שלום יקרה,

מצטערת על שהתמהמהתי עם התשובה. אני משערת שבימים אלה, כשכולם בבית(!) כל היום(!) וכולם רגישים(!) ויש זמן(!) וניקיונות לפסח(!) – מה עוד צריך כדי שכיבוד הורים יהפוך לשאלה קריטית?

אבל האמת היא שגם בימים כתיקונם כיבוד הורים הוא אחת המצוות שקשה לקיים כהלכתן. אני לא כותבת את זה מניסיון אישי (בעצם כן), אלא מבינה כך מדברי רבי יוחנן שהיה יתום ומעולם לא זכה לראות את הוריו, ואמר: אשרי מי שלא ראה את הוריו, כי כמעט ואין סיכוי שאדם יקיים את המצוה בשלמות. כמובן שזה לא נאמר כדי לייאש אותנו ולרפות את ידינו, אלא כדי שנדע מה עומד לפנינו, ונבין שזו משימה רצינית. בהשוואה למצוות אחרות, למשל קביעת מזוזה, כיבוד הורים היא מצווה מורכבת מבחינה רגשית, ודורשת מאיתנו הרבה מעבר ללחיצות כפתור וביצוע מעשי.

דבריו של רבי יוחנן עוזרים לנו לגשת למשימת כיבוד הורים מתוך הבנה שזה הולך להיות תהליך פנימי שלוקח זמן ודורש העמקה ונכונות רבה. יישר כוחך על שהתגייסת למשימה! אם עדיין לא הצלחת להגיע למקום שאת שואפת אליו זה לא כי אין לך מספיק יראת שמים אלא כי באמת יש כאן פרויקט רציני. להיפך, הכאב שלך על שלא הגעת לדרגה גבוהה יותר הוא עדות ליראת שמים ולרצון אמיתי להתקדם. כדי שבאמת תוכלי לראות שיפור חשוב שתביני יותר לעומק את הסיבות לקושי ולחיכוכים, וכך תוכלי לתת מענה אמיתי ופנימי, שבסופו של דבר יבוא לידי ביטוי ברמה המעשית.

הקשר בין ילד לבין הוריו הוא עמוק מאין כמוהו. זה מתחיל בחיבור טוטאלי ובתלות מקסימלית, והולך ונפרד. ההתרחקות הזו היא מאוד עדינה: איך ליצור היפרדות ולא התרחקות? איך לצאת לשחייה קדימה בלי לתת בעיטה לאחור?

זה הקונפליקט. דמייני את עצמך בגיל 32, אמא לכמה ילדים נפלאים, מגיעה לבקר את סבא וסבתא (שעבורך הם אבא ואמא). האם את רואה את עצמך מתחצפת? מצערת? מזלזלת? נראה לי שלא. גיל 20 הוא גיל שבו את משלימה את ההיפרדות שלך מההורים, משחקת ב"מצא את ההבדלים", מבטיחה לעצמך שתהיי שונה. לא כך?

גם עבור ההורים זהו שינוי. אתמול עוד היית ילדה קטנה שמעבירים אותה את הכביש והיום את מחליטה דברים גורליים בלי לשתף. לא תמיד ברור להם אם הם מדברים כרגע אל הילדה שמתחת לסינר או לאדם בוגר בעל עולם פנימי עצמאי.

גיל ההתבגרות שאת לקראת סופו מאתגר את כיבוד ההורים מעוד ועוד זוויות. את עצמאית ובבית הורייך, אמורה להיות אדם בוגר וילדה בעת ובעונה אחת. זה רגיש, פגיע, מבלבל. הזדמנות לטעויות מכל הצדדים.

מה עושים?

ממשיכים להיות מחויבים להלכות כיבוד הורים המעשיות. פעולות טכניות שחייבים לעשות או שאסור לעשות הם גבולות ששומרים עלינו. נניח שאת לא סותרת את דברי הורייך, זה לא כי הם צודקים או כי את סמרטוט. זו ההלכה, ואת מכבדת אותם. זה כבוד אמיתי ובלתי תלוי בהם ובמעשיהם אלא נובע מעצם העובדה שה' נתן לך אותם כהורים. זה אומר שאת לא חייבת לחשוב כמותם או להסכים עם כל דעה שלהם, ועדיין כבודם במקומו מונח. תרגישי גדולה וחזקה כשאת מכבדת אותם, כי זו מחויבות שלך כלפי ה' ומתוקף זה גם כלפיהם.

במשך הזמן אני מקווה שתבני, לצד הקיום של הלכות כיבוד הורים, גם מערכת פנימית יותר של קשר ותקשורת שיאפשרו לך להביע את עצמך ואת מה שאת מרגישה. תנסי לדבר יותר על עצמך ("הרגשתי שאני מאוד נפגעת כש…") ופחות עליהם ("את לא צודקת", "זה פוגע בי כשאתה…").

זה תרגול חשוב ביחסי אנוש ובסיס לזוגיות טובה, ובאמת בדרך כלל התקשורת עם ההורים היא הזדמנות להתאמן על מערכות יחסים משמעותיות.

כשתתאמני בכך את תרגישי איך ההתבגרות יוצרת נפרדות בריאה ביניכם, והנפרדות הזו דווקא מקרבת. ילד קטן בטוח שאבא שלו הכי גדול וחזק וחכם בשכונה. כשהוא גדל ומגלה שאבא שלו בסך הכל איש פשוט ורגיל הוא עלול להתאכזב, כי הדימוי של האב התנפץ. אבל אז הוא יגלה מה זה אבא אמיתי: אדם לא מושלם, שלפעמים טועה אבל עדיין נשאר אב אוהב.

מאחלת לך שכיבוד הורים יהפוך להיות תהליך של גדילה עבורך. תהליך של גדילה בדרך כלל מכיל עליות וירידות, ומלווה במודעות, בחירה, כבוד עצמי ושמחה.

ברוריה