שלום לך בחור יקר,

ראשית, אני מתנצל על עיכוב התשובה שלי, שנגרם מכל מיני עומסים, אבל גם בגלל שרציתי קצת זמן לעבד את המחשבות שלי על המכתב שלך.

האמת היא שהדברים שכתבת העלו בי מחשבות של התרשמות לטובה, התרשמות גדולה מהסיפור שלך. אולי זה יישמע לך מוזר לרגע, אז אנסה להסביר:

אתה צעיר לימים, בן 25, גם אם בוגר או מבוגר כבר בעיני עצמך, ובכל זאת ממרומי שנותיי אני יכול לומר שאתה צעיר ממש. והנה, בשנותיך הקצרות הספקת לעבור מסעות כל כך ארוכים. מסעות בעולם החיצוני, וגם מסעות רוחניים ונפשיים, מה שבעצם הופך אותך לאדם עשיר מאד. עשיר מבחינת חוויית הקיום שלך ומבחינת אופני המבט שיש לך על העולם. אני חושב רק על מגוון המקומות שבהם גדלת והתחנכת, וכפי שתיארת: החל מסגנון המשפחה שלך, שנטועה בישראליות דרך התחככות במרחב החילוני הישראלי ; ולאחר מכן – מעבר דרך עולם התורה הליטאי, על כל האינטנסיביוּת שבו, עם היותו כעין בועה קדושה המנותקת מן העולם, בה אפשר להפליג במרחבי התלמוד, ולפלפל בתורתם של ראשונים ואחרונים. מן הסתם לא בכְדִי המשכת את המסע הפנימי הזה, אל קומה מורכבת יותר, וגם מאתגרת יותר. הלכת בעקבות טבע הנשמה שלך, כפי שאתה מכנה זאת בצדק. כמה מופלא לקרוא את התיאור שלך, על העליות שבו כמו גם על הירידות שחווית. כמה מרגש לקרוא אותך כותב על תקופות של דיכאון, חידלון, מרירות וחוסר תקווה, ובסוף: "צלחתי אותם. ברוך השם. היום אני חי, מאמין, נושם, עם הרבה תקווה ואופטימיות". אתה צובר ידע רוחני על החיים, ניסיון רגשי ונשמתי. זה כמו שריר שמתפתח, וזה דבר מיוחד מאד.

אמנם כבר לימדנו החכם מכל אדם "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" – המודעות הגבוהה והדעת היתירה מזמנים לאדם גם מכאובים וייסורים של התמודדות נפשית, אבל האם ניתן לוותר על הדעת ועל עלייה במדרגת "אדם"?! לא זו אף זו: האם מידת הדעת של האדם היא בבחירתו?!

בהתבוננות על סוגי בני האדם שסביבנו, נוכל לראות שלכל אחד מזוּמן מסע משלו. לפעמים זו "דרך ארוכה שהיא קצרה", לפעמים "קצרה שהיא ארוכה", ולפעמים – ארוכה שהיא ארוכה. לרוב לא אנחנו בחרנו בדרך ובמסע שקיבלנו, וגם לא בתחנות המשתנות שבדרך (תחנות עצירה, תחנות נפילה, תחנות שינוי־כיוון). נכון, יש אנשים שהחיים שלהם נראים פשוטים יותר, שאננים יותר. אפשר לראות אנשים שהחיים שלהם נראים בסך הכל נוחים, שנולדו במשפחות מבוססות, או אמידות, או במשפחות רגועות, וגם החיים הדתיים שלהם עשויים להיות נוחים ושאננים. אמנם, צריך לסייג ולומר שפעמים רבות המראה החיצוני מטעה מאד, ו"במשפחות הכי טובות" יש גם אנשים שהמסע הנפשי שלהם הוא רכבת הרים וגאיות. אבל הנקודה היא שכנראה יש באמת אנשים שהמסע שלהם הוא יותר פשוט וטבעי, הן מבחינת הטלטלות התרבותיות ומידת ההגירה ממקום למקום – הם יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והן מבחינת העומק של ההיטלטלות הנפשית, הרוחנית והדתית. מאידך, יש אנשים שלא בחרו בכך אבל נולדו בתנאים חיצוניים קשים יותר, לעתים אף קשים מאד, בין אם זה אנשים שחוו טראומה בילדותם או בנערותם, ובין אם זה אנשים שהסביבה המשפחתית לא היתה מיטיבה, או שחוו משברים מסוימים, או תאונה – פיזית, נפשית או רוחנית. או אנשים שיש להם דעת מפותחת, או חשיפה רחבה יותר לעולם, או שיש להם רגישות גבוהה, והמסע שלהם עמוק יותר, ומתפרס על פני שנים, ודורש תעצומות נפש, וכולל גם לפעמים הרבה ייאוש וכאב.

