שלום לך חרדה לדבר ה',

אני בוחרת לפתוח בתואר הזה שהשתמשת בו כהגדרה למי שאנחנו, משום שבסערת הרגשות והתגובות זה עשוי להיות עוגן. העוגן מחבר את האוניה לקרקע בזמן שהגלים סביבה ממשיכים לטלטל ואפילו לערבל אותה. כשוך הסערה, אוניה ששמרה על החיבור לעוגן תמצא את עצמה יציבה ונכונה להמשיך במסע.

השאלה שהעלית מכה גלים ויוצרת מערבולת גדולה, אני פוגשת זאת סביבי ובתוכי. כמה היינו רוצים לחיות בעולם שבו עובר קו ברור וחד בין האמת לשקר ובין הטוב לרע! כמה נפלא היה עולמנו אם כל אנשי האמת היו נראים כמלאכים עם חיוך רחב, וכל אנשי השקר היו נראים כמו קוזאק רשע עם קצף על השפתיים! אבל אז כמובן המשחק היה נגמר מהר מאוד. האתגר מתחיל כשהשקר נראה יפה נפש ומשתמש באותם ערכים ולפעמים גם באותן מילים של האמת. כשאומרים שהעולם הזה הוא 'עולם השקר' לא מתכוונים לרוע הגלוי שקיים בו. רוע גלוי הוא לא שקר, אף אחד לא קונה אותו. שקר אמיתי הוא שקר שמשווק את עצמו כאמת, ולכן כל כך קשה לזהות אותו. הסוגיה הספציפית שהעלית היא דוגמה לאתגר הזה, כי בפקעת הסבוכה מושחלים חוטים של טוב ורע, וקשה לפרום אותם ולזהות כל אחד בפני עצמו.

אני מציעה שנתייחס למציאות מורכבת כמו למשחק הרכבה, ומקווה שאת חובבת פאזלים, כי מורכבות והרכבה הן לא רק חלק מהמשחק אלא שם המשחק.

כשאנחנו מנסים להפוך חלקי פאזל לתמונה שלימה, הדבר הראשון שנעשה זה למצוא את החלקים שברור לגמרי איפה להציב אותם. בדרך כלל זו המסגרת או הפינות. אחר כך נטפל בחלקים שאנחנו לא ממש יודעים מה לעשות איתם. לחלקם נמצא מקום, לאחרים לא. ייתכן שנשלים את הפאזל וייתכן שיהיו כמה חלקים שלא נצליח לשבץ, גם זה בסדר. ייתכן שמישהו אחר ימשיך את מה שהתחלנו. העיקר שמה שכן הנחנו יהיה במקום הנכון.

אז בואי נתחיל בחלקים שברורים ללא ספק:

1. מצוות התורה הן אמת נצחית. מעשה שהתורה מגדירה כאיסור או כתועבה הוא אכן כזה, גם אם הנורמות החברתיות הפכו אותו לקביל. כך לגבי אכילת פירות ים גם אם זה מוגש כמאכל גורמה, כך לגבי דיבור לשון הרע גם אם הוא מוצג כמאמר סטירי ושנון, וכך לגבי משכב זכור.

זאת התורה לא תהא מוחלפת וגם אם כל העולם כולו יראה אותה כפרימיטיבית או לא מעודכנת, אנחנו נזכור שהיא מותאמות לא רק לרמת הקיום שלנו כאן בעולם, אלא גם מעבר לכך, לרבדים גבוהים יותר של המציאות. אם התורה קבעה שמעשה מסוים הוא לא ראוי, זה אומר שהמעשה הזה פוגם ומחבל בנשמת האדם ובקיום העולם.

2. אותה תורה מצווה עלינו לא לשפוט ולא לדון את הזולת, משום שלעולם לא נגיע למקומו. בהלכות לשון הרע יש דיון מתי חובתנו לדון אדם לכף זכות ומתי חובתנו לדון אותו לכף חובה. מאחר שהקיטלוג של אדם כצדיק בינוני או רשע לא בידינו, אני מאמצת את המשפט האחרון במכתבך ונעסוק במעשה ולא בעושה.

3. אותה תורה נצחית שדורשת מכל יהודי לקבל על עצמו לקיים את תרי"ג המצוות במלואן, מודעת לכך שלפעמים אנחנו לא עומדים במשימה, ומלמדת אותנו מה לעשות במקרים כאלה. הצעד הראשון הוא להכיר בכך ולהגדיר את ה'פיספוסים' כחטא, ואז לעבור מסלול של תשובה. כל אחד מאיתנו הוא טוב במצוות מסוימות ונופל באחרות, ואין מצווה מכבה עבירה ואין עבירה מאפילה על מעשה טוב. בפרשה שאת ציינת, אי אפשר שלא להתרשם מהרצון שלא להכאיב לזולת ועוד, ועל כך שמור לכותב שכר שיחה נאה.

אלה חלקים שנראים לי ככאלה שאין חולק על מקומם במסגרת, אז אם נקבע אותם שם נצא נשכרים גם אם ההמשך יהיה פחות מובהק. החלקים המבלבלים יותר בפאזל קשורים למפגש בין דרישות התורה לחמלה אנושית. את רואה מולך אדם כאוב, שעשה הכל כדי לא להגיע למקום הזה, ועדיין לא מצא לעצמו מנוחה, וזה מעורר בך אמפתיה, וטוב שכך. ראוי שתהיה בנו אמפתיה כלפי אדם שליבו נקרע, ושאלה הנתונים שלו. ואכן יש אנשים שקיבלו משמים נתונים קשים מאוד, ולגמרי לא באשמתם. תרשי לי לצטט מילים שכתבתי בהקשר הזה לאדם שמתמודד עם הנטיות שעימן נברא:

'נסיבות חייך מציבות לפניך קושי גדול לשמור חלק ממצוות התורה, ובמובן הזה אתה מצטרף לרשימה מפוארת של יהודים שנלחמו על דתם בסיביר, רק שהפעם הקושי פנימי יותר, מה שהופך את כל הסיפור להירואי אפילו יותר. אני מבינה כמה מזמינה הדלת שהקהילה הגאה פותחת לך, ובעיני אתה מצטרף לקבוצת הגיבורים והגיבורות של עם ישראל, שהוצע להם כל טוב אם רק יסכימו לנטוש את אמונתם. בין האנשים ששילמו מחיר שאין לתאר עבור שמירת התורה יש עגונות שנמנע מהן לממש את אהבתן, כהנים שמנועים לשאת את בחירת ליבן בשל היותה גרושה, ממזרים שדמעתם עולה עד לשמים ועוד. האיזכור של הגיבורים האלה לא נועד לגמד את המאבק שלך אלא לסווג אותך בחיל המיוחד של עובדי ה' בנסיבות שקשה אפילו לדמיין'.

מה שניסיתי לומר הוא שיש מקרים שבהם אמת התורה דורשת מאדם ספציפי מחירים מאוד גדולים, עד כדי מסירות נפש פיזית או רגשית. זו לא סיבה למחוק מצווה מרשימת התרי"ג, אלא הזדמנות לקיים את רצון ה' תוך עמידה בניסיון קשה. במקרה שהוא הרקע למכתבך, תארי לעצמך שגיבור הפרשה יבחר להפוך לגיבור אמיתי הכובש את יצרו. האיש הזה יכול להפוך למקדש ה' ברבים, ולמורם ורבם של דורי דורות!

מול עיניי עולה כרגע דמותו של פלטי בן ליש. פלטי היה האדם ששאול בחר לתת לו את מיכל ביתו לאישה, אלא שמיכל הייתה נשואה לדוד. פלטי ומיכל חיו שנים ארוכות כזוג, אלא שביניהם הייתה מונחת חרב שאומרת: מי מאיתנו שיעבור את גבולות ההלכה – יידקר. וכשסוף סוף הקונפליקט היומיומי הנורא מסתיים ומיכל שבה אל בעלה הראשון, פלטי הולך ומלווה אותה, הולך ובוכה. ולא על הטרגדיה הוא בוכה, אלא על המצווה שנעלמת מחייו.

אז לשאלתך 'מה הוא אמור לעשות', מי אני שאומר לאדם אחר מה הוא אמור לעשות, אבל כן התורה אומרת לכל יהודי מה לא. במקרה הזה ברור שמדובר בדרישה קשה מאוד ובמחיר שלא ניתן לתארו, ועדיין האפשרות לחיות כיהודי אוהב ה' ושומר תורתו קיימת. אני רוצה להעיר משהו לגבי הנטייה עצמה: אדם לא נשפט על נטייה שהוא נברא איתה. זו מתנת ה', שבחר עבור כל אחד מאיתנו את הנתונים שאיתם יחיה, והם יהיו המצע לעבודת ה' הייחודית שלו. אדם כן ייתן את הדין על מה שהוא בחר לעשות עם הנטייה שלו. וכאן יש סקאלה רחבה של אפשרויות, החל מעמידה בגבורה בניסיונות קשים, וכלה בפרסום החטא בראש חוצות.

לשאלתך איך צריך להיות היחס שלנו לנושא, לדעתי התורה מבקשת מאיתנו לבודד את הרכיבים ולתת מקום לכל חלק בפאזל: אמפתיה וחמלה כלפי יהודי שנגזרה עליו משמים התמודדות קשה, הערכה על כל ניסיון לעמידה בניסיון, וכאב עצום על מעשה עבירה ובפרט כשהוא בפרהסיה. את צודקת שלצערנו עבירות הפכו ללגיטימיות, בפרט כשהימנעות מעבירה דורשת וויתור על ערכים שקידשנו כמו מימוש עצמי, תשוקה ועוד. במובן הזה המקרה הנדון הוא דוגמה חריפה לתופעה רחבה וכואבת של חילול ה' שהתרגלנו אליו כי הוא הפך לנורמה.

מקרה הבוחן הזה הוא כנראה לא האחרון, ולא במהרה הנושא ירד מהשולחן. העובדה שסיפורו של אדם אחד הגיע לידיעתנו מחייבת אותנו לקיים את הוראת חז"ל למי שרואה אדם בקלקולו – להזיר עצמו במשהו שמהווה ניסיון עבורו. אני מאמינה שככל שנאזור את עצמנו בגבורה שנדרשת לנו כדי לעמוד בניסיונות שהם מנת חלקנו, כך ה' יערה ממרום רוח של קדושה על כל אחד מבניו שלוחם את מלחמת היצר שלו.

ברוריה