שואל יקר ונפלא
למקרא שאלתך, עולה בלבי מילה אחת:
אשריך!
אשריך שאתה עוסק בתורה, שומע שיעורים, ולצד כל זאת: מנסה להבין בעצמך.
אין לך מושג כמה זה חשוב לנסות ליישב את מה שאתה לומד וקולט מרבנים, עם השכל שלך, ועם מה שלמדת במקורות נוספים.
וכשאתה פונה ושואל, אין לך דבר גדול מזה. זו ערובה לעלייה אמיתית ובריאה!
אשר לשאלתך. נגעת בנושא מרכזי.
יחסי הגומלין בין לימוד תורה וקיום מצוות, הן נושא מורכב בחז”ל, וניתן להביא ציטוטים לצד זה ולצד אחר. ואין לנו אלא לשמש תלמידי חכמים ובכך לדעת את הדרך המעשית לנהוג.
חשוב גם להדגיש שאמנם יש מצבים שההוראה היא חד משמעית, אך לפעמים אין רק דרך אחת שהיא ה”נכונה”, וההוראה היא “דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד”.
לגופו של דבר, לא שמעתי את השיעור של הרב עמר, ומכל מקום אתייחס לדברי נפש החיים שהבאת בשמו. ואקדים שניתן להאריך מאד בנושאים אלו, אך אין כאן המקום לכך, ועל כן השתדלתי לקצר.
ובכן, הנפה”ח נמצא ב’פרקים’ שבין שער ג’ לד’ בסוף פרק ב, וכך כתב: “אם כן, גם עסק התורה שלא לשמה נמי עדיפא ממצוות לשמה, מזה הטעם עצמו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”.
הרי לנו שכוונת הנפה”ח היא שמאחר ומוסכם בחז”ל שלימוד תורה מעלתו גדולה מקיום מצוות (כגון הגמ’ בסוטה דף כא, א שהביא שם, שהתורה מגנא ומצלא גם בעדנא דלא עסיק בה, בשונה ממצוה), והואיל ואין דרך להגיע ללימוד תורה לשמה אלא רק אם יתחיל בלימוד שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן, עדיף לימוד תורה שלא לשמה, שע”י זה יבוא ללימוד לשמה.
כעת אעבור להערותיך:
א) גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה. לא מדובר שם על לימוד תורה אלא על תפילה וקבלת פני שכינה.
ב) מה שציטטת מהסבא מנובהרדוק אודות אדם שלומד תורה ואין לו מידות טובות, יש כהנה וכהנה גם בחז”ל כגון “תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו”, ועוד מקורות על כך שהלומד תורה צריך להיות בעל מידות טובות. ובעצם אתה מקשה משם על דברי חז”ל (פסחים נ, ב) “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”. אז לא על הנפה”ח הקושיא אלא על חז”ל עצמם.
והתשובה היא, שהלומד תורה שלא לשמה שחזקוהו חז”ל (שכן מתוך כך יבוא לשמה) אין מוכרח להיות שמידותיו מושחתות, ובהחלט הוא יכול להיות בעל מידות נורמליות ואדם טוב, אלא שבתחילת הלימוד הוא צריך דרבון של “לא לשמה” [וחשוב גם לזכור שלימוד ‘שלא לשמה’ היינו לשם כבוד וכדומה, אבל אין זה הכשר ללמוד על מנת לקנטר את חבירו, וכמו שכתב הנפה”ח בפרקים שבכזה מקרה נאמר ‘נעשית לו סם המוות’]. זאת ועוד, גם העוסק שלא לשמה צריך שתהיה כוונתו ורצונו להגיע לבסוף ללשמה, וכמו שכתב הנפה”ח עצמו ב’רוח חיים’ על אבות פ”א משנה יג.
ג) גם על הנקודה השלישית שהערת, אני מסיב את תשומת לבך לציטוט המלא של דברי הנפה”ח שהצגתי בתחילת הדברים. שם רואים שאין אנו משבחים לימוד תורה שלא לשמה כדבר עצמי, אלא כאמצעי להגיע ללימוד לשמה (ואין דרך אחרת להגיע ללשמה, אלא ע”י שמקדים ללמוד שלא לשמה, שכך טבע האדם). אלא שתוכל להקשות אותה קושיא גם על לימוד לשמה, מדוע שלימוד תורה לשמה יהיה יותר גדול מחסד לשמה, הרי “תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים” (ברכות יז, א)ו”גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”, אם כן מדוע שלימוד תורה [גם לשמה] יהיה גדול יותר מחסד ושאר מצוות. התשובה על כך נמצאת בספר נפה”ח לאורך שער ד’, המביא מקורות מחז”ל בנגלה ובנסתר אודות המעלה המיוחדת בלימוד תורה, שבכך אדם נדבק בהקב”ה באופן מיוחד יותר מדביקות שבאה מקיום מצוות. וכן יש על כך בספר התניא לאדמו”ר הזקן בתחילת הספר, שמבאר שהלומד תורה מכניס אל תוך מוחו את דעתו ורצונו של הקב”ה. והדברים ארוכים.
ולשאלות הנוספות שכתבת:
א) שאלה טובה שאלת. מדוע בישיבות רוב הזמן מוקדש ללימוד גמרא ולא ללימוד הלכות מעשיות. ובכן, התשובה מורכבת מכמה נקודות: ראשית, שהדרך הטובה ביותר לחבר את הצעירים ללימוד תורה ולתפוס את תשומת לבם הוא ע”י לימוד גמרא שהוא ים הגדול שניתן להעמיק בו ולפלפל ולהתלהב וכו’. זאת ועוד, בכדי לבנות תלמידי חכמים אין דרך קיצור מלעמול ולהתייגע בש”ס, גמרא רש”י תוס’ ראשונים ואחרונים, ובכך לקנות צורת תלמיד חכם. אין בכך משום לפטור את הצעירים מללמוד חלק מהיום הלכות מעשיות, וכך באמת נוהגים בישיבות. אך השלד של הלימוד הוא גמרא וגמרא וגמרא. זו הדרך היחידה שהוכיחה את עצמה זה מאות רבות בשנים, כזו שמצמיחה תלמידי חכמים, וגם בעלי בתים המחוברים לדף גמרא.
אוסיף נקודה קטנה, שבסופו של דבר, אנשים שגדלים באטמוספירה תורנית, ובמשפחות תורניות, הרבה מההלכות המעשיות הקריטיות, ידועות להם ע”י מה שראו בבית ובסביבה.
ב) מה שהקשית מ”חפץ חסד הוא”, מביא אותנו [יחד עם עוד המון קושיות דומות] למה שכתבתי בתחילה, שיש מקורות רבים על מעלת מצוות רבות יותר מתלמוד תורה. ואני רגיל להביא את דברי חז”ל שמובאים במשנה ברורה שהקב”ה אמר שאין לו נחת רוח בעולם יותר מהזמן שעם ישראל אומר קדושה ומביטים כלפי מעלה. והייתי מצפה שיהיה כתוב שם שאין לו נחת רוח בעולם יותר מהזמן שעם ישראל לומד תורה. וכהנה רבות. אלא שהיסוד הגדול הוא שיש בחינות שונות, ובבחינה אחת (מרכזית מאד) תלמוד תורה הוא הגדול מכולם, ובבחינה אחרת, חסד הוא הגדול, ובבחינה שלישית, אמונה היא הדבר הגדול ביותר (כגון: “בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה. גמ’ סוף מכות), ובבחינה רביעית תפילה היא הדבר הגדול ביותר (“ולואי יתפלל אדם כל היום”). וכו’ וכו’. [ויסוד הדבר הזה מבואר בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג’ אות י המבאר שמצד אחד ‘תלמוד תורה כנגד כולם’ ומצד שני אין לאדם שלימות ללא קיום המצוות המעשיות, עיין שם היטב].
אסיים במציאות שאנו רואים בעיניים: אדם המחובר באמת ללימוד תורה, יש לו בכך חיבור לכל חלקי המצוות, ולעולם התורה היא כלי מחזיק ברכה לחיבור כללי אל כל המעלות הגדולות.
לסיום אבקש להעלות שוב את המילה: אשריך!
אשריך שאלו הנושאים שמעסיקים אותך. ואשרי עם ישראל שאלו הם הנושאים שמעסיקים את הצעירים שלו.
מברך אותך בעלייה הן בתורה והן בחסד ושאר מצוות מעשיות. יש מקום לכולם…
ישי
[email protected]
דלג לתוכן
