרצון שלו לרצון של הנחש, הכל מדבר לו בתוך הראש והלב בסלט אחד. אז מה עושים?

אז אדם עשה תשובה. השם ברחמיו אומר לו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. בני יקירי, בתי יקירתי, אני יעזור לכם לחזור. שובו בתשובה, יש דרך. מה הדרך? תרי"ג אברים, תרי"ג מצוות. המצוות יעשו לכם סדר אלוקי בחיים, יפרידו לכם בין הנחש לביניכם, בין הרע של הגוף לבין הטוב של הגוף, בין הרע של האוכל והכסף והחכמה, לבין הטוב שבהם.

ליהודי יש עצמיות קדושה, חיובית, אלוקית. זו הנפש אלוקית שמשיכתה היחידה היא להתענג באור השם. ויש גם נפש בהמית, נחש, שנמצא בתוכו או בתוכה, שמושך רק לדבר אחד, למטה. להנאה אגואיסטית שמנותקת מהשם. ותמיד צריך לדעת להבחין מהיכן באים הרצונות והמאוויים השונים. זה עצמו שהאדם רוצה משהו – עדיין אין בכך שום הוכחה שהדבר הזה הוא נכון לו, שהרי יתכן מאוד שמקור הרצון הזה הוא היצר-הרע. במקרה כזה חובה לדחות את הרצון הזה ולא להתמסר אליו חלילה. לא יהיה בכך שום "גילוי האני הפנימי", אלא רק מתן דרור ליצרים האפלים שבאדם שהם קולות הנחש ולא קולות הלב שלך.

ההתמודדות שקיימת בתוך נפשו של האדם, בין הנפש-האלוקית לבין הנפש-הבהמית – היא במידה רבה תכלית חייו של האדם עלי-אדמות, לשם כך ירדה הנשמה, ממקום עמידתה תחת כיסא הכבוד.

תורת החסידות מבחינה בין הרצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא תכונה שהבורא בקדושתו נטע בך ובכל יהודי ויהודיה, לבין הרע, וההנאות שהוא מציע. הגרעין הבסיסי שעומד מאחורי מה שמכונה באופן כללי 'יצר-הרע' הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג. כלומר – הרצון ליהנות, להגיע לסיפוק עצמי. ובפשטות – הרצון 'שיהיה לי טוב'. ביסוד כל הדברים הרעים שהאדם מתאווה אליהם עומד 'הכוח המתאווה', שמחפש את התענוג וההנאה.

אך הכוח המתאווה כשלעצמו איננו בבחינת רע גמור. בהחלט ייתכן שכוח זה עצמו יתאווה לדברים טובים ואפילו לדברי קודש. מבחינתו, כל מה שאפשר להפיק ממנו הנאה ועונג הוא דבר שיש לרצות בו, ואם האדם מצליח 'לשכנעו' שהתורה והמצוות והדבקות בה' הן הדברים שמהם ניתן להפיק מידה מרבית של עונג ואושר – ירצה 'הכוח המתאווה' עצמו בתורה ובמצוות.

גם ההנאות הגופניות שמושכות אותנו, יש להן מקום אך באופן שהוא לפי רצון השם ולא באופן שהנחש מכתיב לנו. צרכי הגוף אינם פסולים, אך השאלה מה צרכיו האמיתיים ומה הם דמיונותיו, הגזמות, ופיתויים לחורבן.

כך, על חבל דק מהלכים וכחוט השערה מפרידים בין הרע לבין ההנאה, בין הנאה של חיים והמשך עלייה רוחנית לבין ניתוק או נסיגה, תחושת ריקנות, וצער אין סופי במוקדם או במאוחר.

את הכיוון ואת הכוחות ללכת בדרך החיים, מקבלים על-ידי התבוננות מעמיקה בגדולת-ה' ובאמיתה של התורה, בדברי המחשבה והחסידות, בתפילה בכותל או בקבר רבי שמעון בר יוחאי, בתפילה חרישית, ובשיחה אישית כמו בת אל אביה עם הבורא. רק קשר ישיר איתו ית' עוזר באמת להיות טובים בדור הזה.

כשיהודיה מגיע להכרה עמוקה, שהקב"ה הוא האמת האחת והיחידה של המציאות כולה, שהוא מקור החיים, מקור האור, השמחה והעונג – כי-אז מתעוררת בליבה אהבה גדולה לקב"ה, ואז עשוי 'הכוח המתאווה' למצוא את עצמו מתאווה לה', לתורתו ולמצוותיו, ותאוות הגוף שלה לא צריכות להסתלק ולהיות מורחקות, אך תוגבלנה לפי כללי רצון השם. מה שחשוב לכח הזה הוא דבר אחד ויחיד – שיהיה לו טוב; וכאשר הוא 'משתכנע' שהטוב האמיתי נמצא בענייני התורה והמצוות בעיקר,ובענייני הגוף גם כן, לפי מגבלות ההלכה – ירצה בהם ולא בדברים הטמאים.

ועד אז, תזכרי: כל דחייה שאת דוחה את הרע היא מתנה להשם, בהקדשה אישית מהבת שהוא אוהב. כל ניסיון למזער את הרע, גם היא מצווה נחשבת. כל זעקה שאת זועקת בלב על הרע שקרה לך, גם היא עבודת השם. אל תחשבי שרק ברגע שתהיי מושלמת אז זה יספיק. כל שלב הוא עבודה, והתקרבות, וקשר עם אדון ואבא שהניח אותך בדיוק כאן ועכשיו, כי זה המהלך שאת צריכה לעבור. ולא רק זה אלא גם עומד לידך ומחייה אותך ומחכה לראות מה תחליטי, למען שימור הקשר שלכם ברגע הזה. הוא איתך ביחד בכל מעשה. הוא רואה דרך העיניים שלך, הוא בידייך, ברגלייך, הוא איתך. אז רק לדאוג דבר אחד, שזה יהיה כרצונו.

הצדיקים שהזכרת, התנסו גם התנסות. ונלחמו, וגם נכשלו או ניצלו בעור שיניהם. אבל ההכרה וההפנמה בנוכחות השם לצידם, כמו שהוא לצידך, וההבנה שאנו נשמות בגופים ואנו לא גופים, עשתה להם סדר בתהו ובוהו. ורק אז הם זכו לחיי משפחה שמחים, לאכילה בקדושה, לקשרים עמוקים ובריאים, ושמחה פנימית שבאה עם עונג אמת, ולא הנאה שמסתלקת ומשאירה ריקנות ורגשות אשמה.

המלחמה היא לא תקלה, טעות או פחיתות. היא עבודת השם, היא הקרבה ונתינה והיא טעם החיים.

"שבע יפול צדיק וקם" זו הדרך היחידה להצליח, ותאמיני שאת כבר ממש קרובה לשחרור מידיו של הנחש,כי הנפילות שלך עם התשובה שאחריהן, בונות את ההצלחה שמחכה לך, והקדושה שתגיעי אליה בוודאי.

לסיכום.מחשבה-דיבור-ומעשה:

מחשבה: עשי לעצמך סדר מה את ומי את, מי רוצה מה, נשמה גוף יצר, שלא תחליפי ביניהם.אל תיבהלי מזה ששני כיוונים סותרים מתרוצצים בקרבך. יש לך סוס פראי שעלייך לשלוט ולנהל אותו, אבל את לא הסוס את הרוכב. אם את טיפוס עיוני, שאוהב לחשוב, אולי לקבוע לימוד בספר מחשבתי בנושא.

דיבור: אלול הזה הולך להיות אלול של קשר חדש לגמרי במהותו ואיכותו. את הולכת לדבר עם השם כל יום על הכל. תספרי לו על כל נפילה על כל רצון אפל שיושב לך בלב, ותאמרי לו, אבא, מאיפה הרצון הזה בא אליי? הרי גם זה בהשגחה פרטית, אז אנא תיקח ממני את הרצון לאסור ותן לי רק הנאה בקדושה. תספרי להשם כל יום עד כמה את רוצה רק אותו.

מעשה: תחליטי לעצמך על גדרים גם בסור מרע וגם בעשה טוב.

יקרה, יש לך כוחות עצומים לנטייה לטוב ולטהור, זה מי שאת. הדחפים הגופניים לא מעידים עלייך שום דבר מלבד היותך בת אנוש ולא מלאך. ובעז"ה עם עבודת הלב המיוחדת לימים מתוקים אלו, ימי רחמים שהקב"ה בכבודו ובעצמו יורד אלינו, תזכי להתקרב ולקרב.

פה לכל שאלה,

תמר ש.