כל דבר הכי קטן מקפיץ אותו, וזה יוצא עלי כל המלל העצבני,כי אמא שלו עיצבנה אותו, או מישהו אמר לו משהו , איזו מילה,שכן- שהיכעיס אותו.איך אני יכולה לאהוב אותו ככה,ולהיות רגועה לידו? אשמח לעזרה! יש לו אופי כעסני על כל דבר.
דלג לתוכן
כל דבר הכי קטן מקפיץ אותו, וזה יוצא עלי כל המלל העצבני,כי אמא שלו עיצבנה אותו, או מישהו אמר לו משהו , איזו מילה,שכן- שהיכעיס אותו.איך אני יכולה לאהוב אותו ככה,ולהיות רגועה לידו? אשמח לעזרה! יש לו אופי כעסני על כל דבר.
שלום לך יקרה,
קוראת את שאלתך שוב ושוב ושומעת בתוך המילים הספורות את הכאב שעולה מתוכך, את הכמיהה לזוגיות שאת ראויה לה, ובעיקר את הרצון לשינוי.
היוזמה שלך לפתוח את הקושי ולחפש מענה, היא אמיצה ומתחילה את השינוי.
הסיטואציה שאת מתארת והתחושות שעולות ממנה, של תסכול, ריחוק, כאב, הקטנה ופחד מובנות כל כך, ואני שולחת לך חיבוק וכוחות.
משאלתך נשמע כי לבעלך דפוס מסוים של ויסות רגשי, שמעלה קושי בהתנהלותו האישית, ומשפיעה גם על ההתנהלות הזוגית ביניכם.
יתכן שעזרה ממוקדת להבין את עצמו, מה מקפיץ אותו בקלות רבה כל כך ואיך לנהל את עצמו, תסייע לו.
אך בתשובתי איני רוצה להתמקד בו, (אלא אם כן קיימת פגיעה פיזית או מילולית בך הדורשת המשך טיפול),
כי היכולת לייצר שינוי, היא הזדמנות ויכולת אישית של כל אחד כלפי עצמו בלבד.
כלומר, אני יכולה ליצור שינוי אך ורק בי ובתגובות שלי, ולא לשנות את מי שמולי.
ובמענה זה הייתי רוצה לצעוד איתך יד ביד, ולהבין היכן הסיפור הזה פוגש אותך ומה ביכולתך לעשות על מנת להקל עליך וליצור שינוי, שבס"ד ישפיע גם על האוירה בבית.
בתחילה ברצוני להתייחס למושג שנקרא מובחנות, שהרחבה עליו את יכולה למצוא בתשובה המופלאה של רבקי, שנקראת: "האם בזוגיות בריאה אנחנו אמורים להזדקק אחד לשני?".
בקצרה, המושג מתייחס "ליכולת להיות בקשיבות מלאה פנימה, לרגשות, לצרכים ולערכים שלי ובו זמנית להשאר בקשרים עמוקים ומשמעותיים עם אדם אחר" (ציטוט).
ביחסים יש ציר בעל שני קצוות, בקצה האחד, קיימת סימביוזה מלאה.
כלומר, תלות מלאה של האחד בשני. מה שהאחד עושה משפיע עלי לגמרי לטוב ולרע, אני נבלעת בשני.
בקצה השני קיימת אוטונומיה מלאה – נפרדות מוחלטת. אין חיבור והשפעה של האחד על השני.
ובתווך, קיימת המובחנות, שהיא היכולת לעצור, להתבונן פנימה לתוך עצמי, לזהות את צרכי ורצונותי, לעשות הפרדה ביני לאחר,
ויחד עם זאת להישאר במפגש ובקשר עם האחר מתוך כבוד ונאמנות לצרכים של כל אחד.
אישה שיש לה יכולת של מובחנות, בסיטואציה מאתגרת תישאר קשובה לעצמה, תזהה את רגישותה ורצונותיה, בלי התעלמות מעצמה או מהעומד מולה,
ותתווך זאת בנעימות וברגישות מתוך הבנה ששניהם יחד שותפים במסע.
התיווך כלפי חוץ יציג את צרכיה בשפת ה"אני", השפה הפנימית:
מה קורה לי בסיטואציה הזו, ולמה אני זקוקה על מנת לצלוח את הגל הנוכחי, ואינה פונה בלשון האשמה של "אתה". (וזה לא רק אופן הניסוח. זו בעיקר העמדה הפנימית. האם באתי לספר משהו על עצמי או להאשים אותו?)
לאחר שהבנו את המושג מובחנות, נחזור אל פנייתך.
אני שמה לב, שאת מתארת בשאלתך את ההתנהגות של בעלך ואת ההשפעה הרבה של התנהגותו עליך, והייתי רוצה לשאול אותך שאלות נוספות, כגון:
האם בעלך כועס עליך לפעמים, ולא רק על אחרים?
מה הרגשתך כשהוא מפנה את הכעסים שלו כלפיך?
הניסית לשתף אותו בהרגשתך?
מהי תגובתך לכעס שלו: התרחקות, הימנעות, כעס והאשמה, התעלמות, חווית הקטנה או דחיה?
אני מרשה לעצמי לשאול האם עצרת פעם וניסית רגע רק לזהות מהם התחושות שעולות בך כאשר בעלך מוציא את כעסיו כלפיך?
ובשלב הבא – מאילו עוד סיטואציות בחייך את מכירה את הרגשות האלו?
לדוגמה: האם יש עוד סיטואציה שקרתה לך בעברך הקרוב או הרחוק שמחזירה אותך לתחושת ההקטנה, האשמה, הדחיה או החשש?
תשובות אלו הן מפתח חשוב למובחנות ולהבנת הריקוד הזוגי והבנת דפוסי התנהגות, כמו גם הזרע לתחילת הצמחת השינוי.
ימימה אביטל, מפתחת "שיטת ימימה", משתמשת במשפט זהב בהבנת סיטואציות וקשרים בינאישיים: "אין בא בלי מביא",
כלומר, כאשר מתרחשת סיטואציה המעלה בנו רגשות קשים, האחר, השותף לסיטואציה, אינו מעלה אצלי רגשות חדשים, אלא מעלה בי רגשות הטמונים בי זה מכבר מעברי, ויחד עם הרגשות גם מעלה בי תפיסות מושרשות של עמדה ילדית ראשונית וחסרת אונים, כמו: אם כועסים עלי אני לא אהובה / אני אשמה / אני אחראית על הכעס וההרגעה פה / אני לא ראויה לאהבה / אני לא שווה / מה כעס מסמל עבורי….
כצעד ראשון היכולת לזהות את הרגש שלנו ואת מקורו היא ההתחלה לשינוי המצב הפנימי שלי.
כצעד שני יש להפריד בין הרגש והתפיסה העולים בנו, לבין האחר שמולנו, ולהבין שהכאב הנמצא בתוכנו הוא זה שצף על פני השטח בסיטואציה החדשה, ומחכה לריפוי הפנימי שלנו.
האדם שמולי רק נראה ונחווה כגורם לכאב, אך למעשה הוא מעלה בי את הפצע שכבר קיים בי על מנת שאביא אותו סוף סוף לריפויו. אם לא היה בי הפצע, הוא לא היה מצליח להקפיץ אותי ולהכאיב לי.
הכאב הזה שקיים בנו מקורו קדום, והוא מגיע מהילדה הקטנה שבנו, שנפגעה וסוחבת איתה את הפגיעה, ועכשיו זו הזדמנות עבורנו להביא אותה אל תיקונה.
בצעד הבא, היום, כבוגרת, אני יכולה לעצור, לחפש ולראות את כל הטוב והיופי שגלום בי, שלא ידעתי לראות כילדה קטנה התלויה באחרים.
למנות את המעלות היפות והיקרות שיש בי, ולשאול את עצמי האם התפיסות והאמונות שעולות בי נכונות, ולדעת שאני ראויה לאהבה, לחמלה ולכבוד בדיוק כפי שאני.
ולספק אותם לעצמי במחשבה, דיבור ומעשה. מחשבה חיובית עלי ועל תכונותי היפות, דיבור מכבד ומעצים לעצמי, ומעשים של כבוד ואהבה לצלם האלוקים היקר שבי.
ולבסוף, להצליח לבטא ולתווך זאת כלפי חוץ בשפת "האני" הפנימית המבטאת את ההשפעה הרגשית של האחר עלי,
יחד עם הבקשה שלי מהאחר שתכלול גם היא מילת רגש, לדוגמה: "כשמדברים אלי כך, זה כל כך כואב לי וגורם לי להרגיש מושפלת / מוקטנת / דחויה / לא ראויה / לא שווה…. ירגיע אותי / ישמח אותי אם תוכל….".
היכולת לבטא זאת היא חשיפה רגשית לא קלה שדורשת לפעמים אומץ ותירגול.
חשוב לציין שאת הרגש שלי ואת הבקשה שלי אני משחררת בלי רצון לכפות שינוי על מי שמולי, אלא כצורך וכמיהה שלי שהאחר יכול לבחור להיענות לה בלי שפיטה וביקורת שלי עליו.
כך אני שומרת על עמדה של מובחנות תוך ראיית הצרכים שלי וצרכי השני ונתינת כבוד לאוטונומיה של כל אחד מאיתנו.
לסיום, אני רוצה לשתף אותך ברעיון נפלא ששמעתי בשם הרב משה בויאר.
הרב בויאר מתאר את הנשמה השלמה, זכר ונקבה, שעומדת להישלח לעולם, וצופה במסע חייה, ובתכונות וביכולות שמקבלת מהבורא.
והנה, כשיש תכונות מאתגרות כמו קמצנות, כיעור ועוד, שהנשמה צריכה לקבל כשיורדת לעולם, כל חלק מהנשמה מתנדב לקבל על עצמו תכונות מסוימות.
כלומר, התכונה המאתגרת הזו שיש לחלק הזכרי של הנשמה היא תכונה שהנשמה השלמה הייתה צריכה לקבל ולתקן במסע חייה,
והחלק הנקבי של הנשמה אינו מתמודד עם תכונה זו רק בשל התנדבות החלק המשלים של הנשמה לקחת את התיקון על עצמו.
מברכת אותך שתזכי ללבות את אורך הפנימי שיגרום לתיקון של כל הצריך,
בהערכה ובידידות,
גיטי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
