The Butterfly Button
כבר לא כואב לי וכבר לא זועקת לעזרה- זה סימן טוב או רע?

שאלה מקטגוריה:

אני אתחיל בלי הקדמות. אני לא מכירה את עצמי לאחרונה. לא שלפני זה הייתי מחוברת אבל כן היה לי דפוס קבוע ומסויים. מאז שזוכרת את עצמי אני חיה בתודעה של סבל. כל הזמן הרגשה של סבל צער וכאב בדרגות שונות. היו לי ויש לי סיבות רציניות ומשכנעות לכך. בכול אופן לאחרונה, לא בוער לי לעלות ולעשות שינוי, לא מפריע לי המצב הירוד שלי, התקדמות של אחרים לא מלחיצה אותי, ביקורת לא משתקת אותי. אני בייאוש ו”טוב לי” זו התחושה. אף פעם אף פעם לא הייתי רגועה. תמיד הייתה בתוכי סערה. זעקה. צעקה פנימית בלי קול על ריחוק שבתוך תוכי ידעתי טוב שהיא תלווה אותי לנצח. זה חלק ממני. השאיפה לטוב לרק רק טוב. ולמרות שאף פעם לא האמנתי באמת בעצמי וביכולות שלי תמיד תמיד נלחמתי. העזתי הרבה פעמים לנצח את הפחד ולקפוץ. פשוט כי ידעתי שזה מה שצריך לעשות שזה הנכון לעשות וזה מה שהשם רוצה וכלום לא משנה. ברגע שנאמר לי שזה הנכון, בלי להתבלבל ובסוג של קלות הייתי בוחרת בנכון. וככה חייתי.
הדיסוננס בין הרצוי למצוי הוא זה שגרם לי לצער גדול מאוד. רדפתי אחרי צמצום הפער. ידעתי שזה יהיה לכול החיים (כמו שאמרתי). וגם זה שתמיד הרגשתי שאני לא מספיק.
שנים שהדבר שאני הכי רוצה זה לא להיות.
לא חשבתי שיש מצב שיותר גרוע מכאב תמידי עצום בגלל שנאה עצמית ותחושה שאין לאן לברוח.
ומסתבר שאולי יש. לא חשבתי שלבור יש תחתית ואפשר גם לשבת. ודווקא נעים לא רטוב ולא קר. למה לשבור את הציפורניים באחיזה בלי הפסקה בדפנות של הבור? אז המבט הוא למעלה לשמיים המהפנטים אבל למה ההתאמצות הזו אם במילא לא אצא מהבור?
זה דיבורים שהם כל כך לא אני. תמיד התאמצתי והשתדלתי בלי לחשוב יותר מידי. כי ידעתי שזה העיקר. ולא משנה מה התוצאה. אז העיקר להמשיך העיקר להתקדם העיקר לצעוד. אבל כנראה ציפיתי כן לאיזה פיפס של התקדמות גלויה ונראית לעין. לראות שקצת גדלתי והתבגרתי, לראות שאני יותר בשליטה ומתגברת, לראות שאני יותר חזקה וכו וכו.
אני זוכרת שאף פעם לא הבנתי את המושג ייאוש והיה נראה לי כל כך טיפשי וחסר הגיון לבחור בזה. כי מזתומרת? מה יוצא לך מזה? הרי אתה כבר כאן אז בייאוש התמרמרות וחוסר עשיה פחות סיכוי שתשיג את מה שאתה רוצה אם תנסה. אז ננסה כל החיים אז מה. מה רע..זה מה שהשם רוצה וזה העיקר. טוב אז אני שם. בהתנהגות המטופשת הזו. כועסת על עצמי בשכל (לא ברגש) על הייאוש הזה. אני רק יודעת שזה לא טוב אבל זה כל כך לא מרגיש שלא טוב. אני רק יודעת בשכל שצריך לעשות משהו. וזה אפילו לא מפריע לי המצב הנוכחי. איך זה שלא מפריע לי שאני בוחרת ברע?!? פעם? זה היה מזעזע אותי והיום שומדבר לא זע . אמור להיות פחד על זה אבל הוא אינו. אני לא מרגישה את הקושי שמוביל לרצון לשינוי. אני לא רוצה כלום. פעם הייתי נלחצת אבל אין לחץ. אפילו הרצון הכי חזק הרצון של לא להיות נעלם. איך? איך זה שאני כבר לא זועקת את הזעקות שלי? הם כל כך אני ואני רוצה אותם בחזרה.
אני לא זועקת לעזרה כי אני לא מרגישה שזקוקה לעזרה
אבל כן מאוד מבקשת לראות את הזעקה של מעבר למנוחה ולשקט.
זה שקט של עצירה של חוסר תנועה. של מוות
אבל אני לא שם. כי אני חיה

