The Butterfly Button
למצוא חזרה טעם בחיים אחרי הנפילות

שאלה מקטגוריה:

לפני שאשאל את השאלות שלי אני רוצה לתת רקע קטן על חיי:
אני בן 17, נולדתי בחו”ל ועשיתי את עליה שלי בגיל 10, חייתי במשפחה דתית. תמיד הייתה לי יצר חזק . זה עם טלפון לא מסונן וזה נותן התמכרות בגיל 11-12 לתוכנים לא צנועים. תמיד רציתי להפסיק אבל המאמצים שלי היו תמיד לשווא . בסביבות גיל 14-15 רציתי לפתור את הבעיה בלהתקרב לדת. אני מאוד אוהב תפילה, ללמוד את המשמעויות הנסתרות או “סתם” להתפלל, זה עושה לי הרבה טוב. ולאחר מספר חודשים של תפילה ותפילה. בסוף הצלחתי, ב”ה, להפסיק להוציא ז”ל. אני זוכר, הרגשתי מאוד קרוב לה, הרגשתי ממש טוב. התקופה הזו באמת שינתה את חיי, כי באמת פעלתי רק מתוך אהבת ה’, מתוך שמחה אמיתי. אבל עם הזמן התרגלתי ונפלתי מהר. וכעבור 6 חודשים חזרתי לתוכן לא צנועים, מעולם לא הוצאתי יותר, אבל ראיתי דברים לא צנועים כן .מאז איבדתי את הקרבה הזו עם ה ואני מתקשה למצוא אותה שוב, בכיתי בתפילות רבות. למצוא את הקרבה הזו עם ה חזרה אבל כלום, אני לא יכול להשתנות. וככל שעובר הזמן, הלב שלי מתקרר, וגם האש של אהבה לה מתקררת. היו לי עליות וירידות בהתמכרות ולומר שאני לא מתקדם יהיה שקר. אני בן אדם שאוהב מספרים אז הצלחתי לעשות ניתוח של ההתקדמות שלי: באופן כללי , שבועיים כן וחודש אחד לא אני חוטא ב”ה, ככל שעובר יותר זמן כך ה”שבועיים” האלה יותר מתקצר וככל ש”החדש” מתארך יותר, אבל כל פעם יותר קשה לקום והרגש של יאוש ואדישות מתחזקים . איך להפסיק ליפול שוב? שמתי לב שאני נופל בכל פעם בגלל 3 דברים: חוסר משמעות בחיים, לא יודע מה לעשות כדי להתקרב לה חזרה וחוסר הערכה/אהבה עצמית. אני שואל את עצמי הרבה שאלות כמו: איך למצוא את התפקיד שלי בעולם הזה? למה אני רוצה בכלל לעשות את רצון ה’? איך לאהוב את עצמי? איך להרגיש את אהבת ה? למה שאני בכלל ירצה להנות? איך לרצות להיות טוב יותר? האם ההנאה החומרית או הרוחנית היא באמת “מנוע” החיים? האם אנחנו חיים רק כדי לקבל וליהנות?

יש לי הרבה שאלות ומעט תשובות, אני אפילו לא יודע מה אני רוצה יותר, אני מאבד טעם להכל, אבל יש לי אמונה שה’ יציל אותי ויעזור לי. בבקשה תדריך אותי ותגיד לי מה לעשות.

אין קשר אבל בכל מקרה:

ניסיתי לחשוב על “מה יכול להיות התפקיד שלי בעולם הזה”, ולרגע זה השדרה היחידה שלי היא ציור. תמיד אהבתי לצייר הרבה, מה שעזר לי וגם לפעמים לא עזר נגד הדברים לא צנועים (קשה לחפש השראה בלי להיתקל באישה לבושה לא צנוע). אבל חוץ מזה, אני לא יודע איך אבל ציור לפעמים עוזר לי להתקרב לה. אבל כרגע אני מאבד את הטעם לציור. אשמח לחוות דעתכם בנושא

תשובה:

