שואלת יקרה,

לפני הכל אני מבקשת את סליחתך על שהתעכבתי עם התשובה. ימי בין המצרים היו נראים לי כמו הזדמנות טובה לשבת ולהשיב וכך לעסוק בעניינים של בין – אדם לחברו, אבל לא קרה. ובכל זאת, הרגשתי שהימים האלו שיש בהם אבל כמו גם נחמה חידדו אצלי משהו חזק לגבי השאלה שלך.

בואי נתחיל מהסוף.

את מתארת חוויה עמוקה של שבר. תחושה שמשהו במנגנון הפנימי שלך לא עובד. החוויה הזו לא נולדה בחלל ריק. בתוך מציאות בה ילדים נתפסים כחלק מתהליך טבעי של התבגרות והתפתחות, את מרגישה כמעט את ההפך. חוששת שדווקא ההאימהות תהווה גורם מעכב.

את חוששת על הזוגיות שלכם – כי איך באמת נשארת זוגיות כשיש פתאום גורם שלישי במשוואה. את חוששת על הגוף שלך, על הלב שלך, ועל מי שתהיי אחרי. ובעיקר ישנו הפחד מהאחריות הבלתי נתפסת על נפש של אדם אחר. מהאפשרות לטעות. מהחשש להעביר הלאה את הכאבים שאת בעצמך עמלה לרפא.

בשאלות שלך יש נחמה גדולה. למרות ואולי דווקא בגלל שיש בהן כאב של התכווצות.

אם נחזור לרגע לימים שחלפו לא מכבר, נאלצנו בעל כורחנו לעצור ולחוות את הכאב שיש בגלות, בהתרחקות שלנו ממקור ההזנה הטבעי שלנו. ורק אחרי שפגשנו את הכאב הזה אנחנו מתחילים לדבר על נחמה, ומשם על לידה מחדש שמתרחשת בראש השנה.

כל המהות של לידה היא חיים. והמקצב האמיתי של החיים הוא תנועה מתמדת של התכווצות והתרחבות.

תחשבי רגע על הרחם. אולי יותר מכל איבר אחר היא מסמלת חיים. בכל חודש היא מתכווצת ומתכנסת כדי שתוכל להתרחב מחדש לקראת חיים חדשים. רחם שאין בה תנועה של התכווצות, אין בה חיים.

גם בשאלה שלך יש תנועה של התכווצות.

את פוחדת. חוששת. נעצרת. ודווקא בזה אני רואה בשורה גדולה. בבגרות מעוררת הערכה את מסרבת לדלג על שלב הכאב. את בוחרת להישיר אליו מבט. לתת מקום לשאלות קיומיות ואמיתיות. לא להשתיק אותן ולא למהר לפתור אותן.

השאלה אם כן היא לא האם אותן שאלות ראויות, אלא מה עושים עם התנועה שהן מייצרות. האם את ממשיכה להתכווץ פנימה, או בוחרת לאט ובקצב שלך, להתחיל גם להתרחב.

התנועה הזו לא חייבת להיות דרמטית. היא יכולה להיות איטית, עדינה ומדורגת. היא תלויה בך. את מכירה את קצב החיים שלך, ורק את תוכלי לדעת מה נכון עבורך. אולי תבחרי לעשות את הדרך הזו לבד, אולי בליווי של אדם שאת סומכת עליו. כך או כך, את היחידה שתוכלי לקבוע מה הקצב הנכון לך. זה שיזמן לך חיים.

כי כל עוד את בתנועה, את חיה.

לגבי החששות הגדולים שלך מההורות, אני רוצה שתכירי מושג שעשה הרבה טוב לאימהות שלי. הוא שמאפשר לי לחבק את השלב של ההתכווצות, מתוך ידיעה שתגיע בהמשך גם התרחבות.

אמא טובה דיה.

את המושג הזה טבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, אבל בעיניי הוא הרבה יותר מרעיון בפסיכולוגיה. יש בו משהו עמוק על החיים עצמם.

בהתחלה, כשהתינוק נולד, הוא באמת זקוק לאמא כמעט מושלמת. כזו שנענית כמעט לכל צורך, שמזהה כל בכי, שמחזיקה אותו בתחושה שהעולם כולו נענה אליו. אבל לאט לאט, ובדיוק במידה הנכונה, האמא מתחילה גם לפספס. לפעמים היא מגיעה רגע מאוחר יותר. לפעמים היא לא מבינה מיד מה הוא צריך. לפעמים היא עייפה. לפעמים היא טועה.

ודווקא שם מתחילה הגדילה.

כי ילד לא גדל מזה שיש לו אמא מושלמת. הוא גדל מזה שיש לו אמא אנושית. אמא שאפשר לסמוך עליה, גם אם היא לא מצליחה תמיד. אמא שמלמדת אותו, בלי להתכוון, שהחיים לא מושלמים והם עדיין טובים. שאפשר לטעות, לפספס, ואפשר גם לתקן.

אני חושבת שהרבה מהפחד שלך נובע מהתחושה שהאימהות היא מבחן שאסור להיכשל בו. אבל הורות היא לא מבחן. היא מערכת יחסים. ובמערכת יחסים, כמו שבטח כבר למדת בעצמך, אין שלמות. יש תנועה מתמדת של התכווצות ושל התרחבות. של כאב ושל נחמה. של שבירה ושל תיקון.

אני מזמינה אותך לנשום עמוק. נשימה איטית ואיכותית מביאה איתה התרחבות. תנשמי את הכאב שלך, את השאלות הכל כך חשובות שהנחת כאן. תנשמי לאט לקראת תהליך של התרחבות.

תהיי טובה דיה – גם טועה וגם מתקנת. גם מתכווצת וגם מתרחבת.

מאחלת לך שתדעי לייצר את התנועה שמתאימה לך בקצב שלך.

דבורה.