שלום וברכה,

א. השאלה ששאלת היא גדולה ומקיפה ונוגעת לסוגיות כבדות משקל בעולמה של היהדות והיחסים עם עולם החומר ועם תרבויות אחרות. לא אוכל במסגרת זו להרחיב כראוי בסוגיה זו שקשורה להיבטים של יחס לחומר, לאומנות, יצירה ועוד, אבל באופן כללי ניתן לומר, שאין איסור בעצם המשחק או ביצירות תיאטרליות, אלא ככל דבר יש בו צדדים חיוביים ושליליים וצריך לפתח את המשחק למטרות חיוביות ולהיזהר מגירוי יצרים ודברי שחוק וקלות ראש.

התורה מנחה אותנו איך להתנהל בעולם ואיננה מצווה את האדם על נזירות ופרישות. התורה מלמדת אותנו איך ניתן להשתמש בעולם החומר ולתעל אותו למטרות נעלות וזו עבודתנו בעולם.

ב. ישנם בתורה טקסים רבים שמטרתם לפי חז"ל והמפרשים לעורר רגש מסוים אצל הצופים ואף להביאם לתהליך כעין קתרזיס, דוגמת טקס הסוטה שנועד להרתיע ולזעזע את קהל הצופים וכטקסי הסקילה 'למען ישמעו וייראו'. יתר על כן מצינו במעמד הקהל בתיאור המשנה במסכת סוטה את חשיבות מעבר הספר תורה מיד ליד עד הגעתו למלך כנועד לעורר תחושת כבוד אצל הצופים ובלשונו של הרמב"ם אף כעין חזרה טקסית והמחזה של מעמד הר סיני .

אף הטקס המשפחתי של ליל הסדר הרי הוא כהמחזה ודרמטיזציה של יציאת מצריים על היבטיה השונים. בקהילות רבות אף נהוג ללכת 'משארותם צרורות בשמלותם' וכדומה.

אולם השאלה המרכזית הניצבת בפני הרוצה לגשת ולהבין את היחסים המורכבים בין תיאטרון, מחזה ויהדות איננה בחשיבות אמצעי ההמחשה ויצירה חינוכית משפחתית או ציבורית כדי להשפיע ולעורר, אלא על מקומה של יצירת חולין בחיי היהודים שאיננה אלא לצורכי בידור, מנוחת הנפש וכדומה.

ג. התיאטרון במקורו היווני הרי הוא חלק מן הפולחן לאלים והוא חלק מרכזי בחגיגות לדיוניסוס ואפולו ושאר אלי יוון. אין זה קשה להבין את עוצמת רתיעת חז"ל מסגנון המחזות מהמסרים השונים שהיו בתיאטראות אלו ומן המשמעות הפוליטית והחשש לדרדור רמתו המוסרית והדתית של עם ישראל.

רתיעה זו של חז"ל באה לידי ביטוי בעשרות מקורות ובהבחנה הבסיסית בין ההולכים לתיאטראות וקירקסאות ובין יושבי אוהלים ולומדי תורה.

תרבות הפנאי והבידור להמונים בסגנון הלחם והשעשועים הרומי לא הייתה כאופציה ממשית עבור הדת היהודית המציבה כאידיאל לא את הנאות העולם אלא את עבודת ה' באמצעות קיום תורה ומצוות.

שאלת התיאטרון היהודי כיום איננה זהה לשאלת התיאטרון העתיק ויחסם של חז"ל איליו. השאלה אותה אנו נשאלים נוגעת לאמצעי ביטוי ויצירה של האמן והתעוררות הקהל והעלאתו למחוזות הרגש והרוח באמצעות המחזות ופעילות תיאטרלית בידורית או תיאורית הנוגעת בנימים נסתרים ומשפיעה ומעצבת ומעלה סוגיות חברתיות כואבות ומאורעות אנושיים בכלים שונים.

משכך אין די לצטט מקורות הנוגדים את התיאטרון העתיק או לשאוב השראה מפסוקים שונים הממחישים ביטויים דרמטיים.

ישנו מקור מעניין בדברי חז"ל אשר ראוי לדון בו בפרוטרוט אולם ניתן לראות בו את ההיכרות של חז"ל עם הפעילות התיאטרלית ומבטם המעלה באור חיובי את פעילות התיאטרון ואף מתאר כעין מחזה בבית הכנסת. בירושלמי ובהרחבה במדרש בראשית רבה (פ') "יוסי מעונאה תרגם בכנישתהון דמעונא (הושע ה) שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו אמר עתיד הקדוש ברוך הוא ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין ולאמר להם למה לא יגעתם בתורה לא הייתם נהנים מארבע ועשרים מתנות כהונה ואינון אמרין ליה לא יהבין לן כלום והקשיבו בית ישראל למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי לכם בתורה ואינון אמרין ליה על אילין דבי נשיאה דהוו נסבין כולא בית המלך האזינו כי לכם המשפט שלכם היה וזה יהיה משפט הכהנים לפיכך לכם ועליכם מדת הדין נהפכת שמע ר' וכעס בפתי רמשא סליק ר"ל שאיל שלמיה דרבי ופייסי עלוהי דיוסי מעונאה אמר לו רבי צריכין אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהן מכניסין מומסין לבתי טרטייאות ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקין בהם כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו ויבואו לידי קטטה בטלה"

רבי מכיר היטב את עולם התיאטרון הרומי ואף רואה בו חשיבות בשל הבנת צרכי המון העם ויצירת שעשוע עבור ההמון כדי שלא יבואו לידי קטטה.

האם צורך זה קיים גם היום? באותה מידה או במידה אחרת? האם במדינה יש צורך לבטא ביקורת ולהפנות באמצעים חזותיים את תשומת הלב לעוולות חברתיות ולביקורת על הממסד והשלטון בצורה ראויה?

בניגוד לעמדת אפלטון הקורא להוציא מהמדינה את הסופרים והאמנים מייצרי האשליות הרי מצינו לאורך הדורות שימוש עממי נרחב באמצעים אלו והיו אף רבנים שהעלו וכתבו מחזות והשתמשו בדרכים אלו כדי להרחיב את לב ההמון ולקרבו לערכי התורה.

די למנות את גדולי רבני איטליה כדוגמת הרמח"ל במחזה המפורסם 'לישרים תהילה' ומהר"ם זכות במחזה 'תפתה ערוך' כדי לראות שהיחס ביהדות לתיאטרון ומחזה הרי הוא מורכב הרבה יותר ואינו שולל את השימוש בכלי עצום זה כדי להשפיע ולעורר בצורה חיובית.

כמו כן לאורך הדורות היו רגילים לעלות מחזות בחתונות ובפורים גם בחצרות חסידים, ונכתבו מחזות לצורך זה.

ד. דומה שניתן לראות מספר בעיות ואיסורים היכולים להיות כרוכים בתיאטרון ויש לראות כיצד לא לעבור על איסורים אלו בשימוש בכלי זה.

כתב בשולחן ערוך אורח חיים (סימן שז סעיף טז) "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. וכתב הרמ"א ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש, שרי. (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה)."

ומבואר שישנם שני נושאים מרכזיים האחד משום שיחת חולין ומושב ליצים, והשני בדברי חשק משום גירוי יצר הרע. המגן אברהם כתב על אתר כי הליכה לתיאטראות הרי היא כמושב לצים ותמה על כך שנוהגים היתר ללכת לתיאטרון בפורים (וציין לבית יוסף חושן משפט סימן קס"ג שהביא מתשובות הרשב"א חלק ג' סימן שפ"ט שהוא מנהג קדמון) ועל האיסור משום שיחת חולין כתב הרמ"א שבלשון הקודש מותר וכן המנהג ולכאורה יש לפי זה להתיר תיאטרון שאין בו משום דברי חשק וגירוי יצר הרע כל שנעשה בלשון הקודש.

כיוצא בזה מצינו כי הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל נשאל בשנת תשמ"א האם יש בהליכה לתיאטרון משום איסור 'בחוקותיהם לא תלכו' וענה כי אין שייך איסור חוקות הגויים בתיאטרון כיום שאינו שייך לחוקי העבודה זרה וחוקי הגויים אולם יש בזה איסור משום ליצנות וביטול תורה "וגם עוד איסור גדול יש דמגרי יצה"ר של עריות בנפשיה דרובן הם דברי ניבול פה והסתה לעריות." (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יא)

נמצא שלבד מנידון ביטול תורה הרי שהבעיה העיקרית שאותה רואה ר' משה פינשטיין בהליכה לתיאטרון אינה בעצם היצירה התיאטרלית אלא בתכנים שלה הכוללים בדרך כלל גירוי יצר הרע של עריות ודברי ניבול פה.

אם כן בוודאי כשאנו דנים בתיאטרון לסוגיו שומה עלינו להבחין הבחנה ברורה בין תיאטרון שתכניו כוללים גירוי יצר הרע וכדומה ובין תיאטרון שאינו נכלל בתוך זה.

לגבי תלבושות השחקנים כמובן שכל דבר שיש בו משום פריצות אסור באיסור חמור ואין לדון בו כלל, אולם בנידון של לבישת בגדי איש לאשה ולהיפך, הנה כתב הרמ"א (אורח חיים סימן תרצו סעיף ח ) "ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה." ומבואר שכל שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא אינו בכלל האיסור של לא ילבש. אמנם בדברי האחרונים ביורה דעה סימן קפ"ב וכן הביאם בפרי מגדים שם שראוי לבטל מנהג זה. אמנם כשלובשים בגדי אישה לאיש ולהיפך אלא שמשנים במקצת הבגדים כדי שיבינו שמשחק דמות של אשה ולהיפך ולא מחליפים את כל הבגדים, יש מקום להתיר.

כתבתי כאן מספר נקודות ומקווה שזה יהיה לך לתועלת.

ככלל צריך לזכור שהשי"ת נתן לכל אדם כוחות מיוחדים והאדם צריך לנצל את כישרונותיו ויכולותיו לדברים טובים. אסיים בדברי הגמרא במסכת תענית דף כ"ב שאליהו הנביא הראה לרבי ברוקא אנשים שאינם תלמידי חכמים ואמר לו שהם בני העולם הבא, לפליאתו של רבי ברוקא למעשיהם, השיבו לו האנשים שעיסוקם הוא לשמח אנשים וכאשר הם רואים אנשים עצובים הם מצחיקים אותם. כך שלשמח אנשים זו דרך לזכות להיות בן העולם הבא.

בהצלחה רבה

רפאל