שואלת יקרה, צעירה וחכמה

את אמנם רק בת עשרים, אך את מספיק נבונה לשאול שאלות נכונות, וגם להקשיב לעצמך ולומר- אם השאלה עלתה בדעתי, הילדה הטובה מהסמינר הטוב, לא המרדנית, לא זו שעושה ההיפך ממה שאומרים לה באופן אוטומטי, אלא דווקא זו שרוצה לקיים, ורוצה לממש, ושואלת את עצמה האם זה אפשרי, וכיצד זה אפשרי, סימן הוא, שזו שאלה טובה וראויה, סימן הוא שאולי עוד כמה מסביבי שואלות את השאלה הזו, ואולי בכלל אני משמשת כ'פה' לרבות אחרות, שאולי לא מנסחות כמוני את הדברים ברחל בתך הקטנה, ולא שמות את כל החששות על השולחן, אך עשויות להיתרם לא רק מהתשובה, אלא גם מעצם השאלה. מעצם הידיעה שהשאלה הזו היא 'נורמלית' ולא מעסיקה רק אותן, אלא עוד ועוד צעירות מבנות דורן.

בגלל שביקשת לענות על שאלתך בהתאם לנושאים שהעלית ולמספרים שציינת, אשתדל לבנות את התשובה באופן הבא: מרכז הכובד של כל סעיף נמצא להבנתי כאן:

1. בחור שמרגיש צורך לפרנס ולדאוג למשפחתו, (להיות גבר, לקחת אחריות) האם הוא הרגיל או החריג? (ואם כן, אז איך אמור להרגיש בחור שרק לומד?)
2. איך בפועל ניתן לישם את האידיאל הזה? איך אדם מסוגל ללמוד כל היום? איך אישה מסוגלת לקחת את כל עול הבית והפרנסה רק על שכמה?
3. ליציאה לעבודה יש מחיר- חשיפה לעולם ולטכנולוגיה. האם הרצון שהוא ילמד וישאר 'מוגן' נובע אצלי ממקום טהור ולגיטימי? (שימי לב לסתירה הנחבאת בין סעיף 2 לסעיף 3. מחד אני רוצה שיצא לעבוד ויסייע בפרנסת הבית ומאידך אני רוצה שיהיה שמור ומוגן ולא יצא מגבולות הכוילל)
4. בהנחה שתמצא הדרך לשלב בין הדברים (גם לצאת לעבוד וגם להשאר מוגן ושמור, כי שני הערכים הלכאורה סותרים הללו, חשובים לך) – האם יש מקור תורני שמאפשר זאת, או שיש חובה ללמוד כל היום בכוילל?
5. בהתבוננות מפוכחת סביבי, (בחורים שפגשתי, שאלות ששאלתי אותם) אני רואה שאין לאף אחד מהם 'ברק בעינים' כאשר הם מדברים על לימוד תורה, או על לימוד תורה כל היום. מה שרומז לי שככל הנראה הם יצאו לעבוד באיזה שלב. כשזה יקרה, אולי באמת הוא ינטוש אותה לגמרי, ונשאר בלי כלום. (מזכיר את הפסוק במשלי: אם יום תעזבני, יומיים אעזבך….). האם זה בלתי נמנע?
6. לפי החינוך שקבלתי, ודומני שהוא חלק ממני, אני אמורה להיות אוהבת תורה. בפועל, אני לא רואה את עצמי מתלהבת מדברי תורה, הם בד"כ לא מעניינים אותי (למשל בשולחן שבת).  האם יש דרכים נוספות עבורי כאישה, לבטא את אהבת התורה שבי?
7. חשוב לי מאד האסתטיקה של הבחור שאני פוגשת. לצערי, דווקא אלו ששמים דגש על החיצוניות, הם פחות מתאימים לי מבחינה רוחנית. – האם יש פה סתירה או שניתן לקבל את שני הדברים ביחד?

אמנם ניסחתי את שאלותיך בלשוני, אך אני מקווה שהצלחתי לרדת לשורש דעתך, ושהניסוח מייצג בנאמנות את רוח שאלותיך.

נתחיל במסע המאתגר.

כמו שהאינטואיציות שלך אומרות לך, וניסחת אותן יפה בשאלה 2, פרנסת המשפחה ולימוד תורה אלו שני דברים שלכאורה סותרים זה את זה. מדוע? כי שניהם דורשים לא רק לסמן V על המטלה, אלא מבקשים מאיתנו להשקיע את המוח, את הנשמה, את מלוא תשומת הלב. במילים מודרניות, המשימות הללו תובעות מאיתנו עומס מנטלי, את/ה בתפקיד – גם כשאת/ה לא ממש בתפקיד, את אמא, גם כשאת נחה, וכשאת עם הילד, את לא באמת יכולה להיות בטלפון עם הבוס, כי כל תשומת הלב שלך צריכה להיות עם הילד. אותו דבר זה לימוד תורה. זו לא משימה של איזה יופי, ישבתי מול הגמרא כך וכך שעות, אלא עד כמה זה מלווה אותי, זה מנחה אותי בחיי, אני לוקח את השאלות שלה עימי, וממילא, מאד מאד קשה גם לעבוד וגם להיות 'מונח בלימוד' כמו שאנו מגדירים זאת. יש סיפורים על החפץ חיים שהייתה לו חנות, ובין לקוח ללקוח, הוא ישב ולמד גמרא. אך בימינו, מרבית העבודות דורשות 'תשומת לב' מוחלטת, אתה לא יכול להיות רופא, ולחשוב תוך כדי על משהו אחר, וגם אם אתה עורך דין, העבודה תופסת לך את הדעת, ועליך להתרכז בדברי הלקוח שלך, כדי להבין את הבעיה שלו ולעזור לו לפתור אותה.  אותו דבר אם אתה מתכנת מחשבים או על אחת כמה וכמה כשמונחת על כתפיך אחריות בתפקידך הצבאי.

חז"ל עצמם כבר שאלו את השאלה הזו, שאת בחכמתך כיוונת לדעתם (קידושין כט עב) "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה"? איך אפשר שגם יהיה לך עול של בית וילדים, וגם תלמד תורה? הרי זה לכאורה לא הולך ביחד? אז מה עושים? רש"י ורבינו תם מבעלי התוספות, גדולי עולם שלאורם אנו צועדים, קוראים את השאלה בשתי מנגינות שונות, ולכן גם עונים שתי תשובות הפוכות לאותה שאלה.

לפי רש"י– בגלל הקושי לשלב בין השניים, בני בבל היו מתחתנים, מתרחקים מהמשפחה ונוסעים לארץ ישראל, כדי ללמוד תורה בשקט, כשהעול של המשפחה נשאר על כתפי הנשים, והם מתרכזים רק בלימוד. התשובה של רש"י, היא שעמדה לנגד עיני העולם החרדי, כפי שסיפרת על דור הוריך, האישה מצטמצמת, והגבר משקיע את עצמו רק בלימוד בכוילל, ומשתדל להתנתק ככל יכולתו מעול החיים. וכך הוא מצליח ללמוד תורה מתוך הפרדה בין העולמות. אמנם בני בבל נסעו לארץ ישראל, אך ה'התנתקות' זהה במובן התודעתי, ובפועל ניתן ליישם אותה גם אם לא ממש עוברים לארץ אחרת, כפי שאנו מכירים ממשפחות חרדיות רבות,  שבהן כל עול הפרנסה על האישה, והגבר נמצא בעולמות הרוח והלימוד.

אך לשאלה הזו יש גם תשובה נוספת שאותה משיב רבני תם, מבעלי התוספות. הוא שואל, באותן מילים, אך במנגינה אחרת: ריחיים על צווארו ויעסוק בתורה? לדבריו, יש לך משפחה לפרנס ואתה נוטש אותם? הם יצטרכו להתפרנס מן הצדקה, ואתה הולך ללמוד תורה? חלילה לך! מחובתך לדאוג למשפחתך תחילה.

הנה את רואה שיש לפחות שתי תשובות אפשריות, ועל כן, במענה לשאלה 4, את רואה שיש דעה אחרת וגם אפשרות אחרת. ולכן, השאלה היותר מדוייקת, שעלינו לשאול, מדוע אימצנו כחברה, דווקא את גישתו של רש"י ולא את התשובה שעונים בעלי התוספות?

כדי לרדת לשורש הענין, אפשר לדמות אותנו למי שנכנס 'באמצע הסרט' ולא מבין עד הסוף את ההגיון והמהלכים של הדמויות המרצדות על המסך לנגד עיניו.

בשביל זה אומרת לנו התורה (בדברים לב ז) 'שאל אביך ויגידך זקניך ויאמרו לך', עלינו ללמוד את ההסטוריה ולשאול את הורינו ואת הורי הורינו, מה היה, ולמה בחרו לפעול כפי שפעלו, וזאת על מנת להבין טוב יותר את המציאות בת ימינו.

אז כולנו יודעים שיהדות אירופה על ישיבותיה המפוארות חרבה בשואה, והאודים המוצלים מאש, הגיעו כאן יתומים וכבויים, והקימו מחדש את עם ישראל, ואת עולם התורה והישיבות כפי שהוא מוכר לנו היום.

אם נרשה לעצמינו לנקוט בהכללה גסה, הרי שהחברה החילונית החלוצית עסקה ברובה בבנין הארץ, והחברה החרדית, שהייתה אז מיעוט כמעט נכחד, נטלה על עצמה את המשימה להקים מחדש את עולם הישיבות.

לשם כך, היה צורך להכריז מי לה' אלי, מי שרוצה להתגייס למשימה ולשקוע בתורה, מוזמן אלינו, לישיבות שקמו בעולם החרדי.

בדיוק כפי שאת מסתכלת היום סביבך, ומסיקה מסקנות, מה קשה, מה קל, מה נחוץ, מה פחות נחוץ, מה האתגר, ואיך אוכל לעמוד בו, הדור ההוא שאל את עצמו את אותה שאלה בדיוק. רק שהתשובה שלו הייתה, לאור הארועים ותנאי החיים- עלינו להתגייס ולבנות מחדש את עולם התורה. כולנו רואים היום את הלהט של הצעירים להתגייס למלחמה, ולמגר את האויב המאיים על גבולות המדינה ועל הבית הפרטי, כך באותו להט, ובאותה אנרגיה של 'אם אין אני לי מי לי' ויתרו הורינו על כל מנעמי העולם הזה, בחרו בחיים של צניעות והסתפקות במועט, והתרכזו במשימה הבלעדית, להקים עוד ישיבה, עוד כוילל, מוצב אחר מוצב, (אם נשתמש בעגה הצבאית:), והשיבו את עטרת החיים הרוחניים שאבדו בשואה, ליושנה, לימי זוהרם.

הבנת ההסטוריה, מחדדת לנו שתי נקודות חשובות:

1. ההתבוננות סביב, וקריאת המציאות בצורה מפוכחת, היא אבן יסוד בקבלת ההכרעה, מה נכון לדור שלנו, ואחר כך גם מה נכון לי באופן פרטי.
2. כשקוראים נכון את המציאות, גם מתמלאים באנרגיה המתאימה לבצע את המשימה כראוי, כפי שהננו מבינים אותה.

דור הורינו, לא זו בלבד שהוא מילא את ייעודו במסירות ונאמנות (די להתבונן בעולם התורה העולה כפורח בכל פינה, כדי להבין כמה הוא הצליח ב"ה במשימתו), הוא גם היה חדור תחושת שליחות, וקם בבוקר עם אור בעיניים לעשות את מה שהוא הבין לנכון, שמוטל על הדור שלו לעשות. הבעיה הגדולה היא, שההצלחה שלו, היא בדיוק מה שמייצר את הקושי והאתגר של הדור הבא, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתשובותיהם הכבויות של הבחורים שפגשת.

בדור הקודם, כל בחור שויתר על מנעמי העולם כדי לבחור בתורה, היה 'גבר גבר', הוא עשה משהו לא פופולארי, לא מובן מאליו, שדרש הרבה הקרבה ומסירות ומימש כוחות-על ששאב מתוכו, מתוך רצון לחיות חיים של משמעות, חיים שבהם אתה לא רק חושב על עצמך, אלא אתה מתאווה להיות בורג קטן במכונה משומנת שפועלת כאיש אחד למען הכלל. הוא התגייס לצבא ה', בדיוק כמו בחור שמתגייס היום לצבא, ומוכן לעשות כל תפקיד, ולו הפשוט ביותר, ובלבד שהוא תורם את חלקו למשימה הגדולה של הצלת העם והארץ. ובדיוק כמו החיילים בימינו, הוא לא שאל, אני מתאים? קשה לי? לא קשה לי? אני עושה מה שצריך! מה שהקריאה האלוקית משמיעה באוזניי. (לאחרונה האזנתי לשורד השבי בר קופרשטיין והוא סיפר איך הוא הציל כל כך הרבה ממשתתפי מסיבת הנובה, ולא חשב לרגע על עצמו, האם לא חשבת לברוח מפני הסכנה ולהציל את עצמך, הוא נשאל על ידי הכתב.  לא, הוא השיב. כי כשאתה עושה מה שנכון, אתה מתמלא בכוחות-על לבצע את משימתך)

הגמרא אומרת (מסכת שבת דף סג עא) שכאשר אתה מדליק נר במקום חשוך, אז הנר הוא יפה ומאיר וכולם נהנים מזיוו. אך כשהשמש עולה, ואורה מציף את העולם, פתאום הנר נעשה חסר ערך, וכבר אין בו יופי, אף אחד לא צריך אותו והוא סתם 'מפריע בעיניים'. (הגמרא משתמשת בביטוי הארמי "שרגא בטיהרא" נר בצהריים, כדי לבטא את תחושת חוסר המשמעות של הנר, כשהיום עולה).

כך הופכת ההצלחה של הדור הקודם, לאתגר של הדור הבא. דווקא ריבוי עולם הישיבות, ריבוי האברכים, הוא נמשל לריבוי האור  בעלות השמש בצהריים. דא עקא, שחדלנו להעריך את מה שנמצא בשפע, וכבר אין לנו את אותה אנרגיה והתלהבות שהייתה להורינו, ודירבנה אותם לוותר על כל תענוגות  העולם הזה, ובלבד לשקוע בתורה.

זו המציאות שעימה אנו מתמודדים. ריבוי תורה מחד גיסא, התלהבות פחותה מאידך גיסא. מכאן, תחושת החובה של "אנו עושים כי כך מצופה מאיתנו", לא כי באמת בחרנו בזה, לא כי אנו רוצים בכך לא כי זה מעניק לנו תחושת ערך, ואנו לא באמת מרגישים שאנו מאירים מקום חשוך שזקוק עד מאד לנר המיוחד שבידינו.

אחרי שהבנו את גודל הקושי, נשאל את עצמינו את השאלה הבאה:

כמו שהורינו הסתכלו סביבם, ראו איפה חשוך, איפה צריך אותם, והתגייסו למשימתם, מהי המשימה של הדור שלנו? מהם המקומות החשוכים שהיום עלינו להאיר? אולי יש משהו, שבלהט המשימה של הדור הקודם, הוזנח ולא קיבל את היחס הראוי לו? אולי יש משהו שקיבל פחות דגש בדור הקודם, ודורש מאיתנו דווקא בימינו לשים לב אליו? גם אנחנו, כמו הורינו, צריכים לקרוא את המציאות בת ימינו, לראות איפה הכוחות שלנו נמצאים, איפה הצרכים שלנו נמצאים? מה הם החסכים שגדלנו עימם?  ולמצוא את התשובה הטובה ביותר שתתן מענה לכמה שיותר צרכים, וחסכים, מחד גיסא, לכוחות וליכולות שלנו מאידך גיסא.

אני מזמינה אותך לשאול את השאלה הזו את עצמך.

זאת לפני שתקראי את התשובה שאני נתתי לעצמי.

מניסיון חיי, וממרומי גילי אני יכולה לומר שכדי לגדול מתוך בריאות נפשית ואיזון פנימי, אדם צריך לעמוד על שתי רגלים.

רגל יציבה בענייני עולם, ורגל יציבה בענייני תורה. לימים, כשהעמקתי בלימוד התורה, גיליתי שכוונתי לדעת גדולים ממני, וגם חז"ל חשבו כך.

כפי שאת ודאי יודעת, רבי עקיבא היה רועה צאן במשך ארבעים שנה, לפני שבחר בגיל 40 ללמוד תורה בבית המדרש, והפך ברבות הימים לדמות יסוד בעולם היהודי, עד כדי כך שהמדרש מספר (מנחות כט עב) איך משה רבינו  התפלא למה ה' לא נותן את התורה על ידו. אנו נוטים להמעיט בערכם של ארבעים שנה הראשונות הללו, שבהם היה רועה צאן, אך כנראה, שבדיוק כמו עוד מנהיגים, משה ודוד המלך, רעיית צאן מלמדת אותך על העולם ומכשירה אותך למנהיגות.

אתה מבסס את הרגל שלך בענייני עולם, לומד לפתח הקשבה ורגישות לבעלי חיים, ולומד להאזין לצלילי כינורו של עולם. כשהרגל הזו נהייתה יציבה, הוא גילה את שליחותו, ללכת וללמוד תורה, וביסס את רגלו השניה. כך שבמבט מלמעלה, נראה שהיו לו שתי רגלים יציבות, ואולי בזכותם הפך לגדול הדור.

הגמרא מספרת גם על רבן יוחנן בן זכאי (מסכת ראש השנה דף לא עב) "כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ' שנה עסק בפרקמטיא מ' שנה למד מ' שנה לימד" . גם הוא ביסס את הרגל שלו בענייני עולם, ואח"כ עסק בתורה בלבד.

הדור של הורינו, שהשקיע את עצמו רק בתורה, כבר הגיע עם רגל יציבה בענייני עולם. מי שעבר את השואה, מי שעלה ארצה לבדו מארץ ניכר, מי ששרד את תקופת הצנע של קום המדינה, מי שהקים משפחה בלי הורים ובלי משפחה תומכת, 'למד להסתדר בכוחות עצמו' והרגיש מוכן ללכת ולהשקיע את כוחו בייצוב הרגל השניה- הרגל התורנית.

אך הבחורים שאת נפגשת עימם, הצעירים שנולדו לדור שני ושלישי לחיים החרדיים, שמגיל צעיר למדו כמעט רק תורה בחיידר שאפילו לימודי ליבה אין בם, רבים מהם חסרים ידע בסיסי בענייני עולם. החסר הזה זועק מתוכם, ולכן חשוב להם 'לפרנס', ולממש את כוחותיהם בעולם, ולכן הם מבקשים לקחת אחריות על הפרנסה של הבית.

עובדה זו, כשהיא לעצמה חיובית מאד, ומראה שהם גם קשובים לעצמם, וגם מבינים שיש להם חסר שעליהם להשלימו. אני רואה את הרצון ללמוד מקצוע ולפרנס את המשפחה כביטוי בריא לשאיפה לעצמאות, לאחריות, גם כלפי עצמם וגם כלפי משפחתם, רצון שעולה בקנה אחד עם המסר הנ"ל של רבינו תם.

אך כאן בא האתגר הגדול- איך אם כן, יוצאים לעולם להשלים רגל חסרה, בלי לאבד את הקשר לתורה? בדיוק כפי ששאלת בשאלה 5, האם אין חשש שאחרי שגדלו על תודעת התבדלות כל כך הרמטית, שבחוץ מאד מסוכן רוחנית ועלינו להסתגר בתיבת נוח, ולהתכנס רק בעולמות של קודש, אולי יאבדו ביציאתם חלילה את הקשר עם הישיבה, עם הזהות התורנית, עם הרצון להיות עובדי ה'?

הנה מצאנו את האתגר של הדור שלנו. הנה המקום החשוך החדש שאותו עלינו להאיר בדור הנוכחי, ובו עלינו להדליק את הנר מחדש. איך יוצאים לעולם בלי לאבד את הזהות הדתית והרוחנית? זו ה-שאלה!!!. זה ה-אתגר.

מחד, בנינו חייבים לייצב את הרגל שלהם בענייני עולם, ומצד שני, הם חייבים לעשות את זה בלי להתנתק מזהותם התורנית. כבר קודם אמרנו, שכאשר אנו קוראים את המציאות באופן מפוכח, ומאתרים את הבעיה האמיתית של הדור שלנו, אנו גם מתמלאים בעיזוז וכוחות ורצון למלא את תפקידינו על הצד הטוב ביותר. מי שממלא את תפקידו, קם בבוקר עם אור בעיניים, ועם התלהבות ואנרגיה שנובעת מהתחושה שאני עושה את הדבר הנכון והמדויק לי, ובהלימה לאתגרי תקופתי. התודעה לפיה אני עושה  מה שה' רוצה ממני, ומה שהדור זקוק לו, היא עצמה מחסום בפני הפורענות, היא עצמה נותנת כוח להתמודדות עם אתגרי החיים, והיא עצמה נותנת כוח והתלהבות דקדושה, לסלול דרכים חדשות מבלי לאבד את עצמינו בדרך. בכך הם לא בוגדים בחינוך שהם קיבלו, ולא מתנערים מדמותו של ר' עקיבא לאורה צעדו עד כה. בכך הם הופכים להיות 'רבי עקיבא בסדר ההפוך'. הוא ביסס את הרגל בעניני עולם ואח"כ את הרגל התורנית בבית המדרש, והם שגדלו במעטפת תורנית הדוקה, עושים את המהלך ההפוך. בבגרותם הם משלימים את הרגל בעניני עולם.

וכאן אני מגיעה לשאלה 3. איני ממעיטה מגודל האתגר. הוא קשה היום במיוחד גם לנוכח הטכנולוגיה המקיפה אותנו שקשה מאד להשתחרר ממנה, היא משתלטת על כל תשומת הלב שלנו, על התודעה שלנו, ומלווה אותנו ברעשי רקע ובפיתויים בלתי פוסקים. מחובתינו לפתח תודעת אומץ, מסוגלות ואמון בעצמינו, שיכול נוכל לאתגרים שבפניהם נעמוד, בדיוק כפי שאנו לא מתחבאים כל היום בבית מחשש סביר למדי שנפגע בתאונת דרכים. על ילדינו הצעירים מחובתינו לשמור.

בן הזוג הוא אדם בוגר, ואסור להתייחס אליו כילד שזקוק לשמירתינו. בכך אנו לא רק פוגעים בו ומקטינים אותו, אנו גם פוגעות בעצמינו ובזוגיות שלנו. אנו נגלה כי מי שמאמצת את תפקיד 'המשגיחה' על בעלה, מאבדת את ההערכה כלפיו, ואת האור המנצנץ בעיניה, ושהיא רוצה שימשיך לנצנץ בעיניה, לאורך כל החיים המשותפים.(והדברים נכונים גם להיפך, בהבנת תפקיד הבעל מול אשתו).

ולכן, מי שמבין את גודל האתגר, גם יתכונן אליו, וממילא יבוא מוכן יותר לכבוש אותו. תוכלי לשוחח על כך עם הבחור שתפגשי. אל תבקשי הבטחות, תלמד X שנים, ותבטיח לי שכך וכך, כי עם כל הרצון הטוב, לא בטוח שהבחור יצליח לעמוד בהתחייבויות כאלו, בדיוק כפי שאת משערת בשאלתך החכמה (בשאלה 5). יתירה מזו, גם אם הוא יבטיח לך ללמוד חמש או עשר שנים, הרי לא תתגרשו חלילה אם לא יעמוד בהבטחה הזו. בדיוק כפי שאת 'מבטיחה' לפרנס, ואם חלילה תהיי בשמירת הריון, ולא תוכלי ללכת לעבודה, הוא לא יהיה רשאי לבוא אליך  בטענות 'אבל הבטחת שתפרנסי אותנו'. עלינו לזרום באמונה ובאהבה עם מה שהחיים יזמנו לפתחינו, יחד, כאיש אחד בלב אחד.

מה כן נוכל לעשות?  עליך לבוא מוכנה לתרחיש הבא: כמעט בטוח שבעלך יצטרך לעבוד בשלב מסויים, כמעט בטוח שלא תוכלי לגדל משפחה ברוכה ולתת לה את ליבך ונשמתך בלי שבעלך יהיה שותף למשימה המופלאה הזו (אני גם בטוחה שהוא לא ירצה שתדירי אותו מהתפקיד החשוב להיות אב משמעותי בחיי ילדיו) כמעט בטוח שאם לא תגרילו הון בפיס, אז כנראה תצטרכו גם להתמודד עם ריחיים שעל צווארכם, וגם עם החובה ללמוד תורה.

אז מה צריך לעניין אתכם כזוג, ואותך, המכינה את עצמה לתפקיד האם והרעיה?

נסו לענות על השאלות הבאות: האם המשימה הזו חשובה בעיניך? איך אתה חושב שנוכל לעמוד בה? מה אתה עושה היום כדי להצליח לעמוד במשימה הזו בעתיד? מה תפקידי בכך? האם רק לפרנס או מעבר לכך? מה אתה צריך ממני, איזה סוג של עזרה? פיזית או אחרת. איזו אנרגיה, או נקודת מבט מצידי, תסייע לך לעמוד במשימה הזו? איפה לדעתך יהיה הקושי? איפה לדעתך יתגלה היופי שלך, של הבית שלנו, כשנעמוד באתגר הזה?  מה חשוב לנו להנחיל לילדינו?

אמנם פתחנו ברש"י ותוספות הקוראים במנגינות שונות את שאלת הגמרא, ריחיים על צווארו ויעסוק בתורה?

אך הדור שלנו, לנוכח אתגריו הרבים, צריך ויכול גם לתת תשובה שלישית, לקרוא את הדברים במנגינה נוספת:

ריחיים על צווארו ויעסוק בתורה? כן! גם וגם. גם נפרנס וגם נדאג שיהיה לנו בית של תורה. זה קשה אבל אפשר ללמוד תורה עם הרעש של הילדים, עם הרעש של החיים, עם כל ההפרעות הטכנולוגיות. כיצד? עם קביעת עיתים לתורה, עם שיעור שבועי קבוע לך, עם שיעור יומי קבוע לו,  אולי עם לימוד זוגי משותף לשניכם. ואל נא תאמרו לכשנפנה נשנה, שמא לא תיפנו. את כמובן מוזמנת לחשוב על אפשרויות נוספות.

כמה מילים על שאלה 7.

הואיל ודמותו של רבי עקיבא עמדה לנגד עינינו עד כה, נמשיך ללמוד ממנה. הגמרא במסכת עבודה זרה דף כ עא, מספרת: "ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע רק שחק ובכה רק שהיתה באה מטיפה סרוחה שחק דעתידה דמגיירא ונסיב לה בכה דהאי שופרא בלי עפרא" הוא ראה עובדת כוכבים יפה, אשתו של טורנוסרופוס הרשע. אז הוא רק (ירק) שחק (צחק) ובכה. הוא ירק משום שהיא באה מטיפה סרוחה, צחק, משום שהוא ראה שהיא עתידה להתגייר ולהנשא לו, ובכה, על יופיה שישוב לעפרו. הגמרא תוהה, איך למרות האיסור 'לא תחונם', לא תתן להם חן, הוא התפעל מיופיה של עובדת כוכבים? ותשובת הגמרא היא 'קרן זווית הווי'. אפשר להבין את התשובה כתשובה טכנית. הוא הגיע מצלע אחת של הרחוב, והיא הגיחה מן הצלע השניה, כך שלפתע היא הופיעה לנגד עיניו בקרן הרחוב, והיה אנוס לראותה. אך תגובתו מלמדת כי הגמרא לא רק פתרה לנו בעיה מקומית, אלא מלמדת אותנו עיקרון חשוב שאפשר וצריך ללמוד ממנו. רבי עקיבא ידע שהיופי הוא רק קרן זווית, הוא רק חלק קטן מהאישיות של האדם, הוא לא נפל שבי אחרי היופי החיצוני, אלא יודע שזה רק  זוית מסויימת וחלקית של האישיות כולה, ושל המציאות כולה. היופי בא והולך וישוב לעפר בסופו של דבר, ואסור לתת לו לסמא את עינינו, ולהפוך לחזות הכל. היחס אליו צריך להשאר בגדר 'קרן זווית' בלבד. לא להתעלם לגמרי, אך לתת לו את הפרופורציות הראויות. לפיכך, אני ממליצה לבוא מתוך סקרנות להכיר את האישיות שמולך, ואם מראהו החיצוני לא נאה בעיניך, גם אחרי שכבר נחשפת לרבדים נוספים באישיותו, אזי אין להתעלם מקול זה, ויש להקשיב לו, ואין להנשא למי שדוחה אותנו ברמה הפיזית.

במענה לשאלה 6

אני בוחרת לענות על שאלה זו אחרי השאלה הקודמת, דווקא משום שיש קשר בין התשובות. העובדה שהיופי הוא רק שכבה חיצונית, גורמת לנו לאבד בו את הענין במהרה, ולכן חשוב להנשא למי שתכונותיו, ויתר הרובדים באישיותו כפי שיתגלו שכבה אחר שכבה במשך החיים, הם אלו שימשכו בעיקר את ליבינו.

גם דברי תורה, אם נשארים רק ברובד השטחי והחיצוני שלהם, עשויים להיות משעממים, בפרט אם עוסקים בנושאים שלכאורה לא קשורים אלינו. אך אם מעמיקים בהם, ומתאמצים להבין אותם, ומנסים לראות איפה הדברים רלוונטים לחיינו, פתאום מגלים שכבות חדשות שקודם כלל לא שמנו לב אליהם, ופתאום הם נהיים מאד אקטואלים, מאד מדוייקים לנו, ומעניקים לנו כלים לשיקול דעת איך לנהוג ולפעול בצמתי חיינו. שימי לב שהתשובה שלי אליך משובצת בדברי תורה, ואני סקרנית לדעת אם הדברים שיעממו אותך, או חשת שהם מדברים אל ליבך, ויש בהם התייחסות לשאלות שמעניינות אותך. אם דמותו של רבי עקיבא נחשפה בפניך באור חדש ומרתק, סימן הוא שאת פשוט צריכה למצוא את סגנון הלימוד שמעניין אותך, ומשמעותי עבורך, ומדבר אל ליבך, ולא להצהיר בקלות כה רבה, שהלימוד משעמם אותך. דורינו התברך בעושר של  שיעורי תורה בסגנונות שונים, ברבדים שונים, ואני מרשה לעצמי להניח שלו היית חווה חוויה משמעותית ועמוקה של לימוד תורה, היית מגלה שהיא כמו מרגלית שרק צריך להסיר ממנה חתיכת חרס שמסתירה אותה, והנה היא מתגלה במלוא יופיה והדרה (דימוי ממסכת יבמות דף צב עב)[1].

בהצלחה רבה

ושתזכי לבשר לנו בשורות טובות

ולהקים בבוא העת בנין עדי עד

ורדית

[email protected]

[1] א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותיה