שואלת יקרה.

את נוגעת בנושא חשוב מאין כמותו, ובפנייתך אזכרת מושגים חשובים מעולם המובחנות (כמו: פגיעות, הזדקקות, עצמי, שלם), בשורות הבאות אנסה להציג את הגישה, מתוך תקוה שהנושא יתבהר בך יותר ואולי אף יסייע לך בחייך הפרטיים.

התבוננות בטבע, עשויה ללמד אותנו לעיתים על תהליכים רוחניים. דווקא מתוך העולם הפיזי שאנחנו רואים וחווים ניתן להבין עקרונות נפשיים או רוחניים. כשמבקשים ללמוד את נושא המובחנות, אפשר להבין אותו לעומק אם מסתכלים על התפתחות התא החי.

התהוות העובר היא פלא גדול. מפגש של שני תאים שונים מייצר סוג תא חדש אשר ממנו מתפתחים אט אט, במשך ההריון, כל תאי האדם.

וראי איזה פלא, משני סוגי תאים שונים, נוצר תא שלישי, ומן התא השלישי הזה מתחילים להיווצר עוד ועוד תאים, אשר לכל אחד מהם תפקיד וייעוד שונה. מאותו תא ממש מתהווה הלב, הריאות, אצבעות הידיים, עיניים, ואפילו שיער.

מה שמדהים הוא, שהתא שמתפתח, אינו משכפל את תא המוצא, כלומר, לא נהיה שכפול נוסף של אתו תא, אלא כל תא צומח להיות בעל תפקיד ייחודי משלו, ביטוי ספציפי והגשמה עצמית אינדבדואלית, בו בזמן שהוא מקיים הדדיות ומערכת יחסים שלמה ועמוקה עם יתר התאים. האצבע הקטנה ברגל, מקבלת הוראות מהמוח, ודם מהלב. הלב מספק לאברי הגוף השונים חמצן וחומרי מזון נחוצים, ומפנה פסולת.

מהתנהלות גוף האדם אנחנו יכולים ללמוד הרבה על מובחנות.

כל אחד מאיתנו גדל עם הDNA הייחודי שלו, עם החותם הפרטי והבשורה שהוא מביא לעולם, אבל בה בעת, אנחנו מקבלים השראה ומקיימים מערכות יחסים עמוקות וקרובות עם הסובבים אותנו: עם ההורים, עם האחים וכו'.

מובחנות היא למעשה היכולת להיות בקשיבות מלאה פנימה, לרגשות, לצרכים ולערכים שלי ובו זמנית להשאר בקשרים עמוקים ומשמעותיים עם אדם אחר.

דמייני לעצמך ציר, ציר היחסים. בקצה האחד, קיימת סימביוזה מלאה. היטמעות מלאה של האחד בשני, במקום שני אנשים שונים – איש אחד (המורכב משני אנשים שנבלעו זה בזה). בקצה השני קיימת אוטונומיה מלאה – נפרדות מוחלטת, שני אנשים שונים. פעמים רבות זוגות מגיעים לנישואים מתוך איזשהו חלום להפוך להיות "אחד" באופן בו האחד נטמע בשני. ניתן לראות את זה הרבה אצל צעירים בתחילת הקשר. אציג דוגמה קיצונית: אישה שמוותרת על הטעם האישי שלה בבגדים, לטובת בגדים שמוצאים חן בעיניי בעלה. במערכת סימביוטית אנחנו מזהים היעדר קשב פנימי, אלא הגדרה עצמית דרך האחר. אישה בנפרדות מוחלטת (הקצה השני של ציר היחסים), עשויה ללבוש בגדים שמנוגדים לטעם של בעלה. אישה שנמצאת במובחנות, תצליח לזהות מהו הרצון, או הטעם הפנימי שלה, אולם תתקשר עם בעלה. היא תשתף אותו מה היא אוהבת, הוא ישתף מה מוצא חן בעיניו, כלומר, היא תקשיב ותזהה את הרצון הפנימי שלה, אולם תבדוק איפה הרצון שלה פוגש את הרצון של בעלה.

המובחנות, היא כלי נהדר שמלמד אותנו להתבונן פנימה, לזהות, ולהקשיב, ויחד עם זאת להפגש עם האחר.

אישה צריכה שיראו אותה, שיקשיבו לה, שיעניקו לה חום וחמלה. אם היא בנפרדות מלאה, היא לא מצפה מבעלה לקבל ממנו מאום. במערכת יחסים כזו, בעלה הוא למעשה כמעט איש זר, וכמו שאינה מצפה מאיש זר למחמאות או למילים טובות, כך גם היא לא תצפה מבעלה.

אישה שנמצאת בסימביוזה מלאה "תנשום את נשימותיה הרגשיות" דרכו. אם אמר לה מילה טובה, היא תרגיש שווה, ובמקרה בו לא ענה על הצורך הרגשי שלה – היא תחוש חוויה עצמתית מאד של ערעור. משל אין לה זכות קיום אם בעלה לא מעניק לה את צריכה הרגשיים.

יש מקומות בהם החינוך הוא שאישה צריכה "להכניע" את הרצון שלה למול רצון ההלכה, ההורים או התקנון, ולכן רבות מאיתנו אינן יודעות לזהות את הקול הפנימי העדין, שלפעמים מכוסה באלפי קולות משתיקים. ולכן נדרשת מאיתנו עבודה משמעותית של בירור, שהיא למעשה עבודה של התפתחות וצמיחה רוחניים והבסיס הוא היכולת שלי כאישה להקשיב ללב, לזהות את הצורך הפנימי שעולה בי, ולתווך אותו לעולם.

אין זה אומר שתמיד דעתי תתקבל ואין זה אומר שתמיד דעתי תתבטל. זה אומר שאני מביאה לזוגיות, להורות, ובכלל לעולם, את ה"אני" הפנימי שלי ומתווכת אותה מתוך הבנה עמוקה שלפעמים יסכימו איתי, ולפעמים לא. מובחנות מבקשת להציע דרך שאומרת: גם אם אינני מקבלת כרגע את הצרכים הרגשיים שלי מבעלי, אינני מתמוטטת, אני עומדת בפניי עצמי, יש לי מקום.

כאן נכנס ענין הפגיעות והנזקקות שהזכרת, כי הרי התיווך הרגשי הפנימי, הוא מאד עדין ואינטימי. השיתוף בו כרוך בסיכון מסויים, אולי בעלי לא יתן לי יד? אולי הוא לא יהיה רגיש דיי הצורך לרגשות העמוקים שאביא? בניגוד לקצה של נפרדות, מובחנות היא הסכמה עמוקה להיות בפגיעות בתוך קשר, להצליח לתווך את העולם הפנימי שלי ולהסתכן בסירוב. לפעמים בעלי יבין אותי ויתן לי את צרכיי, ולפעמים לא.

בקשר נישואים בריא אנחנו נשאף כל הזמן לתנועה הזו שבין הזיהוי הפנימי והתיווך, ומתוך הסכמה מלאה לשמוע "לא". ההבנה שבעלי הוא אדם בפני עצמו, ואינו נדרש להטמע בתוכי ולספק את צרכיי תמיד, וגם הפוך: הבנה שאני אדם בפניי עצמי, ואיני נדרשת להיטמע בצרכיו ולספקם תמיד.

שני קצוות הציר מבטאים רעיון של "או- או", מערכת של "win-lose", אישה שחיה במערכת יחסים סמביוטית ואינה מורגלת בקשב פנימי – לרוב תבטל את דעתה בפני דעתו של בעלה (לא משנה אם אני רוצה לנסוע לשבת או לא – מה שהוא ירצה זה מה שיהיה). גם אישה שחיה במערכת של נפרדות, חיה לפי הרעיון של "או- או", "אני אסע לבד, ואתה תעשה מה שאתה רוצה".

לעומת זאת, אישה שחיה במובחנות, תזהה תחילה איזה רצון פנימי מתעורר בה, ותתווך אותו: "אני מעדיפה לנסוע השבת. אח שלי חוזר מהישיבה וממש ישָׂמח אותי לראותו" מצד שני היא תהיה בקשב גם לצורך של בעלה: "איפה אתה מעדיף להיות בשבת?" כלומר, יש פה "גם וגם", גם הקול שלי נשמע, ולא פחות חשוב מכך – גם הקול שלו. אין פה צד אחד שמקבל ביטוי תוך מחיקת הצד השני, אלא הקשבה וזיהוי של שני הצדדים: אני גם נאמנה לעצמי, וגם מקשיבה, מתחשבת ומכבדת את האחר.

אתן דוגמה נוספת, היא מבקשת לצאת לפארק עם הילדים והיא זקוקה לרכב. אם היא מצויה במערכת יחסים סימביוטית, היא עשויה לפנות לבעלה בשאלה: "האם אני יכולה לצאת", והיא תקבל את דעתו כפי שהיא: "לא היום, עדיף מחר", או אפילו "לא כדאי בכלל לנסוע לפארק". היא תתעלם מהצורך הפנימי שעולה בה ותקבל באופן מוחלט את דעתו.

אישה שמצויה במערכת יחסים נפרדת, או שתקח את האוטו בלי להודיע, או שתודיע, מבלי לשמוע איך, האם ומתי זה מסתדר לבעלה.

לעומת זאת, אישה מובחנת, תקשיב לצרכים שלה, תאזין לצרכים של בעלה ומתוך כך תקבל החלטה אשר גם נאמנת לעצמה וגם מכבדת את האחר.

אתן דוגמה נוספת – אישה שיודעת שבעלה מאד אוהב לחזור לבית מסודר. אם היא סימביוטית – היא תקום ותסדר את הבית לא משנה מה. גם אם היא עייפה וממוטטת- היא תקום. כביכול הרצון של בעלה זהו הרצון שלה. אישה בנפרדות רגשית – לא תקח בחשבון כלל את הרצון של בעלה. אם מתעורר בה חשק לסדר – היא תסדר, ואם לא – לא.

אישה מובחנת רוצה לשמח את בעלה, אבל רוצה להיות נאמנה לכוחות שלה. במקרה כזה למשל היא תתקשר ותגיד: "אני כל כך רוצה לשמח אותך ולסדר את הבית, אבל אני כל כך עייפה מהיום, ולכן אני נכנסת לנוח".

הבשורה של המובחנות היא זיהוי ותיווך.

לזהות את הצורך הרגשי הפנימי, ולתווך אותו לעולם מתוך נאמנות פנימית וכבוד חיצוני. איננו נבלעות, אבל גם איננו אוטונומיות לחלוטין. אנחנו בקשב פנימה, אבל בה בעת ("גם וגם") מתקשרות את זה לזולת.

מובחנות היא להחזיק את selfשלי, כאדם עם עולם פנימי עשיר, עם רגשות, צרכים, רעיונות, חלומות וסדקים, ולתווך אותו לשני, מתוך כבוד ומתוך הבנה שהוא שותף קרוב למסע, ולא ספק הצרכים שלי.

כשסיימתי לכתוב את מחשבותיי על נושא המובחנות, חזרתי לקרוא את שאלתך, וחשבתי אולי תמצאי עניין גם בשאלה ובתשובה הזו (הנוגעת לתחושת חסר במענה רגשי מצד הבעל).

מקווה שמילותיי עזרו לך להבין ,

אם משהו לא מובן, או שתרצי להמשיך ולברר נקודה מסויימת (או להביא שאלה מחיי היומיום), אנחנו כאן.

בידידות רבה

רבקי