שואל יקר!

שמחתי לקרוא את שאלתך המעולה, ואני בטוח שהיא מגיעה ממקום מאוד עמוק בלב שלך.

עבור מי הדבר הזה לא עמוק?

זוהי אש שמוטבעת לנו בלב, חקוקה בעצמות. קסם שאין שני לו, מנוע הקיום.

אבל מצד שני אש זו היא שורש הרעות בעולם, והיא מולידה בחיינו מלחמה מתישה ובלתי נגמרת, שמפילה חללים רבים.

וכשנופלים במלחמה הזו, שערי הגהינם נפערים. בקצה התופעה אנו מוצאים חלילה בתים שמתפרקים, אנשים ונשים השולחים יד בנפשם, נפשות פגועות המתקשות להתאחות, ודרך תשובה שכה קשה למצוא אותה.

אני רוצה להפליג איתך במסע לארץ הזאת, של תורת המשיכה, אבל אני מרגיש שכליי דלים. בעוונותיי אין בקיאותי כה רבה בתורה, אבל בכל זאת יש לי כמה מחשבות ומקורות בנושא.

קח את כל דבריי כפתיחה כלשהי לסוגיה שאפשר במובן מסוים לומר עליה: "הפוך בה והפוך בה, דכולה בה".

בפרק הראשון אדון בתכלית היצר הרע בבריאה.

בפרק השני אדון בתכלית החיבור – בתוך סיפור אדם וחווה.

בפרק השלישי אדון במהות הנשיות והיופי.

מכיוון שהשואל הוא גבר, התיחסתי בתשובה זו בעיקר למהות המשיכה כפי שהיא נשקפת מעיניו של האיש. אין ספק שאפשר וצריך להעמיק ולבאר את הזווית הנגדית של המשיכה כפי שהיא ניבטת מעיני האישה וכפי שהיא מוסברת במקורות התורניים ביחס אליה.

טוב מאוד זה יצר הרע – הערגה להוסיף

במדרש רבה, נכתבו המילים המפליאות:

"רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: 'הנה טוב מאד' – זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' – זה יצר רע! וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן. וכן שלמה אומר: כי היא קנאת איש מרעהו" (בראשית רבה ט, ז).

זה עתה סיים בורא העולם לברוא את כל עולמו כרצונו, ובשעה זו הוא מתענג על פרי עמלו: "משל למלך שבנה פלטין [=ארמון], ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין פלטין! הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו" (שם ד). וברגע זה, כך על פי רב שמואל בר נחמן, יותר מכל מוצא חן בעיניו היצר הרע שברא. והמדרש מסביר את עצמו: היצר הרע הוא מנוע החיים, הוא מה שיבטיח שהעולם הזה יגדל ויפרח. בלעדיו – לא היה האדם מתפתח, נושא אישה, מוליד, סוחר. בזאת מובן גם מדוע דווקא היצר הטוב רמוז באות ו"ו התוספת של "והנה", שכל התוספת שבעולם מגיעה מן היצר הרע.

אבל לכאורה דברי המדרש תמוהים ביותר. הלא כל תכלית מלחמתנו בעולם היא להילחם ביצר הרע?

הגמרא במסכת יומא (סט ע"ב) מספרת סיפור שסופו מוביל למסקנה דומה: בימי עזרא התאספו כל יהודי ארץ ישראל בירושלים לעשות תשובה," ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול!"

