בס"ד
שלום לשואל היקר
ראשית תודה על המחמאות, שמחנו מאוד לשמוע כי אתם נהנים מהאתר ומהספרים, ושמחים לדעת שהם לתועלת לכם.
לגבי שאלתך העמוקה. איך מיישבים את הסתירה לכאורה בין רדיפה אחרי הצלחות העוה"ז, לבין רדיפה אחרי התכלית האמיתית? האם לתת ללב לרדוף אחרי ההצלחות החומריות או לא?
לגבי זה. קודם יש לציין כי בארצינו הקדושה יש שוני מאשר בחו"ל, כאשר בחו"ל יש יותר מסורת איך נראה יהודי כשר "ערלאכער ייד", שעוסק רוב היום בפרנסתו, אך לפנות בוקר למשל יושב ועוסק כמה שעות בתורה, יחד עם עשרות בני קהילתו הדומים לו בזה. המציאות הזו התומכת והמסודרת הקיימת בחו"ל, היא מייצרת מסורת ברורה כיצד ניתן להיות גם וגם, גם יהודי צדיק ואולי אפילו תלמיד חכם, וגם מצליח בעסקים.
בארץ ישראל הדבר פחות שכיח, מאחר ורוב בני התורה הרציניים עוסקים בתורה כל יומם. ופחות מצוי מערכות ומסגרות של אנשים המשלבים את התורה באופן משמעותי, עם סדר יומם. בשנים האחרונות זה אכן הולך ומתרבה בס"ד, שאנשים העובדים יושבים ועוסקים בתורה ברצינות. ולכן השאלה שלך צריכה יותר בירור ויותר מענה.
בעצם, השאלה מבוססת על כך, מה לי לטרוח ולרדוף אחרי ההצלחה בעסקים, או בקריירה ובחברה? ומה לי לרצות את המנהלים שמעלי, כאשר כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוה"כ? כפי שכתבת בשאלתך. ואם נגזרה גזירה בזיעת אפיך, והוא קנס שנגזר על המין האנושי, למה לי להעמיס על עצמי עוד קנסות? ולמה אני מתלהב כשמגיעה אלי עוד משימה ואני מבצע אותה בהצלחה? הרי זה סה"כ תשלום של קנס?
בנוסף הדיון החשוב שהעלית הוא, האם להכנס לזה רגשית? האם לשקוע? לאהוב את זה?
אכן זו שאלת חיים!
הנעה על מסלול של שני קצוות. הנה מצד אחד, למה לא לאהוב את זה? אני מצליח, השם ברך אותי בהצלחה, וזה דבר חיובי מאוד, הרבה היו רוצים להיות במקום שלי. אז זה דבר חיובי, וטוב. אבל הנקודה היא שזה סוחף, הנפש נסחפת לתוך העניין של ההצלחות.
הקושי בזה הוא כאשר מתחילים להרגיש את החוויה שאני עושה הכל. ואני מצליח, ואני עושה קריירה. יש בזה 2 חסרונות, האחד החיסרון הרוחני, "פן תשכח את השם אלקיך". והחיסרון השני הוא הנפשי, בסוף זה עלול להכניס ללחץ, – מה יהיה אם לא תהיה הצלחה? מה יהיה עם המתחרה החדש? מה יהיה עם הבוס החדש? אם הלקוח לא יסגור עסקה. המוח עלול להתפס על זה והאדם נכנס ללופ מסויים, חיובי מצד אחד כי מתקדם ומצליח, ומצד שני נעשה עבד לממונו, במקום שממונו ישרת אותו.
ובנוסף לא רק חשש מכישלון, אלא גם המרדף אחרי עוד הצלחה ועוד הצלחה, זה מים שאין להם סוף. רמת החיים עולה, ואז המגדנות של אתמול הפכו למינימום של היום. וגם בלא קשר לעלייה ברמת חיים, אלא הצורך הבלתי פוסק להתקדם ולהצליח, ולפעמים יש אנשים שמגיעים קרוב להתמכרות להצלחות שלהם, ולצבור הצלחות נוספות.
ואז הוא באמת לא נהנה כ"כ מהחיים, כי זה עלול שלא להשאיר כ"כ מקום להתפתחות האישית, לנקודות העדינות ביותר בנפש, לזוגיות, לילדים, למשפחה המורחבת, לעשייה החברתית. וגם כפי האמור לעיל, לעשייה הרוחנית, לקשר עם השם, לתפילות, וללימוד התורה.
רבי נחמן אומר, שהאדם אין לו יישוב הדעת… הוא מוטרד ממס הכנסה מביטוח לאומי מהמתחרים, מהלקוחות וכו' וכו'. ולעולם הוא מוטרד. אבל יום אחד הוא יגיע ליישוב הדעת.. כשישכב עם הרגליים לכיוון הדלת.. (הנפטר בביתו נהגו להשכיב אותו כך). ואז יהיה לו יישוב הדעת גדול… הוא יבין כמה באמת היה חשוב שרדף אחרי דבר זה, וכמה היה חשוב שפחד מדבר אחר… [ר' נחמן אומר את הדברים בציניות על השקיעה המוגזמת בענייני וקנייני העוה"ז]
מאידך הקצה השני, הוא האדם שפורק מעליו את עול החשבונות הרבים, וחי בביטחון גמור בלא לדאוג דאגות הפרנסה, הוא סמוך ובטוח על השם. זוהי דרגה של צדיקים וחסידים, ויש אנשים שחיים כך. אך זהו קצה אחר, וגם הוא יש לו השלכות. בפרט אם האדם אינו מתאים למדרגה זו, ובחר בה, בלי להבין מה המדרגה האמיתית שמתאימה לו.
מה קורה כאשר פתאום האדם לא חזק באמונתו? מה קורה כאשר נוצר קושי גדול, ונראה שמאין יבוא עזרי? ובמקרים רבים קורה (לאנשים שהדרך הזו לא היתה נכונה עבורם מלכתחילה) שהאם מגיע למצב שמחמת הקשיים, ומחמת נסיון העוני, מגיעים גם לירידות רוחניות. משפיע על הבית, משפיע על הילדים. וגם על האדם עצמו. ולבסוף אכל לקה ושילם. – ושוב אני אומר, יש אנשים רבים טהורים וזכים שחיים בדרך זו והיא מתאימה להם. אבל אני מדבר על אלו שזו לא היתה הדרך הנכונה עבורם. וע"כ במקום שיוביל אותם לעלייה, הובילה אותם לירידה.
אז מה עושים???
המתח הזה הוא מתח עדין. וצריך לפעול בחכמה גדולה לתמרן בין שני הקצוות הללו.
לעניות דעתי, צריך לנקוט את דרך האמצע, והיא דרך של איזון, דרך של שילוב, דרך של חיבור שמים וארץ, חיבור קדושה עם חולין, חיבור ושילוב של הכוחות השונים שיש באדם.
כן, האמת לאמיתה היא שאם אדם יבטח בהשם בכל ליבו באמת! אין לו טעם לעסוק לפרנסתו, והוא יקבל אותה עד לפתח הבית כמו המן במדבר. (כמאמר ירמיהו לבני דורו, ששאלו מהיכן נתפרנס, אמר להם צאו וראו את צנצנת המן השמורה במקדש). אך רצון השם שרוב עם ישראל יקיימו ואספת דגנך, שאדם יזרע בשעת זריעה, ויקצור בשעת קצירה.
וע"כ מצד אחד השמחה בהצלחות טובה היא, כמאמר הכתוב בהבאת ביכורים, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלקיך. ובפשוטו מדבר על הנכסים שנתן השם. אמנם ע"פ הדרש, כמש"כ האור החיים שם, ושמחת בכל הטוב, הכוונה בתורה, כי אין טוב אלא תורה. ומאידך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כך שצריך לשמוח גם בכל הטוב בנכסים, וגם בכל הטוב בתורה!
בנוסף, מצאנו לעניין שבת, ששת ימים תעשה מלאכתך. אך כל הברכה החומרית, שופעת במקורה מהיום השביעי שאנחנו שובתים בו. דווקא היום שבו לא עושים מלאכה, הוא מברך את כל הימים.
אז להכנס לזה לשקיעות בקריירה, במידה הגיונית וסבירה זה נכון וטוב וחשוב. כי צריך להצליח בפרנסה, ובלי לאהוב ולהכנס לזה, קשה להצליח. ומאידך כמה נעים לאדם שבוטח בהשם בכל דרכיו, כמה נינוח הוא כשהוא יודע שהוא עושה ונהנה ממה שהוא עושה, אך בסוף לא עליך המלאכה לגמור, גם בקנייני העוה"ז. החכמה לשלב את העשייה בפועל, עם ההנאה בעשייה, יחד עם הביטחון בהשם והקרבת אלקים זו שלימות. הדרך להגיע לכך היא לעניות דעתי, על ידי לקשר את הדברים כל הזמן להשם. בכמה דרכים.
- הדרך הראשונה והמרכזית והעיקרית. היא לימוד מוסר – אגדה – חסידות. שמזכירים לנו כל הזמן את תכלית האדם בעולם, את מציאות השם שמהווה הכל. וכל הטוב ממנו. ואז זה שם את הדברים בפרופורציה שלהם.
- נקודה שניה, היא הכרת הטוב להשם, להודות להשם על ההצלחות. לקשר את ההצלחה החומרית להשם. להזהר מלומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אלא (מצוות עשה) וזכרת את השם אלקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. ותרגומו, כי הוא נותן לך עצה לקנות נכסים. ואז החומריות מתחברת לקדושה.
- נקודה שלישית, הקפדה על צדקה ומעשרות. רבי נחמן אומר שכשאדם הולך לעבודה וחושב על כך שייתן צדקה מהרווחים. כל עבודתו הופכת לקדושה, וכל פעולתו להתפרנס שנעשית על ידי כל גופו, כולה נכנסת לקדושה. – מה גם שהצדקה אין דומה לה מבחינת ההבטחות בפסוקים בחז"ל ובפוסקים, ובכל מקום, על גרימת עשירות על ידה. –
- נקודה רביעית, היא עלייה מדרגה לדרגה. ביום שאני מרגיש חזק בדעתי ובקירבת אלוקים ובאמונה שהכל מאיתו. אני יכול באותו יום למעט קצת בעסקיי, לעזוב את העסק, מעט יותר מוקדם, ולתת להשם להשלים את המשימות.
- אני מכיר איש עסקים, שהקבלה שלו לר"ה וליו"כ היתה, יום אחד בשבוע לא ללכת לעבודה. וגם אם באותו יום הוא לא הולך לבית המדרש, אלא לטפל בילדים או כל דבר אחר. העיקר הוא שהוא שחרר את האחיזה ואת התחושה שאני עושה ואני פועל. (הרעיון הוא רעיון, ולאו דווקא פעם בשבוע, או פעם בחודש, וכל אחד לפי מה שמתאים לו).
אני חושב שאדם שישמור על שילוב של הדברים, שמצד אחד יעשה את עבודתו בשמחה ובחדווה, וישמח בכל הטוב אשר נתן לו השם. ומאידך יפעל בצורה האמורה למעלה, בפרט בעניין מוסר תמידי. זה דבר שמביא איזון וזכירה שהטוב הוא מהשם, והשם נתן עצה לקנות נכסים.
לסיום 3 סיפורים מנוגדים על מידת הביטחון. שאפשר ללמוד מהם על סיכום קצר, על עניין זה.
- מקובל לספר מהאלשיך הקדוש, שאמר בדרשתו שאין כלל מה לעמול לפרנסה כי הכל מאיתו ית', וכל העמל אך למחסור. שמע זאת העגלון הפשוט בצידי בית המדרש, וקיים מאמר הרב כפשוטו, עזב הכל וישב בבית הכנסת לומר תהלים כל היום. ואכן מצא אוצר בשדה שלו ונתעשר.
- אבל כנגד זה, מסופר מר' ישראל סלנטר ע"כ שאמר דברים דומים כנ"ל. שמע זאת תלמיד וקנה כרטיס לוטו, והיה בטוח שיתעשר. אמר לו הרב אכן אתה תתעשר אם אתה מאמין ב100%. שמח התלמיד. ואז שאל אותו הרב אם הוא מוכן למכור לו את הכרטיס במחיר השווה לחצי מסכום הזכייה שהינו סכום עצום? והתלמיד שמח למכור. אמר לו הרב, סימן שאינך מאמין, אם היית מאמין ב100% לא היית מוכר בחצי מחיר.
המסר מ2 הסיפורים הללו, שאכן, אם אנחנו באמונה שלימה ובבטחון גמור שהפרנסה תבוא לנו משמים, אז אכן היא תבוא. אבל כדי שזה יקרה זה צריך להיות ביטחון מלא. וכל זמן שזה עדיין לא ביטחון מלא, אז עדיין מוטל עלינו לעסוק לפרנסתינו, כי השם נותן לאדם את פרנסתו כפי הגזירה, אך גם לפי מעשיו, והוא צריך לעמול לפי מידת בטחונו, אם בטחונו חזק מאוד, הוא צריך לעמול מעט מאוד. ואם בטחונו פחות, הוא צריך לעמול יותר.
בנוסף לכך יש לזכור שמלבד שכל אדם נידון לפי דרגת בטחונו, ומשתנה מאדם לאדם, גם האדם עצמו משתנה משעה לשעה. כי האדם הוא אישיות מלאה מכמה גוונים, וחלק ממנו מאמין ב100% וחלק אחר מאמין רק ב20%.
- מסופר על הגר"ח מוולז'ין, שטיפל לרפואתו על ידי עלוקות. ובזמן שהתחזק במידת הביטחון, הסיר את העלוקות מצווארו, כיון שכעת אינו נצרך להם, ולאחר כמה רגעים כשהרגיש בעצמו שנחלש בו הביטחון, החזיר את העלוקות. כי למעשה כרגע הוא במצב ומדריגת ביטחון נמוכה יותר.
והכלל החשוב הינו שהאדם צריך לפעול לפי מדריגתו האמיתית, ולא המדריגה שהוא מדמה שהוא נמצא בה, ולא לפי מה שהוא היה רוצה שהוא יהיה.
ע"ז אמר הגר"א מוילנא. על הפסוק, "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל השם יזעף ליבו". פירוש הפסוק ע"פ פשוטו הוא: שהאדם עושה איוולת (שטות), ואח"כ מגיע לו מזה נזק. ובמקום להאשים את עצמו, הוא מאשים את השם, והוא זועף על השם.
הגר"א מפרש זאת על הדרך בעבודת השם, שצריך לעלות מדרגה לדרגה, ואין לו לאדם לקפוץ מדריגות בבת אחת. כי אם יקפוץ, בסוף יפול מכל מדריגותיו, ויפול למקום נמוך יותר מאשר היה קודם.
והאיוולת אדם, היא שלפעמים אדם קופץ כמה מדריגות בבת אחת, ואח"כ הוא נופל מכל מדרגותיו, אבל הוא זועף על השם, איך הוא עשה לי את זה? רציתי להתקרב להשם, ונפלתי ברוחניות יותר.
לכן בדברים הללו, המילה החשובה היא איזון.
על כן, לשמוח בענייני והצלחות העוה"ז, יש בזה טוב. זה טוב שהשם נתן לנו. אם יש הצלחה בפרנסה, זה דבר גדול, זו מתנה שהשם נותן, מתנה שצריך להעריך. הכרת הטוב (בפרט בנושא הפרנסה) היא דבר שחוזר על עצמו הרבה בתורה שבכתב. כמו שכתבתי לעיל על הבאת ביכורים, ומקומות נוספים.
לשמוח בכל הטוב שהשם נתן. אבל לזכור שזה מהשם! ובנוסף בכל מקום בתורה שהזכירו הצלחה חומרית שהשם נתן. מיד כתוב לדאוג ללוי [האברך, בזמן התורה] לגר ליתום ולאלמנה. ושמחת בכל הטוב, וכו', אתה והלוי והגר אשר בקרבך.
מה שכן, אין לזנוח את הרצון לטהרת ונקיות הלב, הרצון לדביקות מוחלטת וביטחון גמור בהשם, אלא אדרבה לחזק אותו על ידי לימוד מתמיד בספרי מוסר ואגדה יום יום. ועם הזמן תתחזק באדם ההכרה שהכל לגמרי ובאופן מוחלט מהשם. עד שהכרה זו תתחזק בכל אישיותו, ולא רק במימד אחד בגופו או בנפשו, או בחלק ממנו. אלא הדעת הזו תתפשט יותר בכל הוויותו. ואז אט אט הוא אמנם שמח בטוב, אך יותר יודע שזה לא כ"כ קשור למה שהוא עושה בעצמו, ואז הוא עמל פחות. וממעט בעסק ועוסק בתורה. ולאט לאט הוא מוביל את עצמו למקום גבוה יותר. ואז הוא באמת יכול להגיע לדרגות חסידות גבוהות יותר כלשונו הזהב של הרמח"ל, "כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה".
אבל יש לזכור, כי מדריגת החסידות הינה האחרונה במסילת ישרים. ואין לנו לקפוץ מדריגות. והדרך להגיע אליה, היא ע"י עיון מתמיד בספרי המוסר והאגדה. יחד עם השמחה בכל הטוב שנתן השם.
מאחל שתמשיך לשמוח בכל הטוב!
ושוב תודה לך על המחמאות, זה מחמם את הלב!
יצחק ד.
דלג לתוכן
תגובה אחת
ואוווו!
איזו השקעה במתן התשובה.
תשובה מפורטת כ"כ.
את האמת אני שמח שבאמת כיוונתי וכך אני באמת משתדל לקיים בל"נ את נקודה 2 שהרב כתב.
כי באמת עם כל השאלה שלי והלכאורה סתירה שהצגתי. אני עדיין תמיד מודה לה' ומייחס לו. בנושא הצדקה (נקודה 3) זה חידוש נפלא של רבי נחמן. ולא הכרתיו. תודה רבה עליו.
המשיכו לעשות חיל. ותודה על העזרה.