תשובה

שלום לך בחור יקר. שאלה טובה מאוד!

אני שותף מלא לתחושותיך, תחושות אלו הרי הם מנת חלקם של כל דתי באשר הוא.

תחושות אלו אולי נשאלות מתוכך בעקבות החיים המורכבים שאתה עובר, ובעקבות חזרתך בתשובה בגיל צעיר. אך דע לך שאינך אורח ביהדות, אינך בעל קשיי התאקלמות בסביבה חדשה, אלא אתה חלק ועצם מעצמיה של היהדות, והדילמות שאתה מציג, הרי הם דילמות יהודיות, שאפשר לומר שנמצאות בלב ליבו של העם שלנו מימים ימימה עד היום..

הקרע הזה בין החומר לרוח קיים, והשאלה המסורתית הגדולה, איך להתייחס אליו, איך לחיות איתו, איך לחוות אותו, לאיזה צד לתת יותר כובד משקל, מה לעשות ביום יום, האם להתרחק כמו מאש מעבירות ואיסורים בכל מחיר ועל חשבון כל דבר מיד בתחילת הדרך בצורה הקיצונית ביותר, או שמא לחיות את החיים כפי שהם, ולנסות ככל האפשר לשלב בהם תורה ומצוות.

הלב כמובן אומר את דברו, ובפרט למי ששב בתשובה מבחוץ. הלב אומר תן בראש, עד הסוף, בכל מחיר, אל תתייחס לכלום, שעט קדימה, יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, עמוד כל הזמן על המשמר, ופחד פחד מוות מן הסכנות האורבות לך כל רגע ורגע, תישבר כל יום ותבכה בלילה עד השעות המאוחרות, על הכישלונות, על הנפילות, על החורבנות, ועל ההתרחקות מהבורא..

אבל השכל הבוחן אומר קצת אחרת, השכל החושב הבודק המתבונן, המנסה להבין, המנסה לקלוט את החכמה, את הדרך, את התורה, את המסע שנדרש מאיתנו, הוא אומר קצת אחרת לפעמים…

הוא אומר, ונכון שקשה לעכל אותו, קשה לראות בו דרך, כי דרך נתפסת אצל רובינו כמוחלטת, כקיצונית, כחזקה, כדבר שתמיד אפשר להיתלות בו, או הכל אסור או הכל מותר.

אבל השכל אומר משום מה, שהדרך האמיתית, היא אינה כן, היא דרך, הולכים בשביל לכיוון היעד, מרוכזים במטרה, נהנים מן העצים שמסביב, מנעימים את האוירה, לוקטים פירות שאינם רעילים ואוכלים אותם, נחים מפעם לפעם כדי לאגור כוח, מפחדים מן החיות מעט, לעיתים אף ננשכים, לא נורא, שמים פלסטר, והכל מתאחה. לבסוף מגיעים, קצת חלשים, אבל מגיעים וזוכים לאור הגדול…

כך הולכים, לא אחרת. אם רצים ריצת אמוק, נופלים, נפצעים, חוזרים אחור, ולעולם לא מגיעים..

כך אומר השכל, אבל הלב מתקשה לחיות כך, הוא רוצה אחיזה, הוא משתוקק לכוח, הוא משתוקק לקשיחות, הוא משתוקק לשחור ולבן, ולכן הוא מכסה את עיניו בבד שחור, וכך רץ נחבל ונחבט בכל עץ, עד שלבסוף נופל מתבוסס בדמו…

השכל אינו כך, הוא מקדש יותר את הדירבון המתמיד, את הניסיון לעקביות, רציפות, יציבות, ונפילות כמובן, אינן סותרות את העקביות שבהליכה, העיקר שמתקדמים והולכים הלאה, זה הכי חשוב, יותר מכל. זה אולי נשמע ורוד וכיף, אבל זה לא כך בכלל, זה מצריך אומץ אמונה כוח רצון ותבונה…

זאת הדרך, ואין אחרת..

*

אתה שואל, איך משתחררים לגמרי מהכול, ומקיימים מתוך שמחה…

השאלה אם אתה מאמין בתוכך שהאמת נמצאת בצד הכיף, השמח, השלו, הרגוע, המסופק והפועל, ולא בצד המקריב השועט המכסה את העיניים, ואת רוחב השכל….

קשה לחשוב כך, קשה להטמיע את ההבנה הזאת עמוק עד כל חדרי הלב, אבל זה אתה צריך לעשות ראשית לכל, לחדד בתוכך את ההבנה, שהדרך ה’אמיתית’ היא דרך קלה, היא דרך נעימה, היא דרך טובה ומיטיבה…

רק אחרי שתבין באמת שהדרך היא כולה טוב, תוכל להתקדם לפרקטיקה…

אתה שואל איך לעשות זאת, ואני איני מכירך ואת מקומך…

אבל עליך לשבת עם עצמך יום אחד ואולי כמה ימים, ואולי אפילו כל יום, ולחשוב, לחשוב היטב, מי אתה, מה אתה רוצה להיות, איך אתה רוצה להיראות, כמו מי למה ומתי…

ואם יש בך איזו שהיא צורה של כיוון של יעד, אז תתחיל לייצר את הדרך לשם..

אתה צריך קודם כל סיפוק בחיים, עבודה שמתאימה לך, תעסוקה, תעסוקה שמתאימה לאופייך לכישורך ולאישיותך, תעסוקה שתבנה בך חלקים באישיות…

משפחה, חשוב מאוד הקשר עם המשפחה, קשר טוב והגון. מעגל ראשון, מעגל שני, תהיה אהוב על כולם, תקבל פידבק על חייך כל הזמן.

לאחר מכן, עליך לחפש חברים וחברה שיתאימו לך, שהחברה שתתקבל בה תהיה טובה, נוחה, שתקבל אותך ותקדם אותך מתוך אהבה ושלווה, ולא מתוך לחץ ודחק, אולי דמות רבנית שמתאימה לך.

זו הדרך, אין קיצורי דרך בזה, הטבע האנושי הוא שבן אדם ישלים את עצמו בעבודה ובעבודת ה’, יחיה במשפחה, ואחר כך בקהילה תומכת ומכילה. זה כל הסוד, כל כך פשוט…

בהערכה ובברכת הצלחה בכל

דוד [email protected]