שלום שואל יקר

כל כך הרבה נקודות מיוחדות הצפת במכתב שלך. עד שהתשוקה הראשונה שלי היא פשוט לנסות לעשות סדר בכל נקודה ונקודה. ובכל זאת אני רוצה לפני כן לדבר על היסוד הכללי שאתה מעלה. כל כך טבעי לחוש אדיש ומיואש. הגיוני וטבעי לרצות לשלוט בייצר באופן מושלם. הגיוני וטבעי לרצות לחוש רצף של אהבת השם ודבקות בו. הגיוני וטבעי לרצות ליצור ולצייר בצורה מלאה ועוצמתית. כל מי שחווה את ההנאה הצרופה והשמחה המלאה שבאהבת השם והשמחה שזו מביאה איתה, מרגיש ריק גדול ותחושה שהחיים חסרי משמעות ללא ההנאה הזו.

כל מי שחווה את הטהרה שבהתרחקות מראיות אסורות ואת נועם הנפש והשקט הפנימי שמופיע כאשר האדם מממש את הערכים שהוא מאמין בהם, יודע את הצער והייאוש שמגיע מהכישלון ומהבגידה בערכים שהוא עצמו בחר בהם. כל מי שחווה את מה שמכונה “השראה” ואת התחושה שטבעי לצייר, והיד כמו נעה מעצמה על הקנווס ורק רוצה לומר עוד ועוד דברים על מה שקורה בפנים, מכיר גם את התסכול הנורא כשאין חשק לצייר והכל מסביב אפור, והנפש פתאום לא רוצה לומר כלום, ואפילו לא ברור אם זו עצבות או שמחה.

הרצון לשלוט במעשים ברגשות ובמחשבות שלנו הוא טבעי. קשה לקבל את התפלות והאפרוריות של החיים לפעמים, אין ספק שהיינו רוצים לחוות השראה תמידית, שמחה תמידית הנאה שלמה כל הזמן, אהבת השם ממלאת שאינה נפסקת. ולפעמים נראה שהנה.. תפסתי את הדרך לאור, ושוב זה חושך, וזה שובר ומתיש, ומוציא את החשק והאמונה בטוב, ומעלה את השאלה אולי אין טוב, אולי הכל זה רק חומר והנאה גופנית חושית.

הדבר הזה הוא יסודי באדם. אני יודע זאת, כי כבר בתנ”ך העליות והמורדות הללו מתוארות – בתהילים בקהלת וביחזקאל, כדי ללמד אותנו שאין אלו תנודות פסיכולוגיות בלבד, אלא דרך עמוקה בעבודת השם. גם רבים מבעלי המוסר ומגדולי החסידות תיארו את התנודות הללו וההתמודדות עמם. [כדאי לך לראות את המכתב של רבי יצחק הוטנר “שבע יפול צדיק וקם”]

דומני שבעולם שלנו הקושי הזה קיבל עוצמה מיוחדת וגבוהה יותר. העולם הגדול מציף אותנו בריגושים חומריים והישגים טכנולוגיים. הכל נוצץ מסביב, אפילו האורות של הרחוב בלילה הם דבר שלא טבעי לאדם. הידע בכל תחום רץ ברשת ממקום למקום במהירות. הכל נגיש ובהיר. רוב האנשים שחיים באזורים מפותחים לא יודעים רעב מהו, חושך מהו, גם למחלות אנחנו מגיבים מהר ובתחכום. אנחנו נוסעים ממקום למקום במהירות.

רוב הקללות שנתקללנו בהם בחטא אדם הראשון פחתו בצורה משמעותית – בזעת אפיך תאכל לחם, וקוץ ודרדר תצמיח לך האדמה, בעצב תלדי בנים, כל אלו לא מתקיימים כיום בצורה מלאה, רוב האנשים במקומותינו לא עובדים בשביל לחם, אלא בשביל הרבה מעבר לכך, והאדמה מצמחיה בשפע גדול , והנשים מקבלות בלידה אפידורל. החיים הגשמיים השתנו לבלי היכר, בעבר קפה ופלפל שחור ונקטר היו מאכלי מלכים. היום הם נמצאים בכל חנות בזול. הרחובות נקיים והכל באמת יפה ומיוחד.

הגענו להישגים טכנולוגיים וחומריים גבוהים מאוד, בני אדם רגילים בארצות המערב כמעט לא פוגשים חסך חומרי אמיתי. הבעיה היא שבתחומי הנפש והרוח לא הגענו להישגים כאלו ויש מי שיאמר שאפילו ההישגים שלנו פחותים מבעבר. אנחנו מספקים לכולם את הבגדים הכי יפים, אבל לא יכולים להעניק אהבה עצמית. אנחנו מספקים לכל זוג בית משלו ופרנסה ואולי גם מכונית, אבל איננו יכולים לספק להם אהבה. אנחנו מספקים לכל תלמיד פנימייה ומזון בשפע אבל לא יכולים לספק להם חכמה ודרך זהות והשראה באותה מידה.

בתחומי הנפש והרוח נותרנו כמו לפני המהפכה התעשייתית, איטיים מסורבלים מורכבים, מלאי תהיות וספקות, מלאי כישלונות. בדרך אל האושר הרוחני והנפשי אנחנו עוברים – בזעת אפך תאכל לחם קוץ ודרדר תצמיח לך השדה ובעצב תלדי בנים. הכל מלא תקופות אפרוריות מעייפות של כישלון וחוסר טעם. כאשר אנחנו חווים בתחומי הרוח איזו שהיא תקופה מספקת ומלאת השראה אנחנו כל כך מצפים שזה ימשך ויהיה משהו שאפשר לחזור עליו, משהו שניתן להשיג אותו שוב ושוב, משהו שנמצא בידיים שלנו, אבל זה לא ככה, מה שקורה בתחום ההנאה החושית לא מתקיים בתחומי הנפש והרוח. בנפש הכל איטי ועמוק נסתר ומתגלה לפרקים.

גם בתחומי הרוחניות ואהבת השם, וגם בטהרת העיניים וגם מבחינה אמנותית, צריך לחשוב בטווחים ארוכים. המחשבה בטווח קצר מובילה לסחרור וחוסר כיוון, המחשבה לטווח ארוך תוביל אותך להישגים יפים ומשמעותיים. [למרות שהם יהיו לא מושלמים] אחד השקרים הגדולים שהאמנים מכרו לעולם זה שקר “ההשראה” כביכול היצירה האמנותית נובעת מרוח אלוקית שנחה על האדם, הם סיפרו את הסיפור הזה כדי להאדיר את שמם, כדי להבדיל בינם בני אדם אחרים.

אבל לעיתים קרובות הם נפלו בבור שהם כרו לאחרים הם התחילו להאמין שהם שונים וציפו להשראה במקום לצייר, והזניחו את הליטוש האמנותי מתוך אמונה עיוורת שהם יודעי כל. מהטעם הזה רבים מהאמנים שיא היצירה שלהם הוא דווקא בגילאים צעירים כשעוד היתה להם ההבנה שאינם יודעים ושצריך להתבונן וליצור בקשיבות.

אבל האמת הפשוטה על אמנות, שהאמנות היא עוד מלאכה ככל המלאכות, שאדם טורח ומתבונן ולומד ומקשיב וחושב ומקדיש זמנים ללמידה ולקשב פנימי וחיצוני, ומצייר גם כשאין לו חשק ומבין תרבות אמנותית לעומק, רואה מה הגדולים לפניו עשו ואיזו רוח לבשה אותם ומה הוא ממקומו יכול לעשות.

אותה אמת חשובה קיימת גם בעולם הרוחני של אהבת השם ושמירת הלכה. אנחנו נוטים להאמין שיש איזו רוח גדולה שלובשת את הצדיק ושהוא נעשה לאדם אחר מהרגע שהוא מגלה אותה. בעוד שלמעשה כולנו בעלי חיים יצריים שהנפש הבהמית שלנו פעילה ותישאר פעילה, וכל גדולתו של הצדיק שבעבודה איטית ודקדקנית הוא בונה את עולמו הרוחני עד שמכל אבני הבניין נוצר אדם שהחוויה שלנו כמי שעומדים מבחוץ שמדובר במלאך, אבל למעשה הצדיק יודע היטב, כיצד בעבודה שחוזרת על עצמה הוא בנה לבינה ועוד לבינה, עד שנוצר הבניין הזה שנראה גדול ממידת אדם.

טבעם של החיים הוא אותם כשלונות ואפרוריות הרגש. חוסר הטעם והייאוש, השאלות הגדולות וחוסר ההשראה, כל אלו הם ממש מטבעו של עולם. טבעי לא לאהוב את עצמנו, טבעי לא להאמין בעצמנו, טבעי להיות חסרי השראה וזועפים, טבעי להיות מיואשים ואדישים. הרשת מציפה אותנו ברגשות ותוקפת אותנו במידע, שאין לנו יכולת כבשר ודם להכיל. טבע האדם לא מצוייד במסנן טוב מספיק כדי לספוג את כל זה. ההצפה הזו מביאה לסחרור, ותחושה שאנחנו מגיבים לגירויים במשך כל הזמן, ולא באמת חותרים למטרה אחת.

האדם כיום חי בעולם כמו נהג בארץ זרה, כזו שהכבישים לא מוכרים לו ואסור לעצור. התנועה נמשכת ונמשכת והוא חייב להמשיך לנסוע. במצב כזה יש רק דבר אחד שיכול לעזור – וויז. גם הנפש של האדם מוצפת גירויים אפשרויות ושאלות קיומיות על עצם הכיוון הנכון. מכל כיוון אפשרי מציצה פרסומת שמנסה ללכוד את ליבנו ולהוביל אותנו למה שהיא רוצה. בתוך הכביש הזה שנקרא החיים יש וויז אחד – ערכים.

ערכים הם הדבר שלפיו האדם מודד כל תופעה שהוא נתקל בה. הוא יודע לאמוד את חשיבות התופעה ואת הרלוונטיות שלה לחיים שלו על פי אותם ערכים. כל דבר שתורם לערכים הוא רלוונטי וראוי וכל מה שלא הוא הפרעה שמוטב שלא היתה. זהו הוויז של חיי האדם, ככה האדם נוסע בכבישי היקום ויודע להיכן האו רוצה להגיע. לא לכל כביש הוא נכנס ולכביש הוא רוצה להגיע הוא ייעשה כמה וכמה מעקפים עד שייגיע.

כשאדם יודע במה הוא מאמין שראוי להיעשות, הוא מסוגל לשאת הרבה תפלוּת של החיים והרבה כישלונות. הוא ממשיך לחתור אל הנקודה ולא נבהל מההצפה הרגשית. זזה לא שאינו מוצף, אדרבה הוא מסכים להיות מוצף ברמה גבוהה מאוד, הוא מוכן לחוות חוויות מפחידות ומבלבלות הוא מוכן לחוש את עצמו חלש ונכשל בגלל שהוא מבין שהוא חותר לערך גדול יותר. לחוש כישלון וחוטא וחסר ואדיש בוער מיצר ובעל תאווה זה טבעו של אדם וטבעו של עולם. זה לא מוכיח דבר על המציאות כולה, וגם זה לא מרחקי את האדם מלהתרומם אחר כך מבחינה רוחנית ולחוש שמחה, הרגשות באים והולכים ואין לנו שליטה עליהם וגם לא צריך שיהיה, זה לא אנושי ולא כך ברא אותנו השם.

הערכים במידה רבה הם האני שלנו, אנחנו מה שאנחנו מאמינים וזו נקודה חשובה. כי חשוב להבין שערכים אינם דברים שבאים מן האוויר או מאיזו דרשה אחת ויחידה שהשפיעה עלינו. ערכים אמיתיים הם ערכים שנובעים מפנימיותו של האדם. ערכים שהוא מודע להם שהם האני היותר פנימי שלו ושכאשר הוא פועל על פיהם בניגוד לרגש שמציף אותו, אז הוא למעשה נאמן לעצמו יותר ולא פחות. הוא לא מכופף את העצמי שלו בפני השכל, אלא נאמן לרצון העמוק שלו כנגד ההצפה הרגשית שאיזו שהוא מצב זמני הציף בו.

כדי ליצור מערכת ערכים איתנה פנימית כזו, שתעזור להתגבר על רגשות זמניים, ותעזור גם להתרומם מכישלונות נדרשת התבוננות מעמיקה ולמידה של שנים, כזו שתיצור הזדהות פנימית עם הערכים הללו. אבל גם בטווח קצר אפשר למצוא קווים מנחים ועקרונות שייעצבו כיוון ומטרות על כאלו שחשובות מהרגש או התשוקה המקומיים.

השאלה הראשונה, שעלינו לשאול את עצמנו היא: מה אנחנו חושבים שחשוב שייעשה בעולם? מה השם רוצה מאיתנו כרגע, במצב המסוים שאנחנו נמצאים בו? בתוך מסגרת המצב שמורכב מהרגשות שלנו, התשוקות שלנו, הידע שלנו, מצבנו החברתי ומסגרת היכולות שלנו. יש בתוכנו קול שיכול לומר די בקלות מה אנחנו יכולים לתת לעולם ברגע זה ממש. מה אנחנו בייחודיות המצב שלנו נתבעים מהמציאות לעשות.

האדם שואף לעונג בלי ספק, אבל ספק גדול אם זו השאיפה העליונה שלנו. יש ערכים גדולים מהחיים שלנו, האדם שואף לממש את הערכים הללו, אנחנו מבינים שהחיים שלנו לא נגמרים בחיים החומריים, כך טבעו של אדם שהוא מכוון אל המעבר לו. כל כך הרבה אנחנו מסתכלים על מה שהעולם לא מימש בציפיות שלנו, אבל לפעמים עלינו לשאול מה אנחנו לא מימשנו בצפיות של העולם? מה העולם מצפה מאיתנו לעשות כעת?

זה נראה מתוך הדברים שאתה כותב שיש בך רגישות רוחנית גבוהה, ואהבת השם היא דבר שאתה מכיר. אין ספק שזה ערך גדול שראוי לחיות בשבילו. אמנם לא מיד הוא זמין, אבל זה ערך שראוי לבסס סביבו את החיים. לפעול באופן שמקדם את הערך הזה. למשל לימוד תורה באופן רציני, במיוחד בתחומים של מחשבה ומוסר וקבלה, למשל בידיעת הלכה והקפדה עליה, להשתדל להתדמות לבורא בחמלה על בני אדם אחרים, ובשימת לב לצרכים שלהם, וגם ביצירתיות..

יצירה, גם יצירה בחומר, היא התדמות לבורא [אין צייר כאלוקינו] והיא גם ערך אנושי. האמנות היא דבר שנותן לבני אדם משמעות, כמו אהבה כמו חסד כמו הנאה. כך גם יצירה היא משמעות, העולם מצפה שניצור ונפעל בו, והצורה הגבוהה יותר של יצירה זו אמנות פלסטית – ציור ופיסול. אלו הם ערכים, קשה אמנם להסביר מדוע בצורה פשטנית [יש לזה מקום רחב להסבר על פי התורה] אבל ברור לנו שאמנות היא ערך, היא דבר שאנשים חיים למענו ולא רק איזה שהוא סיפוק של מצוקה, כשהאדם יוצר הוא חווה את עצמו כמשועבד לאמנות ולא את האמנות כמשועבדת לו, וזה חשוב ליצור.

וגם הנאה היא ערך כשהיא בהיתר. הנאה היא ערך משום שהיקום בהיותו שיקוף של פני השם הוא משפך של שפע, משפך של אנרגיה גדולה של טוב, של חיים ושל יכולת. והשם יתברך ברא את העולם באופן כזה שהוא משליך עלינו כמות אינסופית של מקורות עונג – רוחני וגשמי. כאשר מישהו מבקש להיטיב עם האחר, מי שמוכן לקבל ממש ערך של קרבה, במצב של קבלת שפע מודע, המקבל הוא למעשה נותן. ואסביר מיד.

אם נקח דוגמא של מערכת יחסים זוגית. האם בן זוג שיאמר “אני לא בחרתי את איתי כי היא מוצאת חן בעיני, נחמדה חכמה יפה וכו’ אני באמת לא צריך כלום, אני התחתנתי איה רק כדי להעניק לה..” האם נגדיר אדם כזה כאוהב? האם ארוסתו תחוש אהובה וקשורה איליו? בוודאי שלא. העונג הכי גדול בעולם הוא להסב לאחר עונג בקיומך, זוהי המשמעות של להיות אהוב.

אילו אותו חתן יאמר כך “אני הייתי כל כך חסר ועכשיו הכלה שלי בחכמה שלה היופי שלה והנעימות שלה משרה עלי שמחה ושלווה” האם הוא מדבר דיבורים של אהבה? כן. דוווקא כי הוא מוכן לחשוף את החולשה שלו ואת הנזקקות שלו והעונג שהוא מפיק מקיומו של האחר זו היא אהבה בצורתה המלאה.

באותו אופן כאשר אנחנו מזהים את היקום כמשליך עלינו חיים ושפע, והתורה מגלה לנו שמאחורי היקום עומד השם, מישהו שאכן חפץ בכל אותו השפע החומרי והרוחני, אנחנו יכולים להבין שיש כאן רצון להיטיב מצידו, בהתאם לזה כאשר האדם מוכן להתענג על ההטבה האלוקית הגשמית או הרוחנית מתוך מודעות שאלו פני השם ושזו מידת טובו, הרי הוא אוהב את השם באמת. ועל זה ציוותה התורה “ושמחת בכל הטוב”.

לכן גם העונג כאשר אדם מזהה אותו עם שפע אלוקי הוא מתאחד עם ההוויה והוא מממש את מצוות אהבת השם. ולכן המקובלים היו עושים תיקונים בשעת האכילה גדולים מבשעת התפילה. כי באוכל ישנו קבלת שפע חד וברור יותר.

כל מה שדיברו הראשונים על ענייני הפרישות יש בזה כמה דעות, ומ”מ אף אחד מהם לא מבטל את הערך שבהנאה אלא לכל היותר מצבים במקביל אליה גם ערך של גבולות וערכים נוספים. בקצרה אומר [כי זו סוגיא רחבה ומלאה] שישנם שלוש נקודות בעייתיות סביב להנאה, ואף אחת מהן לא נוגעת לגוף הערך שבהנאה. הראשונה זו ההתמכרות להנאה, שזה גורם שרוחו של האדם שפופה אל הגוף ומשעובדת רק לצרכיו. הבעיה השניה זו, שיש הנאות אסורות ויש חשש שמתוך ההיתר אדם יזלוג אל האיסור. הבעיה השלישית זו הבעיה שהנאה מרובה עלולה להביא לגאווה.

שלושת הבעיות הללו, כולן לא נוגעות לגוף הערך שבהנאה אלא לדברים שסביב להנאה. ולכן כותב רבי אברהם בן הרמב”ם בספר המספיק לעובדי השם [פרק הפרישות] שיכול להיות פלוני לובש משי ורקמה אוכל למעדנים ומהלך על רצפת בהט ושש והריהו פרוש. כיצד? כגון שנפלו לו נכסים בירושה או בהשתדלות מועטת.. ועיקר גדר הפרישות שתהא יוצאת מן הלב. כלומר שהלב לא יהיה רדוף אחרי ההנאה. אולם כמובן שזו מדרגה גדולה שלא כל אדם זוכה לה, וגדולי עולם טרחו להשיגה צעד אחר צעד.

בכל מקרה ניכר בברור, שגופה של ההנאה מבורך, והוא ביטוי של שפע אלוקי, ולכן מברכים ברכות הנהנין, לא בשביל להוריד את ההנאה ולתלות אותה בכוח עליון אלא אדרבה בגלל שהיא דבר כל כך משמעותי תיקנו עליה ברכה. כי האדם בשעת ההנאה נמצא באוירה מרוממת שמתאים לעבודת השם.

יש עוד הרבה מה לדון ולחשוב על עולם הערכים והזהות, וכדאי ללמוד ולהקשיב לעצמך ולחכמים. אם אתה רוצה להיעזר בי תכתוב לי בשמחה ואני אשתדל לענות כפי יכולתי.

יוסף ד.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. תשובה מושלמת ממש.
    ניכר שהכותב הוא אדם מיוחד עם עושר פנימי.

    גם הניסוח בהיר ומדויק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

למצוא חזרה טעם בחיים אחרי הנפילות
לפני שאשאל את השאלות שלי אני רוצה לתת רקע קטן על חיי: אני בן 17, נולדתי בחו”ל ועשיתי את עליה שלי בגיל 10, חייתי במשפחה דתית. תמיד הייתה לי יצר חזק . זה עם טלפון לא מסונן וזה נותן התמכרות בגיל 11-12 לתוכנים לא צנועים. תמיד רציתי להפסיק אבל המאמצים...
האם הנפילות שלי בגדר הנורמלי? זה בעיתי להתחיל כך שידוכים?
תודה רבה רבה על האתר הנדיר באיכותו ובסוגו, אתם עושים עבודת קודש מדהימה! יישר כוחכם! אני בחור ישיבה ליטאי מאחת הישיבות הטובות בארץ (בהמשך תבינו למה זה רלוונטי). כבר שנים שאני נופל בצפייה במראות אסורות באינטרנט, סרטים, סרטונים תמונות וכו’. זה התחיל לאט בגיל מאוד צעיר (12 כמדומני) והמשיך לאט...
התחתנתי, ועדיין הקב"ה רוצה עבודה כ"כ קשה?...
שלום. אני רוצה לשאול שאלה, אע”פ שבאתר יש תשובה דומה, זה לא סיפק אותי כ”כ. אני נשוי קצת יותר מחצי שנה. וב”ה לצערי הגדול, כל פעם שיש לי אפשרות, מחשב עם רימון הגנה גבוהה (אפילו שם! לא הכל חסום…), או ח”ו דברים יותר גרועים, אני נופל ונופל ונופל. אציין, אני...
מה המקום של אשמה ביחס לנפילות?
ראיתי הרבה פעמים בכל מיני ספרים שכשאדם נופל אז לפני הנפילה הוא צריך להילחם ולנסות וכן’ אבל אחרי הנפילה הוא צריך להאמין שזה משמיים ושאלתי איך זה מסתדר עם זה שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים? וכל הבחירה הנתונה ביד האדם ואגב אשמח מאוד להתייעץ אם מישהו תורני בנושא הזה...
התחתנתי ועדיין יש לי ניסיונות...
אני נשוי טרי חודש פלוס וכבר קרה לי פעמים תוך השבוע אחרון רצון חזק להכנס לאתרים עם דברים אסורים אין לי מושג מה אני מחפש שם בבית יש לי אשה יפה מאוד טובה חכמה נעימה לא מבין למה זה ככ חזק הנטיה. והכי חשוב לי לדעת האם אם אני לא...
נעלמה לי המשיכה אחרי שהתחזקתי מהנפילות
אני בחור כבן 22 התמודדתי בעבר בנסיונות קשים של צניעות אחרי כל פעם שראיתי ברחוב מה שהו זה גרם לי להיכשל על בסיס יום יומי, עד שקראתי איזה ספר שפתחתי שסידר לי את הראש וגרם לי לחשוב ולהפסיק לקשר בין מה שרואים ברחוב לבן המעשים שנכשלים אח”כ, וככה יצאתי מזה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן