דלג לתוכן
לפני מספר ימים היה לנו מפגש חברות, שיחקנו משחק של שאלות, ולי יצאה השאלה ” מה את מדמיינת בדרך כלל”
חשבתי וחשבתי ולא הגעתי לתשובה.
זה זעזע אותי.
תמיד הייתי בנאדם עם מודעות עצמית גבוהה, ודמיונות מכאן ועד להודעה חדשה.
מה זה שאני לא יודעת מה אני מדמיינת? זה היה בשבילי תמרור אדום.
אני עובדת בערך שנה במחלקה של מוסד ציבורי
ולא אוהבת את העבודה שלי.
היא תובענית, מלאת אחריות, מורכבת, מלאת ביורוקרטיה, זה לעמוד לפעמים מול אזרחים עצבניים ולהיות חייבת להישאר נחמדה גם כשהם צורחים מקללים ובכלל לא צודקים.
כשחברות שומעות איפה אני עובדת הן אומרות “פששש…” ארוך כזה.
אבל זה לא מעודד אותי בכלל.
המשרה שלי שם נקראת עבודת מזכירות, למרות שהיא כוללת הרבה מעבר, כישורים ויכולות ופרויקטים, וניהול, והפקה. אני לא אוהבת להקרא “מזכירה”.
אני חוזרת הביתה בשעות לא שעות, מקבלת טלפונים גם אחרי שיצאתי מהעבודה, לא יכולה לצאת לפני שכל מיני דברים סגורים ומסודרים. צריכה כל רגע לעשות תיעדוף מחדש כי הכל לחוץ ודחוף וחשוב נורא.
החברות בעבודה ידידותיות, אבל זה שאני הכי צעירה, והכי חדשה, ובמשרת מזכירות – גורם להן לבא בבקשות ובדרישות. בתור המזכירה של המחלקה אני אמורה לסייע להן, אבל בגבול. לפעמים אני רואה מישהי צוחקת ומדברת ומבזבזת זמן, כשלי אין אוויר, כי יש דד ליין צפוף לגשת לאיזה מכרז וצריך להכין בלי סוף מסמכים, ורבע שעה אחר כך אותה מישהי באה ומבקשת שאכין לה מדבקות לקלסר או אעזור לה לבקש הצעות מחיר מספקים לאיזו קניה. זה מרתיח.
המשכורת שלי ברצפה, אולי שקל יותר משכר מינימום, שממנו יש כל מיני הפרשות – ועד עובדים, הסתדרות העובדים, קופת מתנות, פנסיה וכאלה ואפילו לבקש העלאה אי אפשר, כי זו משרה ציבורית שמשולמת כמו משרה ציבורית.
הבוסית דיי נחמדה אבל חסרת פשרות שלא מרשה לטעות וגם לא כל כך יודעת להאציל סמכויות – כל דבר היא צריכה לראות ולאשר. וכל אישור מגיע רק אחריי שינויים. היא לא יודעת לאשר בלי לבקש לשנות משהו.
כדי לאזן את התמונה אתן גם את הצד השני שלה:
העבודה מגוונת, וזה חשוב לי. יש בה חלקים שאני ממש אוהבת לעשות וזה כיף. בגלל הלחץ אני מספיקה המון דברים ביום, וזה נותן לי סיפוק. אני מעודכנת בדברים לפני שהם קורים וזה נחמד. סביבת העבודה נקיה ושמורה מבחינה רוחנית וזה נדיר. העבודה מאוד קרובה לבית וזה נח. אני מכירה את התפקיד ויודעת אותו וזה חשוב. וכמו כל עבודה במקום ציבורי – התנאים הסוציאלים משופרים ביותר.
אבל מה?
העבודה גומרת לי את כל החיים. יומיים בשבוע אני לומדת אחריי צהריים, לימודים שאני לא כל כך אוהבת אבל משלימה אותם כדי שתהיה לי תעודה, כל שאר הימים אני נמצאת עד הערב או הלילה לפי העומס. חוזרת לסוף היום כדי לאכול משהו וללכת לישון כדי לקום למחרת, לפני שאני נרדמת עוד עובר לי בראש מה אני צריכה להספיק בעבודה מחר, ומה לא הספקתי שם היום.
יום שישי שאני לא עובדת, אני מנצלת לישון עד הצהריים, שבת היא היום היחיד לפטפט קצת עם אבא ואמא שלי ועם האחים.
יותר מזה? כשיש יום שבו אני כן יכולה לחזור קצת יותר מוקדם הביתה – אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני כל כך לא רגילה להתבטל, שאני פשוט מסתערת על הבית מנקה, מקרצפת ומשפשפת ככל יכולתי.
אבל לא עושה שום דבר שאני ממש נהנית ממנו. שהוא ממש אני.
שנה שעברה עוד הלכתי ללימודי משחק, השנה גם זה לא , לא יכולתי לדחוס עוד לימודים בלו”ז הצפוף שלי.
אבל לחיות ככה בעייני זה לא לחיות.
מה אני יכולה לעשות?