תשובה:

היי יקרה,

קראת לעצמך כאן חיה במכתבך וכ”כ התרגשתי מהשם. לא יודעת אם בחרת בו עכשיו לנוכח הנושא שאותו את מבקשת או שהוא אכן השם שלך שבו את נקראת, בכל מקרה הוא סימן לי חיים! סימן לי תקווה וסימן לי משהי, כפי שגם ציינת שידעת על עצמך, אחת שלא מוותרת כלל.

אז חיה יקרה מאד, שמעתי ממכתבך, מהמילים עצמן ובין המילים את הסבל שהתרגלת כ”כ לחיות איתו ולצידו. ראיתי את הכאב שזה הביא לחייך ואת הנחישות שלך לאורך כל הדרך לא לתת לו להכתיב את עתידך. כמה נלחמת ולא ויתרת ממש בגבורה! ועכשיו התחושה שאת לא נלחמת היא מוזרה לך, משונה ויותר מזה את דואגת ממש שמה את במצב של ייאוש וחידלון ואולי זה מסוכן עבורך. את פוחדת שאולי משהו רע יקרה כי את בעצם רוצה לחיות (כשמך😊) ולא חס וחלילה להיפך.

אתחיל מסוף מכתבך בו את כותבת ” אבל כן מאוד מבקשת לראות את הזעקה של מעבר למנוחה ולשקט. זה שקט של עצירה של חוסר תנועה. של מוות” את מפרשת את המנוחה והשקט שהתיישב עליך כמשהו מדאיג – כייאוש מכיון שאצלך חיים זה מלחמה להשגת הטוב זה תחושת כאב וזעקה גדולה ופתאום טעם חדש ומוזר נפל עליך ואת מצד אחד נהנית מזה אבל מצד שני מודאגת מאד. ובצדק ממש. כי את לא מכירה את התחושה הזו ויותר מזה, אצלך יש או חיים= צעקה לכאב או שקט= מוות.

חיה יקרה, הייתי רוצה להציע לך זוית פרשנות נוספת לשקט הזה שנפל עליך.

ישנם 2 מצבים דומים מאד אבל הפוכים במהותם. ישנו הייאוש שהוא מבטא חוסר תקווה וחידלון וישנו “ההשלמה” שהיא מבטאת קבלה של המציאות וניסיון לחיות יחד ולמרות המציאות המורכבת שבחיים. שניהם מתבטאים במן שקט כזה אבל האחד הוא שקט מבורך שמרגיע מקום מאד פנימי ומאפשר הנאה מהחיים למרות הסבל שלהם ולעומתו הייאוש מבטא שקט – הרצון לברוח ממקום של חוסר חוויה של דממת המוות.

לפי התיאור שלך נשמע שמרוב הסבל שעברת והתרגלת אליו, שהיית בו גם בבדידות מן הסתם, את לא מכירה את התחושה של ההרפיה, ההשלמה, הקבלה שנפלה עליך ולכן נראית לך מוזר. ולמה זה קרה דווקא במלחמה? כי פתאום בעקבות המצב הרבה מאד אנשים סובלים! ולא רק את! כולם מדברים על חרדות וטראומות ונותנים לגיטימציה לכל הרגשות.

פתאום כל הסובלים הכרוניים נמצאים בסירה טובה. באמפתיה מהעולם, פתאום הם לא לבד, והנה יש תקווה כי האנשים מסביבנו מדברים על חוסן למרות הכאב, למרות המשבר ופתאום הלגיטימציה הזו אולי מאפשרת לך רגע להירגע מהמרדף אחרי הטוב ולהפסיק בקר את המקומות שלא משתפים פעולה בתוכך. אולי פתאום הלגיטימציה הכללית הזו נותנת לך אישור לכאב שכ”כ היית זקוקה לו ולכן את מרגישה מאד טוב שם בשקט שלך. דעי, זהו שקט מבורך. קיבלת מתנה מהעולם למרות שזה באמצעות משהו רע כמו מלחמה אבל לך ולעוד אחרים במצב שלך זה גם יכול להוות מקור רפואה נפלא. את זקוקה לאישור הזה. מותר לך להיות כאובה ומותר לך גם להרגיש עם זה טוב! זה בסדר! מגיע לך! את בסדר גמור!

אני לא מכירה אותך לעומק ולא יכולה לשמוע את תגובתך כשאת קוראת את מילותי, אבל נסי רגע להתחבר למקום הטוב הזה בתוכך שפתאום מצא שלווה ונסי לראות האם מה שכתבתי כאן מתחבר אליך. ותני לו להיות. תגידי לו זה בסדר שאתה רגוע. תחבקי אותו. הוא זקוק לאישור שלך ולא לכעס על כך שמצא מנוחה אחרי כ”כ הרבה שנים של סבל. וזכרי את חזקה. את טובה. היי טובה גם אליו. קבלי אותו. הוא מלמד אותך מהי שלווה ומהי קבלה אחזי בו ותראי הלאה את האור.

בנוסף אני רוצה להתייחס לתכונה שבלטה מאד במכתבך. כתבת לנו על השאיפה המדהימה והחזקה שלך לטוב: “זה חלק ממני. השאיפה לטוב לרק רק טוב. ולמרות שאף פעם לא האמנתי באמת בעצמי וביכולות שלי תמיד תמיד נלחמתי”

רואים כמה חשוב לך להתקדם, כמה את שאפתנית, השגית, לא מוותרת וכמה עוצמות יש בך! וזה מדהים! זה כוח החיים שלך!! זה גם מראה על עומק שיש בך, על חוסן, על תקווה ואחיזה בטוב ועל יכולות חזקות להשיג את המטרות שלך. כי כל רצון שהשם נטע בנו הוא כאן בשביל להתגשם, כל מה שקיים בעולם ואת רואה אותו בעצם קיים גם עבורך! השם הטוב לא סתם נתן לך את החלומות הללו והמטרות ששמת לעצמך, הם מעולים ויקרים. הם חשובים ביותר. אבל באופן אבסורדי המטרות הללו ככל שהם גדולות הן גם יכולות להפיל אותנו. הן מתוחכמות! כמו שכתבת ” ולא משנה מה התוצאה. אז העיקר להמשיך העיקר להתקדם העיקר לצעוד. אבל כנראה ציפיתי כן לאיזה פיפס של התקדמות גלויה ונראית לעין.” לפעמים אנחנו רוצים כ”כ להתקדם ולנסוק גבוה ויש לנו חלומות, ויש בנו כוח חיים אבל כשזה לא קורה כמו שרצינו, אנחנו יכולים לחוש ריקנות מאד גדולה, תחושה של כישלון חרוץ, של חוסר הערכה עצמית כי הנה, שוב לא הגענו למה שרצינו. כלומר מעמיד אותנו במקום של תלות בתוצאות. כן השגתי תוצאה- “אני טובה”, “אני יכולה”, לא השגתי תוצאה- “אני לא טובה” “אני לא יכולה” בעצם זה אפילו מסוכן עבורינו. לחיות במתח הזה אם הישגנו או לא.

אז מה בעצם עושים עם השאיפה הזו? היא מקדמת אותנו או דוקא זו שקוברת אותנו?

השאיפה עצמה היא טובה מאד!! מה טוב בשאיפה שלך לטוב? כמו שאת ציינת היא מביאה אותך להילחם ולא לוותר, היא מאפשרת לנו להתקדם בחיים ולא לעמוד על אותו מקום, היא מגדלת אותנו ודוחפת קדימה. אבל! מתי היא תוכל לקדם אותנו באמת? רק כאשר אנחנו לומדים לחיות מעצם הדרך אליה. מסופקים על ידי זה שאנחנו משתדלים ולא נמדדים על סמך התוצאות, כי התוצאות הם לא בשליטתנו! מה שבשליטה שלנו זה רק הדרך, זה הניסיון להתקדם! זה המאמץ לריכשת כלים טובים, אם אנחנו מרפים מהתוצאות ורק בודקים את ההשתדלות שלנו ממקום מעודד ולא מבקר אז השאיפות הופכות למורות דרך עבורינו ולא למקום שמכאיב לנו ומוריד אותנו ומזכיר לנו מה אנחנו “עדין לא” אלא מה שאנחנו עוד נשיג. עצם הרצון מעיד על הנפש המדהימה שלנו. והתוצאות כבר יבואו מאליהן. כי שאנחנו מאמינים בדרך ובהשתדלות שלנו ללא קשר לתוצאות אז התוצאות דואגות לעצמן.

וחשוב לציין, זה מאתגר ולא קל לנכס את הדרך חיים הזו אבל אחרי שמתמידים שוב ושוב וכשנופלים נזכרים שמה שחשוב הוא ההשתדלות שלנו ולא התוצאה בסוף אנחנו מתרגלים וזה נהיה קל. ומימלא אנחנו מאושרים יותר בחיים.

אבל זה רק בתנאי שלא נהיה במקום המבקר, המוריד אלא להיפך.

איך מצליחים להיות במקום שמעודד את עצמינו ולא במקום המבקר?

בכל דבר שקורה לנו כאן בעולם או אפילו בכל תכונה שיש לנו, יש בה “טוב” ויש בה “רע”. נדייק שאין באמת רע בעולם אבל לצורך הענין, לדברים שאנחנו לא אוהבים אותם או שמקשים עלינו נקרא כדברים “רעים”. אבל בעצם, בטבע שהשם ברא בעולם, בכל דבר יש משהו שטוב לנו בזה ויש משהו שפחות. כאשר ניתקל בדברים שמבאסים אותנו, עלינו להיזכר שחייב להיות בזה גם משהו טוב ונתחיל לראות אותו, לצד הרע שבו, בלי ביטול החלק הכואב, לאט לאט נתחיל לחוות מן איזון כזה בין הרע לבין הטוב בחיים והמיקוד בטוב יטה את הכף לקצת יותר טוב שמביא לאיזושהי שלווה פנימית ונינוחות המאפשרת להשיג בקלות יותר מטרות בלי הלחץ והמתח למקרה שלא נשיג אותם כי תמיד נצליח לראות למה הפעם זה בסדר לנו, למה אנחנו טובים למרות שלא השגנו וכו’. כל פעם שזה קורה נוכל להתקדם הלאה מבלי רגשות האשמה והביקרת שגורמים לנו להתבוסס באותו מקום ולהתקע.

באמצעות הבחירה הזו בלראות את מה שטוב, אנחנו גם לא מטלטלים בין רע לטוב כל הזמן במן פינג פונג משוגע שמוריד לנו את השפיות וגורם לסבל מיותר מיותר. זו בעצם היכולת לחיות באמצע. בהבנה שדברים הם גם טובים וגם רעים. שהחיים הם לא משהו מוחלט כל הזמן אלא מן הרפתקה מעניינת או משחק יפה שמאפשר לנו למצוא את הטוב שמסתתר בכל סיטואציה ונותן מרחב נשימה ותקווה ללא מאמץ אלא בהרבה אומץ ונחישות למצוא אותו.

אחד הכלים שעוזרים מאד מאד ואפילו בקלות להצליח למצוא ולראות את הטוב בעולם ומימלא גם לחוות טוב בעקבותיו, הוא הכתיבה על בסיס יומי. למצוא 3 דברים טובים שקרו לך או שעשית בעצמך באותו היום ולרשום אותם מבלי לוותר יום אחר יום אחר יום.

זה נשמע משהו ממש ילדותי או מידי קל מכדי שזה יחולל שינוי בהרגשה שלך ובתקווה שאת מבקשת להיאחז בה, אבל מניסיון זה עוזר מעל לכל דימיון ויש על זה הרבה מאד מחקרים שלא ניכנס לזה כאן, רק אומר שכשהמוח עסוק בחיפוש אחר משהו טוב הוא לא יכול להיות עסוק גם ברע באותו הזמן. הוא לא יודע להחזיק באותו הרגע גם את הטוב וגם את הרע ולכן ככל שנחזק את השריר של חיפוש הטוב (אמיתי ולא בכוח) אזי גם נתחיל לחוות את זה בגוף, בנפש. ממש משנה חיים.

אז חיה יקירה, מאחלת לך להתחבר לשלווה היפה שנפלה עליך, לאהוב את הרוגע ולא את המרדף, להנות מהלגיטימציה שהעולם מעניק לך עכשיו לכל הכאב שיש בתוכך ולזכור שמדברים קטנים קטנים בצעדים קטנים את הופכת להיות האישה השמחה והחיה שאת מבקשת לעצמך.

לאט אבל בטוח!

נסי ותראי!

כאן לכל שאלה נוספת,

בהצלחה

ריקי

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

תמיד פחדתי להשתגע... יש לי סיכוי?
קצת אספר על עצמי בקצרה כרקע לתהיות והשאלות המורכבות שיש לי אני בת 21 למדתי בבית ספר חרדי חסידי שהיה יותר חזק מהבית שלי. מגיל 14 זוכרת את עצמי עם חרדות ופחדים בעיקר מלהתעלף( משהו שחלף לי עם הזמן והתגברתי עליו למרות שהייתי באותה תקופה פוחדת ממנו ברמה לא מוסברת)...
אמונה, חוסר ביטחון וסוף העולם
אני אישה בשנות הארבעים נשואה ואמא. תמיד הייתי דתיה וב- 3 שנים האחרונות התחזקתי יותר יחד עם בעלי. לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור ניתוח גדול, ובעלי לקח על עצמו כיפה. ואני בהחלטה פזיזה של הרגע, לקחתי על עצמי כיסוי ראש! זה משהו שבחיים לא חשבתי שאקפיד כי המראה החיצוני והטיפוח...
עוברת ליד החיים ולא מצליחה להרגיש באמת
אני בחורה בת כמעט 26, רווקה. השאלה שלי כללית, יכול להיות קשורה לזה שאני רווקה, למרות שזה לא בטוח.תגידו אתם:) קצת רקע לפני הצגת השאלה: יש לי תואר ועבודה מעניינת מאוד, לרוב עם הרבה סיפוק. אני מוקפת בחברה ב”ה ויש לי הזכות להמשיך וללמוד תוך כדי עוד דברים שאני אוהבת...
יש סוף לטיפול רגשי? אפשר לצאת מהקושי?
בתור אחד שעבר הרבה טיפולים רגשיים ותמיד זה סייע לתקופה מוגבלת מאוד עד לגל הבא אני רוצה פשוט לדעת האם יש לזה סוף? האם יש דרך לצאת מזה אי-פעם? לקבל כלים להתמודדות יעילה יותר אחת ולתמיד? או שזה פשוט משהו כרוני שילווה אותי עד זיבולא בתרייתא – על כל המעלות...
בעלי מכור לאלכוהול ועישון- ואני בחרדות!
לפני הכל אני רוצה ממש ממש להודות, על האמת בלי פשרות, והבהירות הגדולה שאתם מביאים בנושאים שונים. פשוט הצלה! רציתי לשתף במצב שלנו, ואולי תהיה לכם עצה בשבילנו. אנחנו זוג עם 2 ילדים, נשואים 4 וחצי שנים. ב”ה היחסים ביננו מצוינים, פתוחים אחד עם השני. קצת רקע: אבא של בעלי...
איך לבנות חוסן נפשי לילדים שלי?
תודה רבה על אתר נפלא! אני בת 43 אמא למשפחה ברוכה בטווח גילאים 22-4 שנים. בעקבות קריאת כתבה בשולחן שבת באחד מעלוני פ”ש על תפקידנו ותיפקודינו בפועל כהורים התפתח דיון משפחתי על כך. בכתבה הועלו מספר פרמטרים לבחינת תפקודנו כהורים. אחד מהם היה בנית החוסן הנפשי של הילדים ותפקידנו כהורים...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן