שלום לך יקרה!

קיבלתי את שאלתך האמיצה. אנסה להתייחס אליה מכמה היבטים ולנסות לעשות קצת סדר.

לפני שאגש לענות ולהתייחס לתוכן, אני רוצה להתייחס לכותבת, ולתחושות שעלו בי למקרא הדברים- שתי השאלות מעידות על כנות ועל אומץ להישיר מבט לפער בין מה שדמיינת, חלמת ואולי גם חונכת בשנותיך בתיכון, למציאות חייך כרגע ולבדוק באומץ- מה נכון לך או איך את יכולה להמשיך לשאוף גבוה אך שתהיה לזה אחיזה במציאות. הרבה יותר נח לעצום עיניים, או לברוח למחוזות הפנטזיה בלי לפתור את הפער, להשתיק את הקולות הפנימיים שדורשים בירור ולברוח ל”נסתדר כבר”… את נחושה לעשות סדר ובירור, והיכולת הזו חשובה כ”כ ומלמדת על כך שאת בחורה כנה ואמיצה שרוצה להיות נאמנה לעקרונות שלה ולעבוד את ה’ באמת, עם גישה כזו לקראת הקמת בית את כבר צועדת בדרך שמלמדת על כך שהבית אותו תבני יהיה בעז”ה בית של אמת ועבודת ה’.

בשאלה שלך את התייחסת לכמה נושאים, אבל מכיוון שהכותרת שבחרת בה היא “נפילות” אני רוצה להתייחס דבר ראשון לנושא הזה של החשיפה, והחזרה ברמה מסוימת לסרטים, סדרות ומוזיקה.

את כותבת שאת באה מבית בו נחשפת לאינטרנט, סדרות וסרטים ללא סינונים, זאת אומרת שהחשיפה לעולמות התוכן האלה הייתה עבורך בלתי נמנעת. טבעי מאד שנשאבת ואולי אפילו התמכרת כי יצרני המדיה לסוגיה מצוינים ביכולת לגרום לנו לאהוב וליהנות ממה שהם מייצרים. ובחומרים רבים, עבורך כבחורה, או עבור מי שלא חונך באווירה שמרנית מדי, אין בחשיפה לתכנים האלה איזה איסור תורה ספציפי, (מאוחר יותר בטח חונכת להישמרות מחשיפה במסגרת “ולא תתורו..” ובגלל השפעה על הנפש, אבל מנקודת מבט של מצווה/ עבריה- שחור/לבן, מדובר בשטח אפור)

כשהגעת לתיכון, התחזקת והתחלת להתנזר מכל הנ”ל, וכשהגיעה הקורונה חזרת קצת אחורה ושוב הרשית לעצמך לראות.

התהליך שעברת מובן מאד, כשהיתה מסגרת חברתית תומכת יחד עם עומס לימודי היו לך כוחות להתנזר וגם מספיק תעסוקה, ריגושים ומשימות אחרות שעזרו לך לא להישאב לזה. האם זה אומר שלא היו לך מאבקים, או שלא היה קשה? מניחה שלפעמים בסופי שבוע וכדו’ כן הייתה לך התמודדות ורצון, אבל נכון שבגדול היה קל יותר. עדיין זה ראוי להערכה, את כותבת שהמסקנה שלך מהנפילה אחרי היא שזו הייתה עבודה לא אמתית, אני לא בטוחה שזו המסקנה. היכולת להפסיק הייתה אמיתית, ובמקביל כדי לחזק את היכולת, מילאת את עצמך בתוכן וצמחת, האם התנזרות פירושה לעקור לגמרי את הרצון והעניין שיש בדברים האלה- אני לא מאמינה שבשנים ספורות בגיל צעיר הדבר אפשרי. העניין שיש בעולמות התוכן מגיע ממערכת שלימה של צרכים, סקרנות, יצרים שאינם בהכרח רעים, הם אנושיים ובריאים בבסיס ונכון לבדוק איזו עבודה עושים עם המנגנונים האלה כדי לתת להם מענה בדרך ראויה, אך התנזרות מוחלטת לפרק זמן מסויים לא יכולה להעלים את הכוחות שמושכים לשם, רק להשתיק אותם אולי לפרק זמן מסוים. כשהגיעה הקורונה ופתאום בבת אחת לא הייתה תעסוקה וכל מה שמילא אותך והחזיק אותך עד אז כבר לא היה שם, טבעי מאד שחזרת לזה בחזרה.

אני חושבת שדווקא העובדה שחזרת לצרוך את המסך והעולם הוירטואלי אבל היית מסוגלת לשים גבול ולשמור על עצמך עדיין במידה מסויימת, מעידה ששנות התיכון בהן לא נחשפת, השאירו בך חותם.

הדימוי שעולה לי מול מה שאת מתארת מזכיר לי איך נראים הרבה אנשים (כולל כותבת השורות ?) בהתמודדות עם אכילת יתר/ עודף משקל. לאנשים עם עודף משקל תמיד יש עניין עם אוכל- זה מנגנון בריא בבסיס כי המזון מקיים אותנו בעולם, אבל לפעמים צרכים אחרים שאינם בהכרח רעב פיזי, מתורגמים לרעב ובאים לידי ביטוי באכילה. כשעושים שינוי ומנסים לרדת במשקל השאיפה היא לשנות אורח חיים בצורה כזו שגם אחרי הדיאטה, הרגלי האכילה יהיו טובים ובריאים. מה שקורה הרבה זו התופעה בה פוצחים בדיאטה, מצליחים לרזות, ולפעמים אחרי תקופה חוזרים “לסורנו”, האם זה אומר שהדיאטה לא הייתה אמיתית? לא. ואם הדיאטה מחזיקה, האם זה אומר שכבר אין עניין עם אוכל? לרוב גם לא, זו לרוב התמודדות חיים. ואם אחרי תקופה של דיאטה המשקל עלה בחזרה אבל נשאר איזה הרגל בריא (הימנעות משתיה מתוקה, הקפדה על פעילות גופנית וכוד’) זה כבר מלמד שהייתה כאן עבודה שהותירה חותם.

כתבתי את הדימוי כדי להדגיש כאן כמה דברים-

• ההצלחה שלך בתיכון היא ערך בפני עצמו, הרווחת את ההתנזרות לאותה תקופה, וכל מה שהרווחת ולמדת בזכות אותה התנזרות, קנית לחיים.

• יש לנו צרכים ויצרים שא”א פשוט להעלים, אנחנו כאן כדי לעבוד וזה נורמלי שהתמודדות חוזרת למרות שיכולנו לה בעבר.

• הכי מהכל, העובדה שאת היום במקום גבוה יותר, ושולט יותר מלמדת שעברת דרך משמעותית ומעוררת הערכה.

איך מתמודדים עכשיו עם הצורך הזה לראות? (שאלת בעיקר בפניה הראשונה) יש כל מיני דרכים, אני חושבת שלשתי דרכים משמעותיות מאד התייחסת כבר בפניה שלך.

1. הצבת גבולות– זו אמנם דרך שהיא פחות “פנימית” מהדרך השניה שאציע, אבל כמו שהצלחת להתנזר בשנות התיכון כי אסרת על עצמך, וכי היית במסגרת חברתית שעודדה את זה, וכתבת שגם עכשיו משחזרת לפנימיה את רואה פחות ופחות- יש כל מיני גבולות שניתן להציב או גבול חברתי- כשאת בחברה בה לא מקובל להיחשף, ואת לא בבית, אז באופן טבעי את נחשפת פחות, או גבול פיזי- בבית- יש גבולות, סינונים שונים שנמצאים שם בדיוק בגלל החולשות האנושיות שלנו, אם אנחנו באיזה רגע של עייפות לבד בבית ונרצה לראות משהו שלא תואם את העקרונות שהצבנו לעצמנו פשוט לא נוכל כי רמת הסינון במחשב לא תאפשר את זה. אני משערת שאני לא מחדשת לך, אבל כן חשוב לי שתביני שזו אסטרטגיה מקובלת וסבירה להתמודד בצורה טובה, גם אם חיצונית, ביצרים הכ”כ אנושיים שלנו.

2. מילוי צרכים– אני ממש מקווה שירדתי לסוף דעתך והבנתי את כוונתך, כי בנושא הזה היה פער מסוים בין שתי הפניות, אז אכתוב לך, וכמובן אם את מרגישה שלא הבנתי אותך כראוי, תקחי את הדברים בעירבון מוגבל, או אפילו תתקני אותי… כתבת בפניה הראשונה, שחשיפה לתוכן, או אפילו במחשבות שאת חושבת את ממלאת איזה צורך שצריך מילוי, אכן, הרבה פעמים הדרך הכי מהירה להשתיק חסר הוא ע”י צריכה של בידור פשוט, או אם נחזור לדימוי האוכל, כמו שלפעמים משתיקים שעמום, או קושי רגשי בפתיחה תכופה של המקרר ואכילת פחמימות.. אני חושבת שכדאי שנבין רגע את מקור אותו צורך-

יש יצר החיים בסיסי שפועם בנו, (העוצמה והנוכחות של אותו יצר חיים משתנים מאדם לאדם) יש תשוקה שבוערת בנו וקוראת לנו לחיות חיים מלאים, לממש, לתת להתחבר.. בכל הרבדים רוחני, חברתי, פיזי.. נכון, יכול להיות שהחלקים הפיזיים של אותו הצורך יקבלו מענה רק אחרי שתבני את ביתך, ובבית שנבנה וכולל קשר בין בני זוג והקמת משפחה יש תחושה מאד שלימה וממלאת. אבל כיום, אם את מזהה שאכן יש שם איזה רעב או חסר, אני מציעה לך לחשוב על דרכים נוספות למלא את החסר- מעבר לתחושת פורקן זמני כתוצאה מצפיה בתכנים בהם יש מוטיבים של אהבה, קשר, מערכות יחסים וכו’. אולי יש שם איזו בדידות שיכולה לקבל מענה דרך חיי חברה, בילוי משמעותי עם חברות, אולי צורך לעשות, להשפיע להעניק- שיכול לבוא לידי ביטוי בעבודה/ התנדבות, או צמאון לידע, או להעמקת הקשר עם בורא עולם- כל אלה הם דרכים טובות למלא צרכים בלי לברוח, או “לשים פלסטר” בהנחה שהמענה היחיד יבוא רק אחרי החתונה…

עכשיו אתייחס למה שתיארת כ”אופי מודרני” וכצורך ליהנות משני העולמות מול בעל אברך, בית של תורה וילדים צדיקים… אנסה להתייחס מכמה כיוונים:

החינוך בסמינר ל”בית של תורה” אחד המסרים המרכזיים שמועברים במסגרת ההכנה לבניית בית בסמינרים הוא שהדרך הנכונה והרצויה להקמת בית של תורה הוא שהאיש בבית יהיה אברך שלומד כל היום ויעסוק כל ימיו בתורה ורק בתורה. המסר לכשעצמו מאד רצוי ונעלה, ויחד עם זה אבסולוטי ולא תמיד ניתן להשגה ע”י כולן. אפשר לדון האם זה נכון לחנך בצורה כזו מוחלטת אבל אחת הסיבות לרוח הזו היא לנסות לגרום לכך שנקודת הפתיחה לבית של תורה תהיה ממקום ששואף גבוה. כלומר, גם אם הדבר לא יכול לעמוד במבחן המציאות אצל כולן, לפחות התעמולה והחיזוק בעניין יגרמו לכך שרוב התלמידות שמתחנכות כך תבנינה בתים שיש בהם לימוד תורה וקשר לתורה. זה אמור להיות מודל שכל אחת תאמץ בהתאם ליכולותיה ונסיבות חייה.

אבל,

נראה לי שיש כמה מחירים שבנות עלולות לשלם מפרשנות לא נכונה של המסר או התייחסות לפרטים מבלי להתייחס לרוח הדברים מכמה בחינות:

• לפעמים חוסר היכולת להתאים לדגם הזה של בית של תורה עלולה להתלוות בתחושת אכזבה גדולה, כלומר: אם לא הצלחתי לעמוד בזה ולעורר תחושות עצב, הערכה עצמית נמוכה, הלקאה עצמית או אפילו מחשבות בכיוון: “אם הבית שלי לא מתנהל לפי מה שלמדתי שראוי ונכון אולי שום דבר לא שווה, אין טעם להתאמץ בשביל ערכי התורה ועדיף ללכת בכלל על מסלול אחר…

הקב”ה רוצה שנעבוד אותו מתוך שמחה ושלמות בכוחות ולפי היכולת שניתנה לנו האכזבה מעצמינו יכולה להוריד למטה במקום שתעודד אותנו לשאוף גבוה ולשמוח עם כל חלק בתורה. את נשמעת בחורה ערכית כל כך, אל תפלי למקום של אשמה ומצפון שעלולים להוביל רק למקומות נמוכים יותר.

• עלולה להתפתח נטיה להגדיר בית של תורה לפי פרטים חיצוניים ולשכוח את המהות- בית של תורה הוא בית שבמרכזו ניצבת התורה. התורה מכתיבה את ערכי הבית וכל החלטה והנהגה בבית מתקבלות מנקודת מבט של תורה ועבודת ה’. החינוך הוא חינוך עפ”י התורה והערך העליון הוא התנהלות עפ”י תורה. זהו בית של תורה ובית כזה לא נמדד לפי מס’ הסדרים שלומד הבעל. יכולים להיות בתים בהם הבעל הוא אברך הלומד שלושה סדרים אך הלך הרוח בבית אינו ממש ברוח התורה.

החיים הם דינמיים, יכול ובחור החליט בתקופת בחרותו שיעסוק כל ימיו בתורה ובשלב כלשהו במהלך החיים יתקשה לעמוד בזה ויבחר לעשות שינוי או להוריד מהיקף הלימוד. אם מדובר בבחור עובד ה’ וירא שמים שינוי כזה אינו מעיד בהכרח על ירידה ברמה, אלא על קושי או צורך שצריכים כרגע מענה. אם תבני את ביתך ממקום ששואף להקים בית שיהיה בו מקום לקב”ה ובעלך לעתיד יהיה אדם שתבחרי בו כשותף למשימה הזו- תוכלו בעמל ובבנייה משותפת לעשות מה שאפשר כדי לבנות בית שיש בו תורה. דרושה זהירות לא לבחון את הבעל כמספק את ה’סחורה’ של “לומד X סדרים”, “אברך” דבר שעלול לפגוע בעבודה המשותפת, בזוגיות ובתורה כמכתיבת דרך חיים ולא כעמידה באיזה סף חברתי חיצוני.

לעניין אופייך המודרני -(ואהבתי את ההגדרה)

ליופי, סטייל ורשיון יש מקום בעולמו של הקב”ה ואפשר להנות מהם ולהשתמש בהם, והם יכולים לתרום הרבה לזוגיות ולבית. (,אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים…” ורשיון בהחלט מקל על החיים וחוסך זמן) השאלה היא מה עיקר ומה טפל. אני לא רוצה להכליל או לדבר ספציפית על אף אחת, אבל לאושיות אינסטגרם יש נטיה להחצין יופי וסטייל ולהפוך אותם לעיקר העיקרים, ובכלל יש משהו בהחצנה העצמית המופרזת של כוכבות הרשת, גם אם חרדיות שבאמת הפוך מערכי בית של תורה, זה לא סיפור של אסור, אבל החשיפה לבלוגריות וסרטונים בהם הכל נראה נוצץ (וזה כל כך שקרי ומנותק מהחיים האמיתיים שתמיד מורכבים יותר ונוצצים פחות) באמת עלולה למשוך למקום שרחוק מערכי בית של תורה ועבודת ה’. גם אם את ממשיכה לראות כי את סקרנית ולא קל לך להפסיק, אני מציעה לך לפתח התבוננות מעט ביקורתית ולהשתכנע פחות מהשלימות של מצגי שוא שונים.

כשיש חיזוק בקשר עם הקב”ה ובירור של ערכים ושאיפות ובירור ואמת פנימית, יכול להיות גם מקום למודרנה וסטייל. אבל יש סדר עדיפויות, ואפשר להשתמש ב”אופי המודרני” לקדושה ועבודת ה’. הילדים הצדיקים שהזכרת, בד”כ מתבוננים על ההורים ומבינים ללא שום הסברים מה העיקר ומה הטפל בבית.

לסיכום הדברים אני חושבת שבדרך לבירור הזהות והחלטות “מה כן ומה לא” התמקדות בחיבור לטוב והעמקת הקשר עם הקב”ה יכולים לעזור לך מאד כי את בחורה איכותית שיכולה לעשות בירור לגבי כל מיני שטחים אפורים ושאלות שההכרעה בהם תבוא כשיהיה לך ברור מהו העיקר בחייך ומה פחות.

כאן המקום להתנצל על העיכוב הגדול בשליחת התשובה.

עניתי על רובה מזמן, (הייתי בחל”ד) אך היו עוד חלקים שרציתי להוסיף ומאז שחזרתי לעבודה שקעתי בעומס שהקשה עלי להתפנות ולסיים.

אני מאד מקווה שהתשובה תהיה לך לעזר, אם לא הבנתי אותך כראוי או את רוצה לשאול משהו נוסף, את מוזמנת לפנות בשמחה.

מאחלת לך הצלחה בכל,

בהירות, סיפוק ושמחה!

חנה