הקב"ה זימן גם לך מסע ייחודי, שמתפרס על פני שטח רחב ומגוון יותר, תרבותית, רוחנית ונפשית. וברור שיש בו גם מציאות של "יוסיף דעת יוסף מכאוב", אבל מאחר, וכאמור, לרוב זה לא בבחירה שלנו היכן ניוולד ולהיכן נתגלגל – נותר רק לדעת כיצד להתייחס לזה ואיך להתמודד עם זה, וברור שהצד הטוב שבכל העניין – והוא צד יפה ומופלא – הוא שלאחר שעברת את מה שעברת, גם אם לא בחרת בו, המסע הזה מביא איתו חכמת חיים ועושר גדול, מתוך פרטי פרטים של סיטואציות משתנות – שלכל אחת מהן צריך להגיב באופן שונה, ולעתים – כל פעם באופן הפוך זה מזה. אתה לא חי בעולם חד־ממדי שבו החיים הם שחור לבן, והטוב הוא טוב והרע הוא רע, ומכאן שתפקידך הוא כנראה גדול יותר, יחד עם זה שהוא גם מאתגר ואף קשה יותר.

ואכן, דמותו של הרב קוק, שהזכרת בדבריך, מתנוססת גבוהה ומאירה וזורחת על דרכים ומסעות אישיים מן הסוג הזה. אפשר לכתוב הרבה על תורתו, וכבר כתבו וחקרו ודרשו רבים, אבל אפשר לומר בבירור שאחד הדברים הבולטים מאד לכל מי שזכה להכיר את דרכו של הרב קוק הוא שהוא בבחינת "איש אשר רוח בו" – שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד (כידוע, משה רבינו ביקש (במדבר כז, טז) "יפקד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" – וברש"י, על פי תנחומא: "אלהי הרוחות" – למה נאמר אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". ולאחר מכן (שם, יח), ה' נענה לבקשתו של משה, ומצווה עליו שימנה תחתיו את יהושע בן נון: "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו", ושם ברש"י: "אשר רוח בו" – כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד") – הרב קוק, אישיותו ותורתו, הם מופת של יכולת ללכת כנגד רוחו של כל אחד, ולא במובן הצר של "להבין" הרבה אנשים, אלא יכולת להביט במבט רחב על המציאות, במבט מעמיק על כל הפרטים בעולם ובאדם, על כל הדרכים והמסעות, ולמצוא בהם את הטוב ואת האלוקי, ולהצליח לראות גם בדברים שונים זה מזה ואפילו סותרים זה את זה, את היותם חלק מהשלם הגדול יותר מסך חלקיו, וחלק מהרמוניה גדולה ממבט עיני הנצח, ומתוך אמונה אמיצה בייחוד ה'.

ואכן, לא לכל אחד מתאימה הדרך המורכבת, הדרך שמכילה גם הפכים, הדרך המפותלת יותר. לא כל אחד נידון לכך ולא כל אחד זכה לכך. יש אנשים שהם יותר אנשים של קוים ישרים, או של "ריבוע", ויש אנשים של עיגול. יש כאלה שנדרשים לתקן תיקונים אחרים, שדרכיהם יותר מתפתלות. אולי בבחינת "ישראל" (ישר-אל) לעומת "יעקב" (עקוב הלב). יש דרך של "צדיקים" ויש דרך של "בעלי תשובה" (במובן הרחב של המושגים). לעתים גם באותו אדם יש זמנים כאלה וזמנים כאלה.

אני כותב כל זה כדי לחזק את המבט שלך, או אולי לחדד אותו, שהמסע שאתה עברת, והגיוון שבו, והעליות והמורדות שבו, איננו פרט מקרי או שולי בסיפור. לא מדובר במשהו שאפשר לומר "כך התגלגלו הדברים", "כך קרה". אדרבה, כל פרטי המסע שלך מצטרפים ל"כלי העבודה" שלך, ל"ארגז הכלים" שאיתו אתה יכול וצריך לעבוד.

