שלום יקרה,

את מתמודדת עם קושי כפול – את לא רק סופגת יחס קשה מצד אמך, אלא גם צריכה להיות כתובת לדיבורים שליליים על אביך, ואת מוצאת את עצמך בין הפטיש לסדן. הדיבורים של אמך על אביך פוצעים אותך, אבל את חוששת לעצור אותם בשל תגובתה הקשה של אמך. זהו אחד המצבים הבלתי נסבלים של ילד מול הוריו. כל צידוד בהורה אחד פוגע ישירות בהורה השני.

יותר מכך, מעבר לתחושת הפגיעה, משהו כאן נפרץ באופן בוטה, גבול שלא אמור להיחצות. מה שקורה בין הוריך אמור להשאר ביניהם – וכאן את מוצאת את עצמך מעורבת בעל כרחך במערכת היחסים העכורה שביניהם, נאלצת לשמוע מאמך הכפשות על אביך, ולשמש מתווכת עבור אביך מול אמך. העמדה הזו היא הרסנית. ילד לא אמור להכנס בין הוריו ולפשר ביניהם, להזדהות עם אחד מהם או להיות 'דוור' של מסרים.

מול ההורים שלך את ילדה. לא עורכת דין, לא מגשרת, לא פסיכולוגית. המקום הזה של להיות ילדה להוריך – נהרס עוד קצת בכל פעם שזה קורה, על כל ההשלכות העגומות של הענין.

את מאבדת את הוריך בצורה כזו – במקום להיות ילדה שלהם, את נהיית 'הורה'. הקשבה לקשיים של אמך ורחמים על אביך – שמים אותך במקום לא בריא. זה משבש את ההיררכיה הטבעית של ילדים מול הורים ומייצר מצב עניינים לא תקין. חוסר הגבולות הזה בסופו של דבר פוגע בך, ועלול אף לחבל במערכות יחסים עתידיות שלך. אין לך רשות לעשות זאת לעצמך. ההקשבה הזו היא מעשה שמתחפש לכבוד – אבל אין בו שמץ כבוד, לא להוריך ולא לך עצמך.

בלא מעט מקרים שהכרתי מקרוב הדברים האלו לא עזרו, לא קירבו בין ההורים, לא סייעו להורה הפגוע, אבל כן השפיעו לרעה על הילד שנמצא בתווך. לקחת צד אחד זה בהכרח לפגוע בפונקציה של ההורה השני המגולמת בתוך הנפש והמרכיבה את מי שאנחנו. זו פגיעה מתמשכת בזהות שלנו והיא הרסנית מכל הבט.

כשאחד ההורים סובל מבעיה רגשית, זו אחריותו לבקש עזרה מתאימה. להפיל את הקושי על ראש הילד זה לא פתרון. נוח לאמך לעשות ונטילציה לרגשותיה בנוכחותך. אבל הוצאת הקיטור הזו לא מקדמת אותה ולא תורמת למערכת היחסים – לא בינך לבין הוריך ולא בינם לבין עצמם.

נראה שאת כבר מבינה זאת, ומחפשת דרך לצאת מן התסבוכת שהוריך גררו אותך לתוכה.

אז מה לעשות? פשוט לעצור את הדינמיקה ההרסנית הזו.

רק את מכירה את הוריך ויודעת איזו תגובה תהיה הטובה ביותר בסיטואציות האלה. אפשר לומר בעדינות, אמא, אני אוהבת אותך ואת אבא מאד, קשה לי להקשיב לדיבורים האלה – ולקום ולעזוב את השטח. אפשר גם להתחמק באמתלה כלשהי בכל פעם שהיא מתחילה לדבר עליו, עד שהיא תקלוט שאת לא בענין.

יתכן שאמך תתרגז על כך שאינך מוכנה להכנס למשבצת שנוח לה שתהיי בה. אינך יכולה לשלוט על תגובותיה. אולם המקום הזה מזיק לך ומשכך אין בו משום טובה לאף אחד מן הצדדים. הרס עצמי איננו בכלל כיבוד הורים. לא זו הדרך להעצים את אמך ולתת לה הרגשה טובה.

תצטרכי לספוג את הרוגז שלה בפעמים הראשונות. אין מנוס. אינך יכולה להיות אחראית על רגשותיה של אמך. את עושה מעשה של כבוד – הן כלפי עצמך והן כלפי הוריך. אינך יכולה לעשות יותר מכך. אמך תתרגז פעם ופעמיים אבל ללא אוזן קשבת תחדל מכך.

אין צורך להתווכח, עמדי על שלך בלי ויכוחים. אולי היא תאשים אותך בחוצפה, בהתנהגות פוגענית וכו' – אל תעני. אלה הם פלונטרים שאי אפשר לצאת מהם. את צריכה להיות משוכנעת במה שאת עומדת לפעול, בדרך התגובה שלך, ולהתנהג כאילו הדברים לא הגיעו לאזנייך.

חשוב שתזכירי לעצמך שאת עושה זאת כדי לשמר את האהבה ואת הכבוד כלפיהם. התייחסי לכך בלבך כאל נכות רגשית, שאינה באשמת הוריך. שמרי בלבך על מקום של הערכה ושל כבוד למי שהם – קודם כל הורים, ואחר כך גם אנשים שבוודאי יש בהם הרבה טוב.

לפעמים יש תחושה שאם לא תתערבי ולא תציעי את האוזן הקשבת שלך, ההורים יישארו חסרי אונים ובודדים בסבלם. זה לא מעניינך. חלק מן הכבוד שעליך לרחוש להוריך הוא להרגיש שהם אנשים בוגרים היכולים לכלכל את מעשיהם, ולא ילדים קטנים וחסרי אונים.

הדבר נכון בעיקר כלפי אביך – הוא סובל ללא ספק, אבל את מציגה אותו כקרבן של הנסיבות. הוא אדם בוגר, ובוודאי יש לו כלים רבים יותר לעזור לעצמו ממה שאת יכולה להציע לו. הוא זקוק לעזרה מקצועית, לא ל'תגידי לה' של הבת שלו. אביך בחר להמשיך לחיות לצד אמך. הוא בוחר את בחירותיו ונושא במחירים של החלטותיו. הוא אינו כבול למערכת יחסים שאינו מעונין בה. כבדי את בחירותיו ואל תקחי צד במה שקורה בינו לבין אמך – גם לא במחשבה.

כשתהיי משוכנעת בתוך תוכך בחשיבות של נקיטת עמדה חד־משמעית, תוכלי למצוא את הדרך המתאימה להתנהל מול הוריך. זה לא יהיה דבר קל – אבל הצעד הזה הכרחי. הוא יגן עליך, ויאפשר לך לשמור על כבוד והערכה להוריך בלי לפתח כלפיהם טינה או תחושות זלזול. זכרי שמהתנהגויות פוגעניות אף הורה לא יוצא נשכר.

מקווה שתמצאי בתוכך את הכח לפעול נכון, והקב"ה יהיה בעזרך.

אורית