שלום לך,
כאשר אדם מעלה דעות או טיעונים שאינם נכונים לדעתי, קל לי להביע את דעתי. הרבה יותר קשה כאשר אדם מעלה טיעונים נכונים, ולכן אני מוצא את עצמי מעט מתקשה להתייחס לשאלה שהעלית.
מצד אחד בחז"ל אכן נאמרו דברים בגנות היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם בהלכה קיימת התייחסות לסיבות בודדות בלבד שעבורן מותר לצאת לחוץ לארץ.
כפי שציינת ידועים גם אנשי מעלה שמקפידים מאד לא לצאת מארץ ישראל לשום צורך. מצד שני אנו רואים שרבים יוצאים לחו"ל, ביניהם תלמידי חכמים חשובים המוכרים כיראי שמים וכמדקדקים בהלכה.
אז מה אני אמור לחשוב כאשר אני נתקל בפער כזה בין מה שכתוב לבין מה שנהוג בפועל?
לומר שכל אלה שיוצאים לחו"ל הולכים אחר תאוות ליבם, עושים נגד רצון הקב"ה ועוברים על איסורים מפורשים?
ואולי נלך לקיצוניות השנייה ונאמר שדברי חז"ל אינם רלוונטיים לנו היום כלל ומי שמקפיד שלא לצאת לחו"ל הוא עוף מוזר? לא זו הדרך ולא זו הדרך.
התורה מציבה בפנינו גבולות. ישנם דברים שאסורים באופן חד משמעי וגם אם יבוא מישהו וירצה לטהר את השרץ בק"ן טעמים, דבר לא יעזור והשרץ יישאר בטומאתו.
הדלקת אש בשבת אינה מסורה לשיקול דעתו של אדם. זה אסור וזהו.
אך קיים גם אזור רחב של דברים שהאיסור לגביהם אינו נחרץ וחד משמעי אלא תלוי במקום בו עומד האדם וניתן לשקלל אותו מול צרכים אחרים.
כך למשל מצוות צדקה אין לה גבולות ברורים. אדם עני שמתאמץ ונותן סכום קטן לצדקה מקיים את מצוות צדקה בהידור, אך מאדם בעל יכולת כלכלית גבוהה מצופה שייתן הרבה יותר. כך גם לגבי לימוד תורה.
יש אנשי מעלה שמקפידים שלא לבטל רגע קל מזמנם ותמיד שפתותיהם מרחשות דברי תורה, ויש אנשים, גם תלמידי חכמים וגדולי ישראל שנפנים לעיתים גם לשיחת חולין.
כל אדם חייב לתת צדקה וכל אדם חייב ללמוד תורה, אך המידה משתנה מאדם לאדם.
כך גם לגבי גמילות חסדים ועוד דוגמאות שאת חלקן ניתן למצוא במשנה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "אלו דברים שאין להם שיעור".
לי אין אמת מידה לקבוע אילו איסורים ומצוות הם החלטיים ובאילו קיימת מידה של גמישות, והדבר מסור לחכמי ישראל האמיתיים שבכל דור, תלמידי חכמים, יראי שמיים שנושאים במשא הציבור.
כאשר אני רואה גדולי ישראל שעונים על ההגדרה הנ"ל נוסעים לחו"ל אני מסיק מכך שהאיסור כנראה איננו מוחלט.
יש אומרים שיציאה מארץ ישראל על מנת לחזור תוך זמן קצר אין בה איסור.
יש גם כאלה שמרחיבים את הסיבות שעבורן מותר לצאת, ומחילים אותן על מנעד רחב יותר של מקרים.
ברור לי שגם אותם שלאחר שיקול דעת יוצאים לחו"ל, אינם מזלזלים באדם שמקפיד על כך, או באדם שתחושת הקודש הפנימית שלו מורה לו לא לצאת מהארץ, אלא דווקא מעריכים אותו מאד.
אדם צריך להכיר את עצמו ואת נקודת קרבת האלוקים שלו, ולהבין מה הדבר הנכון עבורו במקום בו הוא עומד ובזמן בו הוא נמצא. לפעמים הנהגה שהיא ראויה ונכונה לאדם אחד, איננה נכונה עבור אדם אחר ויכולה אפילו לגרום נזק וליצור מתח וחוסר איזון בחייו. לומר שמי שיוצא מהארץ זה אומר שארץ ישראל "הקיאה" אותו, זו תחושה לגיטימית עבור אדם שהגיע למדרגה גבוהה מאד, וזו גם אמירה שאפשר לומר אותה על מנת לחדד ולהדגיש רעיון, אך זו איננה הוראה למעשה.
להישאר מאחור כאשר משפחתך יוצאת לנופש זה צעד מעט קיצוני. הנטייה שלי היא שאם חייך אכן מתנהלים באופן כללי בתדר רוחני גבוה, את חשה את קרבת האלוקים בארץ ישראל והיציאה ממנה קשה לך, אז לכי אחר ליבך ואל תצאי אתם. אבל לשבת בארץ ולהרגיש מסכנה בגלל שהתורה אוסרת לצאת לחו"ל, זו לא נראית לי דרך נכונה, ואני קרוב לחשוב שעלול להיות לה מחיר אם היא לא תואמת לדרגה שלך ואם היא מפירה את האיזון הפנימי שלך. בכל אופן הדרך הנכונה היא להתייעץ עם תלמיד חכם שמכיר אותך ושאת מעריכה את שיקול דעתו, והוא יוכל לעזור לך לבחון מה נכון עבורך.
בברכה,
גרשון