שואלת יקרה
קודם כול, כל הכבוד על האומץ והבשלות שבה את ניגשת לצעד הזה. המודעות שלך לפערים שעלולים להיווצר יחד עם הרצון לשמור על כבוד ויחס נעים, והתפיסה שלך להגיע בפתיחות ולנהל תקשורת מכבדת – הם בסיס מצוין להתחלה טובה.
כתבת שאת מתחילה לעבוד אחרי החגים כך שייתכן שכבר עברת את הימים הראשונים וחלק מהתשובה כביכול כבר לא תהיה רלוונטית, אבל מהניסיון שלי, השתלבות במקום עבודה ובניית מערכת יחסים בריאה עם קולגות אלו דברים שנבנים לאורך זמן, כך שגם אם בחרת להתחיל בצורה קצת שונה ממה שאני אכתוב פה – זה כמובן בסדר גמור, וגם אם את מרגישה שהדברים לא התחילו חלק – אני מאד מאמינה שבסופו של דבר קשר אנושי ופתיחות מאפשרים לרכך ולגשר על פערים.
לגבי השאלה איך נכון לדבר על ענייני דת במקום עבודה חילוני -מהנסיון שלי לא בהכרח נכון להציף את הכול מראש.
לפעמים דווקא להציף את כל החששות והשאלות ביחד עלול להישמע כמו רשימת דרישות, בזמן שהרבה מהדברים שציינת הם בפועל מאוד פשוטים וטבעיים.
שמירת נגיעה, למשל, ברוב המקומות כבר מובנת מאליה גם בלי הסברים, ולו בגלל מודעות הולכת וגוברת לכל מה שקשור להטרדות וליחס לא מקצועי בין גברים לנשים.
ענייני ייחוד מסתכמים לרוב רק בלהשאיר דלת פתוחה מעט, וכשרות . זו בחירה אישית שלך, שאפשר לנהל אותה בשקט ובנועם בלי לעורר דרמה סביב הנושא.
במקום להציב גבולות מראש, נראה לי נכון יותר לתת לדברים לצוף ברגע שהם רלוונטיים, ואז להסביר בעדינות, ממקום אישי, לא עקרוני.
למשל: “יש לי רגישות קטנה סביב עניין מסוים, מקווה שזה בסדר מבחינתכם” .בלי התנשאות, בלי צורך להצדיק, פשוט מתוך בקשה להתחשבות.
כשזה נאמר בגובה העיניים, אנשים בדרך כלל שמחים לבוא לקראתך ומרגישים שהם עושים טוב לא שנכפה עליהם שינוי.
בענייני כשרות, אני מוצאת שיותר נעים לסביבה כשאני לא לגמרי מבדלת את עצמי אלא מוצאת דרך להשתתף – למשל בהרמת כוסית לוקחת לי כוס שתייה וקרקרים קנויים, אף אחד לא מסתכל בדיוק בצלחת מה אני אוכלת, לעומת זאת אם אני פעם אחר פעם לא אהיה נוכחת – זה יכול להיתפס כפחות מכבד.
עוד כמה נקודות שנראה לי שיכולות ללוות אותך כנקודות למחשבה לטווח הארוך:
- לא להקדים הנחות מוקדמות – לפעמים אנחנו מדמיינים מראש איך הצד השני יתייחס אלינו על סמך דברים ששמענו או שמסתדר לנו הגיוני בראש שכך יהיה, בטח בתקופה שיש בה מתח פוליטי בין קבוצות שונות בעם שלנו (אגב לאו דווקא דתיים חילוניים אלא גם למשל ימנים מול שמאלנים) אבל בפועל, אנשים מגיבים יותר למי שאנחנו מאשר לסטריאוטיפ, ובסך הכל כולם מגיעים לעבודה מתוך רצון לנהל קשרים חברותיים נעימים ולא להפוך את הסביבה למתוחה ועוינת…
2. לבקש עזרה, לא לבוא בדרישה – כשאנשים מרגישים שהם עוזרים לך ולא נדרשים להתאים עצמם אלייך, הם הרבה יותר שמחים לשתף פעולה. אפשר לומר משהו כמו: “אני עוד לומדת איך הדברים עובדים פה, אז תגידו לי אם משהו נראה לכם לא נוח מבחינתכם.” המסר הסמוי הוא – את לא רק מבקשת התחשבות, אלא גם מתחשבת בהם.
3. שמרי על קשר פשוט, לא הסברים תיאולוגיים – כשנוגעים בנושאי אמונה או דת, עדיף לדבר בשפה אישית ולא “דתית־הלכתית”. לא להנחית רעיונות השקפתיים גדולים, אלא לספר על חוויות החיים שלך. נניח אם מדברים על הפרדה באקדמיה, לא להגיד "ההלכה אוסרת על תערובת בין גברים ונשים" אלא לספר איך לאור הסביבה שגדלת בה, הרבה יותר טבעי וקל עבורך ללמוד בכיתה עם בנות.
4. אל תרגישי צורך לייצג- את לא צריכה “לשאת את דגל החרדיות”. מספיק שתהיי את עצמך – אדם ערכי, רגיש ונעים – וזה כבר יאיר באור יפה את העולם שממנו את באה. בסופו של דבר נכון שכחרדיות אנחנו מגיעות עם עולם ערכים שלם והרבה רעיונות גדולים וחשובים שגדלנו עליהם, אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם שהערכים משתלבים כחלק מהחיים שלנו.
5.גמישות פנימית – כמו שאת רוצה שיכבדו אותך, כך חשוב לשמור גם על גמישות ולהיות מסוגלת לראות את העמיתים שלך לעבודה לא רק כמייצגים עולם חילוני שאולי נתפס בעינייך בצורה כזו או אחרת, אלא כבני אדם עם אופי משלהם, נטיות לב וחוויות חיים. אני מאמינה שככל שאנחנו נסתכל על מי שמולנו כאדם באשר הוא אדם, כך זה יכול להשפיע עליו לראות אותנו באותה צורה. בנוסף כדאי להחזיק בראש שלא כל טעות או אי שימת לב שלהם נובעת מחוסר התחשבות (נניח אם מחליטים על יציאה למסעדה עם כשרות מאד בסיסית, לא בהכרח שלא רצו להתחשב בך אלא שלא בהכרח מכירים את הניואנסים של סוגי הכשרויות…) אלא לדון לכף זכות ולהשתדל להעביר הלאה.
לגבי הצד החברתי -מהניסיון שלי, הפער בגיל, בהשתייכות הדתית ובסגנון פחות משנה כשנכנסים בגישה של סקרנות, אהבת אדם ורצון להכיר באמת.
לי יש, למשל, ידידה בעבודה, חילונית שמבוגרת ממני בשנים רבות, ועדיין אנחנו מוצאות המון קווי דמיון למרות המרחק בין העולמות. כמובן שיש נושאים נפיצים שאנחנו משתדלות לא להתעמת בהם ראש בראש, או שאני מוותרת ולא מביעה את דעתי כדי לא לקחת את הקשר למקום פוליטי ומקוטב… אבל למשל יש לנו שיחות מרתקות על הורות, ועל תקופת הילדות שלנו. היא גדלה בקיבוץ, והיה ממש מרתק לגלות קווי דמיון לא מעטים בין לגדול בקהילה החרדית לבין לגדול בקיבוץ. בעיניי, כשבאים בלי מגננה, רק מתוך סקרנות והקשבה, הגשרים נבנים מעצמם.
לסיכום, אני מאמינה שעם הגישה הרכה והבוגרת שלך, תמצאי את הדרך להשתלב שם באופן טבעי, עם כבוד הדדי אמיתי ובלי ויתור על מי שאת.
אם יש לך עוד שאלות או תובנות שהיית רוצה לחלוק – אני כאן
בברכת הצלחה
אסתי [email protected]
דלג לתוכן