ויחד עם זאת, כחלק מהיכולת להגיד דבר והיפוכו, שמשלימים זה את זה לתמונה מורכבת יותר, אני רוצה להוסיף כאן את הקצה השני של החבל:

אני חושב שבמקביל לשמחה בחלקנו ובגורלנו, והבנה אמיתית של היתרון בתזוזה ממקום למקום, והיתרון בחוויות שונות, ובמסע מורכב, שמביאים איתם רוחב דעת; ועם ההבנה שיש כאן מקור לעושר נפשי ורוחני; וההבנה שאובדן התמימות הוא חלק ממסע התבגרות, ושעם הכאב על התום שאיבדנו, אנחנו מקבלים את מתנת הבגרות והחכמה, ושגם אם "יוסיף דעת יוסף מכאוב", בכל זאת – "תלמיד חכם שאין בו דעת… וכו'".

אבל, במקביל להבנה הזו, אין להתאהב בפוזיציה הזו, ואין לקדש את העמידה הרעועה, ואת הנדידה, ואת הספקנות, ואת אי היציבות. אלא לעשות כלים לאורות, ולקשור את הדברים אל קרקע המציאות, וליצור מסגרות יציבות לרעיונות ולעושר הרוחני שצברנו בדרך.

אולי אפשר לומר שהדברים ניצבים בתווך שבין הגזירה (או "הגורל") לבין הבחירה. זה תמיד מסובך לדעת כמה אנחנו שולטים בחיים שלנו, כמה הקב"ה נותן לנו מרחב פעולה, מה תלוי בנו ומה לא. אפשר לומר כל מיני דברים שכליים והגותיים (וכבר עסקו בכך חכמינו), אבל בפועל אנחנו יודעים ומרגישים מתוך חוויית החיים שלנו שיש כאן תעלומה גדולה, שהקב"ה נתן לאדם תודעה של חירות ושל בחירה, ובמקביל – שחלקים גדולים ממה שקורה לנו אינם נמצאים בידיים שלנו. זה לא קל וצריך להחזיק בזה ובזה – להאמין בהשגחת ה' עלינו ובכך שהמסע שלנו בחיים הוא מאתו, ומאידך – לפעול ולבחור, לנסות לתקן ו"לטפל" בעצמנו. מהדברים שלך אני רואה שאתה נמצא במודעות הזו של בחירה, ואתה פועל בכיוון הזה, למשל – ההחלטה שלך ללכת ללמוד מקצוע, היא פעולה של בחירה, וקדמו לה החלטות אחרות שלך, ללכת בעקבות הלב שלך ובעקבות שורש הנשמה שלך.

אני חושב שמילת המפתח שהייתי בוחר בה בהקשר הזה היא: "עוגן". אדם בלי עוגן במציאות ובחיים נמצא בסיכון. ולכן צריך לחתור למצוא עוגנים בכל שטחי החיים – חברתיים, משפחתיים, נפשיים ורוחניים. צריך להרחיב ככל האפשר את העוגנים האלה. משפחה זה עוגן, חברים זה עוגן, רב או מישהו חכם שמתייעצים איתו זה עוגן, קשר לבית מדרש זה עוגן, לימוד תורה זה עוגן, תפילה זה עוגן, וכן על זו הדרך.

גם הפעמים שבהם אנחנו יוצאים לדרך חדשה, ולעתים דרך מאתגרת או מסוכנת, צריכות להיות מתוך כך שאנחנו קשורים בעוגנים שלנו, ולא מתוך בלבול או ניתוק כל רצף החיים שהיה לנו עד כה. כמו אדם שנכנס אל מנהרה ארוכה וחשוכה וקושר את עצמו בפתח אל היציאה.

תיארת במכתבך תיאור מפורט על תחושותיך ועל התמודדויותיך ביום־יום, תיאור שמראה על מודעות עצמית גבוהה, וגם על בריאות וטבעיות. למשל, חוויית הבדידות שלך והרצון להיות מחובר באופן אינטימי לאדם אחר, זו חוויה בריאה וטבעית לגמרי. הקב"ה ברא אותנו בדיוק ככה – צמאים לקשר, רוצים בת זוג, משתוקקים להתמסר למערכת יחסים. לפעמים הצורך הבוער הזה מותיר אותנו חלשים ופגיעים, כי לא תמיד הוא בא לידי מימוש בדיוק בזמן ששאנחנו רוצים או צריכים. לעתים אפשר להשתמש בזה כמנוע לצמיחה – הרעב הזה, חוסר הנחת הזה, יכולים להוות מניע להתקדמות ולהתפתחות; אבל לעתים זה גם יכול לתסכל ולייאש – וגם זה טבעי מאד.

ההתקדמות והצמיחה, בוודאי כשהם משמעותיים, מגיעים דרך הנפילות ודרך הניסיונות, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (כך דרשו חז"ל על הפסוק בישעיהו: "והמכשלה הזאת תחת ידיך"). בכל מה שזה תלוי בנו – אנחנו צריכים לייצר כמה שיותר עוגנים וחיזוקים וחיבורים למקומות טובים ולבחור להתקדם הלאה, ובמה שלא תלוי בנו – אנחנו צריכים להרים ידיים לשמים ולהשאיר את הפתרונות לקב"ה; ואם נפלנו – להפוך את הזדונות לזכויות, לכרות מן הבור זהב.

שאלת במכתבך שאלות שאני לא מרגיש כשיר לענות עליהן. שאלות של החלטה לכאן או לכאן (כמו שאלת הגיוס לצבא), שצריכות שיקול דעת והתייעצות עם מישהו שמכיר אותך (ואגב, המשפחה שלך היא בעלת משקל חשוב בעניין), גם אם אמנם בסופו של דבר הבחירה בידיך, וניכר שאתה חכם ונבון (כמובן שבמקביל – צריך להתפלל הרבה שה' יאיר את עינינו לעשות את הבחירות הנכונות); ולמרות שאני לא יכול לענות על השאלות הספציפיות שלך, אחזור בהקשר הזה על הדברים שכתבתי קודם באופן כללי יותר. נדמה בעיניי שהם כעין חצי-תשובה: נראה לי שראוי שהחלטות כאלה ייעשו באופן חכם וזהיר, וכחלק ממערכת של עוגנים שקושרים אותך למקומות יציבים, הן מבחינה נפשית והן מבחינה רוחנית, ולא כהתנתקות מהם או פריצה שלהם למשהו מערער ותלוש יותר.

(בכל זאת, אציין כאן רק נקודה עובדתית שעלתה במחשבתי, שצריך להכניס לכל מערכת השיקולים והמחשבות לכאן או לכאן. אני מאמין שאתה יודע את זה ובכל זאת אציין זאת: לאדם בעל הכשרה במדעי המחשב יכולה להיות לעתים תרומה אדירה לבטחון ישראל, לעתים אף יותר משל חייל בשדה הקרוב, ואפשר להשתלב בצבא גם בזמן מאוחר יותר בתפקידים חשובים ורגישים, שיתרמו הרבה לעם ישראל).

אני רוצה לבקש ממך שוב לייקר את עצמך, את הדרך שעשית, וכך גם לייקר כל השתדלות וכל מאמץ – כמו למשל חיוך והארת פנים לאחרים, שהזכרת – כל חיזוק בשגרת יום יום. למצוא את היופי שבך ולדון עצמך לכף זכות.

(כתבת: "גם כשאני מרגיש שזה לא ממש ישנה למישהו משהו בעולם אם אקום או שאמשיך לישון את עצמי לדעת" – נכון, זה אולי מרגיש ככה לפעמים, אבל האדם שאתה, והאדם שתהיה – עבור הסביבה שלך, עבור אשתך ועבור ילדיך בע"ה – נבנה ומתעצם מאלפי רגעים שקטים כאלה של מאמץ והכרעה לצד הטוב).

אני מקווה שמשהו בדבריי עד כה היה עבורך לתועלת, ואני מבקש, לסיום, לברך אותך מעומק הלב, שה' יאיר את עיניך לבחור בדרכים הנכונות, מתוך חיבור עמוק לעצמך ולמקומות טובים; שתמצא את המקומות שיבליטו ויאירו את הטוב והייחודיות שבך; שתמצא את האיזון הנכון בין מורכבות לפשטות, ובין תורה לדרך ארץ; ושבקרוב ישלח לך ה' אשה כלבבך ותזכה לבנות איתה בית נאמן, המיוסד במקום נאמן, כשאיפתך הטהורה.

בברכה,

אלי