הגמרא תוהה: מה צעקו אותם יהודים בקול גדול? וכך היא מספרת:

"אמר רב ויש אומרים רבי יוחנן, בייא בייא [=לשון זעקה וקובלנה]! זהו שהחריב את המקדש ושרף את ההיכל והרג את כל הצדיקים, ועדיין הוא מרקד בינינו. וכי לא נתת אותו בינינו אלא לקבל שכר? לא אותו אנו רוצים ולא שכרו. נפל להם פתק מהרקיע שהיה כתוב בו: אמת… ישבו בתענית… מסרו אותו להם, יצא ובא כמו אריה של אש מבית קדשי הקדשים… אמר להם הנביא לישראל: זהו יצר עבודה זרה… "

ממשיכה הגמרא ומספרת:

"אמרו: הואיל וזוהי עת רצון, נבקש רחמים על יצר העבירה. בקשו רחמים ונמסר בידם. אמר להם הנביא: דעו לכם שאם תהרגוהו יכלה העולם. אסרו אותו למשך שלושה ימים, ובקשו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל ולא נמצאה… עיוורו את עיניו והניחו לו, וזה עזר לכך שאינו מגרה את האיש בקרובותיו".

העולם יכול להסתדר ללא יצר של עבודה זרה, אבל הוא נהיה חסר מאוד. הגר"א (פירוש לסד"ע פ"ל) אומר שבה־בעת שהרגו את היצר הרע של עבודה זרה, בטלה הנבואה – ואנו מלאי תפילה שהיא תשוב אלינו במהרה בימינו.

אבל ללא יצר המין – העולם אינו יכול להתקיים בכלל. לקח להם שלושה ימים בלבד לגלות, כי בהיעדר יצר זה, בלתי אפשרי למצוא אפילו ביצה אחת בכל ארץ ישראל.

בסופו של דבר רק עיוורו את עיניו של היצר הרע, מה שגרם לכך שהאיש אינו נמשך עוד לקרובות משפחתו (נשוב בהמשך לגעת בנקודה זו של העיוורון).

שוב אנו צריכים להתבונן בנקודה המפליאה, שהיצר הרע הוא הכח המצמיח חיים.

היטיב לבאר עניין זה רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו צדקת הצדיק (אות רמ"ח), שים לב לביטוייו העולם כלהבה:

"עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו – הוא יתרונו על המלאכים, והוא הנקרא יצר: יצר טוב ויצר רע. ‏כאשר הוא מגביר חשקו לטוב – הרי זה טוב, ואם לאו… ואמרו ז"ל (סוכה נב ע"א): כל הגדול – יצרו גדול. כי ‏גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב, דהיינו כח היצר, כי יצר טוב ויצר הרע אחד זה לעומת ‏זה בב' חללי הלב, כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע, ולכך יצר הרע גם כן גדול… ובעולם הזה רחמנא לבא בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב… והאבות נקראו איתנים… שמעתי פירוש עקשנים… שהיה להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט ‏וינוח עד שיגיע למילויו… שהם כל כך נגבר חשקם ‏כי אם למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך. כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש ‏עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה, עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם. כמו שהאדם ‏יוליד אדם, ובהמה יוליד בהמה וכיוצא כך הם עצם גופם, וכל כחותיהם היו משונה מפאת רתיחתם ‏לאותו דבר שחשקו עליו להגיע לו…."

רבי צדוק אומר דבר כזה: היצר הוא כח החיים, תשוקת הלב העולה כאש ומתמסרת בעוצמה לחיים. גדלות האדם נמדדת כגודל האש הזו. אולם לאש זו ישנם שני פוטנציאלים: האש הזו יכולה לסחוף לכיוון הטוב ולבניין העולם, ויכולה לדרדר לרע. לכן האדם הגדול – גם יצרו הרע גדול, כלומר פוטנציאל הרוע העצום שלו האורב לו בכל צעד ושעל.

יצר המין הוא היצר הגדול מכולם (אולי מלבד יצר עבודה זרה עת היה בינינו), כיוון שמהותו להביא חיים. זוהי תשוקה לחיים עצמם, לכל היופי והטוב האצור בהם. כאשר אני נמשך לאישה אני נמשך בסערה לחיים. תשוקה מלאת חיים זו מוכרחת להוליד חיים.

אולם יש ביצר המין מעבר לתשוקת החיים. יש בו תשוקה לגעת בנצח. הרב קוק (שמונה קבצים א, שנז) נותן הסבר עצום למשיכה האדירה הטמונה דווקא ביצר המין:

"יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית, למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות".

הרב קוק אומר דבר כזה: ביצר העריות טמון הרבה יותר מאשר האדם הספציפי עצמו, שכן יש בו פוטנציאל של דורות על דורות של חיים. לכן היצר הזה עשוי ללפות את האדם בעוצמה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלו.

וכנגד זה בקדושה – מי שמתעל את היצר הזה בקדושה, יכול להגיע למעלת "צדיק בכל הדורות".

העולם בבסיסו יש בו נטייה לתוהו ובוהו ולסתמיות חולפת. אבל היצר מציל אותנו מזה. "והנה טוב מאוד" – זה היצר לפתח את החיים על פני האדמה, להוציא מתוך התוהו חיים וצמיחה, ויותר מכל: המשכיות ונצחיות בתוך העולם החולף. אלא שאת כל זה עלינו לתעל לקדושה ולתת לזה מידה כך שבאמת היצר יתרום לשיפור העולם במקום להשחתתו.

לא טוב היות האדם לבדו – הולדת האהבה בסיפור הבריאה

כעת אני רוצה להתבונן על האהבה והמשיכה מבחינה כרונולוגית, מתוך סיפור הבריאה.

בפרשת בראשית (ב, יח-כד) התורה מספרת:

"וַיֹּאמֶר יְי אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

וַיִּצֶר יְי אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ. וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

וַיַּפֵּל יְי אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן יְי אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

עד עכשיו בבריאה, הכל היה "טוב", אפילו ,טוב מאוד", אבל עכשיו זוהי פעם ראשונה שהבורא אומר: יש דבר־מה לא טוב. לא טוב שהאדם יהיה לבדו.

והקדוש ברוך הוא עצמו נכנס לעבי הקורה הזו של שדכנות יוצאת דופן: יצירת עזר כנגדו שתספק את האדם ותהפוך את חייו לטובים.

אולם אנחנו רגילים לחשוב שהקדוש ברוך הוא אמר "אעשה לו עזר כנגדו", וכך אכן היה: הקדוש ברוך הוא ברא לו עזר כנגדו.

אבל לא כך תגלגלו הדברים. למעשה, הנסיון לברוא לאדם עזר כנגדו לא הצליח. הקדוש ברוך הוא ברא את "כל" חית השדה (!) ועדיין לא הצליח האדם למצוא עזר כנגדו. האדם לא מצא עניין וחיבור עם כל אותם הברואים.

כעת הבין ה' שעבור האדם נדרש משהו אחר לגמרי. לא עזר כנגדו, אלא צלע מצלעו: בריאה ייחודית שתהיה לקוחה ממנו, אך בכל זאת שונה ממנו.

והפעם, הנסיון נחל הצלחה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". האדם מגלה כי מה שהוא חיפש כל הזמן כלל לא היה עזר להפיג את בדידותו בעבודת חייו. הוא ביקש אש, ומצא אש. כאן לראשונה מופיעות המילים "איש" ו"אשה", כאן לראשונה מגלה האדם את אש התשוקה הבוערת בקרבו, וכך הוא אומר בעצם: כשאני ניצב מול זו שמולי הבוערת כאש אני מגלה בתוכי אש בוערת, איזה פלא! יש כאן אש שהיא חיצונית לי אבל מעוררת בתוכי משהו פנימה.

זה בדיוק מה שחיפש האדם, תשוקה למישהו אחר שיעורר בתוכו משהו קרוב מאוד. היא מחוצה לי אך בכל זאת בתוכי.

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד – והנה יעזוב שְׁאֵר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם" (רמב"ן).

כאן בעצם התורה מתארת את עומק החיפוש והמשיכה בין המינים: בקשה למצוא אש לוהטת שתיענה בתשוקת האש שלי. ואז, כשאדם מוצא את האש הזו, הוא אומר לה, כפי שמתאר הזוהר:

"זו היא שלא יימצא כמותה… כל הנשים בפניה, כקוף בפני אדם. אבל לזאת – יקרא אישה, השלימה שבכולן, זאת – ולא אחרת. כל אלה דברי אהבה וחיבה, כמו שנאמר: 'רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה'" (בראשית מט ע"ב).

זאת היא התמונה האידאלית. אולם בסופו של דבר מתעוררת בעיה: הלא אין לנו – כפי שהיה לאדם – רק חוה אחת בלבד לזהות אותה כאש שלנו. נשים רבות עומדות בפנינו ואנו מתקשים לזהות ביניהן את "זאת" שכל האחרות בפניה כקוף בפני אדם. זאת הסיבה אולי שאנו נמשכים לנשים רבות שאת כולן אנו מזהים כפוטנציאל להיות מושא התשוקה שלנו.

יתר על כן. אף על פי שהמצב האידאלי הוא המתואר כאן בספר בראשית, שבו ישנו זוג של איש ואשה בלעדיים זה לזה, התורה הלא מתירה לאדם להינשא לכמה נשים, והדבר רק נאסר לפני כאלף שנה ב"חרם דרבינו גרשום" (שגם הוא חל בעיקרון רק לתקופה מסוימת ועל קהילות מסוימות בעם ישראל). לאור זאת מוכרחים לומר שלמרות שישנו האידאל הנזכר בספר בראשית להינשא לאישה אחת בלבד, יש בטבע העולם והאיש משיכה לנשים רבות. במדע הדבר מוסבר כדחף להתרבות שלעולם איננו בא על סיפוקו. אולם ההתרבות היא רק חלק מעניין הנישואין, ולכן מוטב להסביר זאת כדחף לחיבור שלעולם איננו מתמלא, ופה נכנס היצר הרע המושך את האדם להתחבר לנשים אסורות לו או באופן לא ראוי.

למרות שהדברים אמורים בלשון זכר, אין ספק שחלק מן האתגרים המתוארים נכונים גם לאישה: היא גם מתקשה לזהות את האחד ש"ממנו לוקחה", וגם לה יש תשוקה גדולה להתחבר.

בפרק הבא, המשיכה העיוורת לאישות תקבל ביטוי מלא יותר.

הנשיות – השכינה בעולם הזה

שאלת: מה יש בה באישה שהיא כל כך מעניינת את הגבר?

שאלה זו – ימיה כימי עולם, ואפשר לומר שכמעט כל המשוררים, הסופרים והחכמים ניסו לגעת בשאלה זו. אני מעז לנסות את כוחי, מתוך התבוננות בדרך התורה הקדושה.

אני רוצה להתבונן תחילה בהבדלים מהותיים ניכרים שבין הזכר לנקבה. חשוב להדגיש, כי רבים תופסים את ההבדלים הללו בצורה שטחית, הגורמת לרעות רבות בחיי הנישואין וביחס בין המינים. לכן חשוב לי להדגיש שכל מה שאומַר הינו הכללה המנסה לתפוס מהות מסוימת הקיימת בצורה כזו או אחרת ברוב בני האדם.

קשה להתעלם מן הקשר שבין המילים "זכר" ו"זיכרון". יש בו משהו באופי הבסיסי של הזכר הניצב כחיצוני להוויה. הוא מתעד אותה וזוכר אותה, מחוקק וקובע איך דברים צריכים להיראות בה, מגונן ושומר. הזיכרון ההיסטורי ואפילו האוטוביוגרפי (כלומר ההיסטוריה האישית) מאפשר לו לדעת כיצד נכון לפעול. גם בילודה – החלק שהוא נוטל קשור מאוד לזיכרון, הוא איננו שותף פעיל בגידול החיים. תחת זאת, הוא יותר דומה לאדם הזורע זרע באדמה. הוא מזריע טיפה של זרע המורכבת תאי DNA, ואת גרעין הזיכרון הזה לוקח הגוף של הנקבה והופך לחיים מלאים.

ואילו הנקבה, הינה כאדמה, המוכנה לקבל זרע של רעיון או של אדם, וליצור ממנו חיים. היא מעורה הרבה יותר עם ההוויה, עם הכאן ועכשיו, ושייכת פחות לממד הזמן (ולפיכך פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן). בלידה היא נוטלת את חלק הארי, כאשר בתוך רחמה היא מגדלת חיים חדשים ונותנת להם את התנאים הנדרשים להתפתח, וגם אחר כך עם ההנקה והגידול. הזכר לעומתה נוטה מטבעו ליטול  יותר חלק של "זכרון" בתוך תהליך הגידול: מלמד ומדריך את הילד על העולם, אפשרויותיו וגבולותיו.

חכמי יוון, ובעקבותיהם חלק מחכמי ישראל כגון הרמב"ם (מורה נבוכים א, יז ועוד) והמהר"ל מפראג, הגדירו כי כל דבר בעולם מורכב מ"חומר" – כלומר הוויה פיזית, ו"צורה", כלומר הוויה רוחנית הנותנת מהות ותוכן לחומר. למשל, השולחן מורכב מחומר שהוא עץ המונח בצורה מסוימת, ומצורה, שהיא המהות שלו: שולחן שאפשר לשבת סביבו ולאכול עליו. גם האדם מורכב מחומר – הגוף הפיזי, ומצורה – הנשמה.

בתוך המערכת של זכר ונקבה, הנקבה היא ה"חומר" ואילו הזכר הוא ה"צורה" (מהר"ל, באר הגולה, הבאר הראשון). בין אם אנו מקבלים את החלוקה הזו כפשטה ובין אם לאו, בוודאי שיש בה בסיס של אמת. הנקבה היא ארצית יותר: מלאת יופי וחן, בעלת יכולת גבוהה יותר לתענוג חושי, וכאמור – יודעת ליצור חיים פיזיים.

המשיכה של הזכר הינה אם כן תמיד ליופי, לנוכחות ולעוצמת החיים ולפוטנציאל העונג שיש בנקבה, חלקים שהוא מוצא את עצמו רחוק מהם ומבקש למצוא אותם בחייו. והנקבה מצידה נמשכת אל הזכר – אל ההשפעה האינסופית, אל בהירות הזיכרון והיציבות הכמו־שמשית, ההגנה והביטחון.

כמשל לדבר, חכמים המשילו את האישה לבית, ואת האיש לאדון הבית. האיש חי בעולם נשגב אך מנותק ותלוש, אין לו בית בעולם. וכשהנקבה הופכת להיות בית – ביכולתה להעניק לו את החוויה שיש לו בית בעולם: "ביתו – זו אשתו" (יומא א, א; תיקוני זוהר תיקון מ).

עצם החיבור הזה בין זכר לנקבה, כאשר הוא נעשה בקדושה, הוא במהותו חיבור בין החומרי לנשגב, והוא הוא גאולת העולם (עיין מהר"ל שם), נקודת שיא בבריאה. הוא גם מהווה משל לחיבור שמים וארץ על ידי תורה, תפילה ומעשים טובים (אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, ובמקומות רבים מספור בזוהר). וכאשר הוא מתדרדר חלילה להיות באופן לא קדוש, הרי שזוהי נפילה גדולה של כוחות החיים האדירים הללו, בדומה לחטא עבודה זרה.

בסופו של דבר, שלושת היבטי התשוקה שהזכרתי כאן: היצר – שהוא התשוקה להוסיף ולהצמיח את החיים, החיבור – שהוא התשוקה מלאת האש להתאחד מחדש ולא להיות לבד בעולם, והמשיכה לנקביות – שהיא התשוקה לחומרי ולמוחש, למצוא בית בעולם – כולם נבראו למטרה אחת בעלת פנים רבות: "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג, ז) – להכיר ולהודיע את גדולת ה' בעולם, וללכת בדרכיו.

אני מתפלל שמענה זה יהווה פתיחה ראויה להתבוננות בסוגיות אלה, ומאחל לך שנה טובה ומלאת אור קודש!

חיים ב.