כותבת יקרה
שמחתי לקבל את שאלתך
וכאבתי לקרוא אותה, כאבתי כי אני כמוך שואלת שאלות דומות לשלך
וכי אני פוגשת שוב ושוב נשים עם אותה שאלה.
לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב לך, הרגשתי שהשאלה הזו, שאלת הדור שלנו, חסרת מענה.
אך אחרי שקראתי שוב ושוב הזדקרו לעיני כמה נקודות שכתבת.
אין לי תשובה בשבילך. התשובות כולן אצלך.
אבל לפעמים בעת הקושי, כמעט בלתי אפשרי להצליח להרים ראש ולהסתכל מנקודת מבט רחבה וגבוהה יותר.
אז אני כאן בשביל שננסה לעשות את זה יחד
גם אני וגם את.
לפני שניכנס לעומק הכאב והשאלה, חייבת לציין שהמסירות שלך ניכרת מכל מילה ומילה שכתבת
האהבה הגדולה שלך למשפחתך
הערכה והאופטימיות שלך על מה שיש לך בחיים.
ועם זאת, ההכרה שהם לא נראים כרגע כמו איך שהיית רוצה, שהם כמו מן ״גדולים למידותייך ובלתי אפשריים״.
ושהעומס, וזה שאת מאבדת את עצמך, גורם לכל הטוב הזה להיות בלתי נסבל
כמו שכתבת בעצמך ״כלוב מזהב״
יש כאן שתי שאלות:
האחת- חשיבה מחדש על הבחירות בחייך.
היותך אשת אברך ואמא שעובדת או אמא בבית.
לכל צד יש את מעלותיו, והמחירים שכרוכים בו.
ועבודת הבירור הזו, בדברים שהם כל כך יסודיים בחייך קשה ולא פשוטה.
במיוחד שבחירות אלו לא מושפעות ומשפיעות רק עלייך, אלא גם על בעלך.
ומדובר בדברים שהם בבסיס הקשר הזוגי, כמו מן כתובים ״בחוזה הזוגי״ שלכם.
מעלה כאן תהייה, יכול להיות שעצם השאלה שלך על החיים שלך כמו שהם היום, והקושי שלכם לשוחח על זה יחדיו קשור לתחושה שלך שהזוגיות שלכם בדעיכה עכשיו.
זו שאלה נפרדת, שאני ממליצה לך להתיישב לחשוב עליה בנפרד בכובד ראש.
על הבחירות האישיות והמשותפות. ועל איך בוחרים ומתקשרים מחדש.
השאלה שניה, שבה יותר נעמיק במכתב הזה, היא התחושות שלך עם החיים כמו שהם. לא מתוך חיפוש בחירות חדשות, אלא מתוך חיפוש של מציאת העצמי והחירות הפנימית במציאות החיים הנוכחית ואיזונים חדשים ומיטיבים יותר.
נשמע קצת גבוה ומורכב?
בואי נפשט יחד
את מרימה תמרור אזהרה. מול עצמך ומול הסביבה, מרגישה שהעומס שוחק אותך ואת מאבדת את עצמך.
וזה תמרור אזהרה מעולה! אשרייך שאת יודעת לעצור לפני שאת מדרדרת לעומקים כואבים.
התחושה היא מלכוד, היית רוצה לחיות חיים שמתאימים לך יותר, אבל החיים שלך היום מחייבים, ואין כביכול לאן לברוח
מהילדים, מהמשפחה והזוגיות, מהעומס בבית ומנטל הפרנסה.
בתוך המציאות הזו מסתתרים שני שבילים, האחד בו את נמצאת היום, וקשה לך כל כך.
הדרך שחווה את הפער בין הרצון למציאות, שמנסה לברוח למציאות דמיונית או אלטרנטיבית כמו קריאה בספרים וצפייה במחשב, שרואה את הדברים כמו שהם הכל או כלום, שחור או לבן.
ודרך שניה, מורכבת ועדינה אך מאד מיטיבה שאפשר להתחיל להלך בה.
הדרך למציאת האיזונים
איך בתוך מציאות חייך הנוכחית, את יכולה לשים זרקור עלייך, ולחשוב איך יכול להיות לך טוב ממלא ומשמח בתוכה.
נתחיל צעד-צעד, דוגמה-דוגמה.
- כתבת על הפער בין היותך טיפוס חברתי, למציאות חייך המוקפת משפחה.
באופן מעשי משפחה וחברות אלו לא שני מעגלי חיים נפרדים וסותרים.
להיפך,
הם מחיים אחד את השני ויכולים לבוא בהרמוניה.
לבלות בבית ובחוץ יחד עם חברות שיש להן ילדים
אפילו להכין ביחד ארוחה ולאכול כולם יחד.
זוהי דרך אחת שיכולה להתאים לך, לעיתים זה דורש גמישות, השקעה רבה ויצירת חברויות חדשות, אך התועלת שבסביבה תומכת, נעימה וחוויתית לך ולילדים. גדולה מתיאור מילותיי. וכשאין אותה- אפשר בהחלט ליצור אותה בעצמנו.
- כתבת שאת מנסה להכניס דברים מהעבר להווה וזה לא עזר.
ובאמת לרוב זה ככה. כשיש ילדים, במיוחד שניים קטנים החיים מתרחשים אחרת.
אנחנו לא מצליחות להגיע לאותם דברים ששימחו ומילאו אותנו בעבר, ולפעמים עד שאנחנו מגיעות סוף סוף, אנחנו מוצאות שאנחנו כבר לא נהנות מהם בהקשר החדש.
תחביבים כמו בילוי עם חברות, טיולים, קריאה, ריקוד. כולם חשובים מאד, ממלאים מקום עמוק בנפש, ממלאים ומעשירים את חיינו.
האימהות פותחת לנו מסע של למידה,
ממש למידה מחדש את החיים. מאז הילדות של עצמנו לא היינו במקום הזה.
לנסות לגלות מאפס, מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב ושמח, ואיך זה משתלב בחיים עצמם כמו שהם, דברים שאפשר לעשות עם הילדים, דברים שלא לוקחים הרבה זמן, וכו וכו.
זה תהליך שלוקח זמן, ומייאש לפעמים, ללמוד דברים כל כך פשוטים על עצמי כמו ילד.
וזה לא סתם, יחד עם הילדים אנחנו נולדות מחדש כאמהות, יש פה ויתור עצום על מי שהיינו, והזדמנות עצומה לא פחות לברוא מחדש את מי שאני כבן אדם בוגר בעולמו של הבורא.
גם בדברים מהותיים כמו הליכות ודרכי חיים, וגם בדברים הכביכול שוליים כמו תחביבים, אוכלים, ניהול זמנים וכו
זה יכול להיות אותם התחביבים הישנים שמותאמים יותר למציאות בעזרת גמישות מחשבתית, או תחביבים חדשים ואחרים שמשמחים אותנו ומתאימים יותר בנקודת הזמן הזו.
ובאופן אבסורדי אם נפתח את העיניים וניתן ללב להתמסר, נראה שדווקא גידול הילדים שולח אותנו הרבה לאזורים של הנאה ומשחקיות.
לזמן של טיול, בילוי בטבע ובמקומות יפים.
למשחק ומשחקיות שתופסת חלק נכבד מהיום, ואפילו מכריח אותנו אם נסכים להאט לקצב החיים של הילדים שלנו, שמותאם לנפש שלנו הרבה יותר מעולם המבוגרים היום.
- תיארת את כובד הנטל והעומס, העומס הדוחק והשוחק , שמביא אותך לוותר על צרכייך הבסיסיים אפילו,
הוא כמו מן האויב הנסתר של כל אמא, הזמן החולף
הנסיון להספיק להיות גם אמא, וגם מנהלת משק בית, וגם רעיה, וגם לישון בלילה, וגם להיות עצמי ולחיות את חיי. כל זה במספר מצומצם של שעות לפני שהכל מתחיל מהתחלה ביום חדש.
אז קודם כל לפני שאכתוב- מזדהה ממש עם הקושי הזה, ומחפשת לו פתרונות ותשובות כבר תקופה ארוכה.
לא מצאתי פתרונות בחוץ, אלא כל מיני עצות לניהול זמן וייעול שאמנם עזרו בחסיכת זמנים, אבל תודעתית הכניסו אותי מאד לתודעת העומס ולמרוץ נגד השעון ונגד עצמי.
מה שבאמת הרגשתי שעזר לי בזה.
זה להסתכל על העומס כעל חבר
הבנתי שממקומי כאמא לילדים אין לי סיכוי בכלל לעמוד בעומס החיים האלו
לא משנה כמה ארוץ וארוץ, אדחוק את עצמי, אשכח את צרכי, ואנסה להספיק, תמיד רשימת המטלות והדרישות שלא הספקתי נשארת זוהרת ומאשימה, ארוכה אין סוף ממה שהספקתי.
נקודת הקצה הבלתי אפשרית הזו שלחה אותי להבנה. הבנה שאני לא בדרך שלי, אני לא צריכה להספיק הכל, זה לא תפקידי.
כששחררתי מהרצון להספיק את כל מה שהרגשתי שאני ממש חייבת להספיק ואי אפשר לוותר, יכולתי לשאול את עצמי
מה באמת חשוב לי בחיי, ביום הזה, ברגע הזה, מה באמת צריך לקרות היום.
התשובה שלי היתה- שאני רוצה יום של חיים ששווה לחיותם. יום של עבודת ה׳ , גידול ילדים, ושמחה בחיים עצמם.
מתוך התשובה הזו בחרתי את הבחירות באותו יום, וכמו מן הרגשתי שיצאתי מהמירוץ. עשיתי את כל אותם הדברים, אבל בנחת
מתוך ידיעה פנימית שהתפקיד שלי הוא לא להספיק, אלא לעשות מה שבכוחותי.
ומה שהפתיע אותי לגלות, שכשנשמתי לרווחה וחזרתי לפעול מתוך שמחה וחיבור לרצון ה ולרצוני
העומס לא התרבה
להיפך
הילדים היו רגועים יותר, הספקתי יותר מתוך נחת רוח, הייתי עייפה ומותשת פחות.
אני לא יודעת אם השיתוף הזה יעזור לך או לא, אולי הוא קצת מבלבל. אין כאן דבר שמשותף ונכון לכולן, זו ממש החוויה האישית שלי.
אבל עצם הידיעה הזו, מכילה בתוכה את התשובה
הידיעה שהעומס תמיד יישאר,
והמרוץ תמיד יהיה,
מה ששלנו זה לזכור שהבחירה האם לקחת בו חלק היא בידינו, ושיש אפשרויות אחרות בתוכנו.
ולסיום
יש זמנים של דעיכה. וטוב לראות את זה.
זמנים שבאמת כואב וקשה להיות שם.
ובאופן מפתיע
דווקא מתוך הזמנים האלו
עם כל הכאב והקושי
אנחנו יוצאים מחודשים יותר
מוצאים בתוכנו כוחות חיים חדשים ועצומים
מוציאים מעצמנו רבדים חדשים
שאלות כואבות שמעוררות אותנו לבחור מחדש, נכון יותר, טוב יותר, מדויק יותר.
טמון ברגעים של הדעיכה והנבילה האלו,
הפוטנציאל שלנו לפרוח מחדש.
מאחלת לך להסכים להיות בשאלות האלו באומץ, ולזכות לזקק מתוכן את מה שייטיב עם חייך ואת רצון ה האמיתי.
אביגיל
דלג לתוכן
