שואל יקר מאוד!

כמובן, איני מכירך כלל. ועם זאת, המפגש בין כתיבתך לקריאתי הביא אותי לרגעי הזדהות עמוקה מאוד. קראתי את שורותיך הבהירות והקצרות, וראיתי בהן כנות כה-יפה וכה-נעימה. תודה לך!

גם הנחת-היסוד הטמונה מתחת למצוקה שאותה תיארת, היא נכונה מאוד בעיניי. אתה חותר להרמוניה נפשית ותודעתית בין מצוות תורתנו הקדושה לבינך, כמי שאמור לקיים אותן, וכשזו נעדרת – אתה חש מצוקה. נפשך אינה מוצאת מנוח בשלילת הצדקתה של עצם השאלה, בנוסח "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" או בשאר נוסחיו של עקרון גזירת-הכתוב, כי אם מתעקשת לראות את מצוות התורה כפעילות משותפת של מוחו, לבו ומעשיו של אדם.

נראה לי שבקשתנו בכל יום – "תן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות" – משקפת היטב את תפיסתך זו. תהליך אחד ארוך, שתחילתו בלב מבין וסופו בעשייה ויישום.

מתוך מחשבות אלו, אני פונה לגוף שאלתך. אם תמצא שהארכתי מדי – נא מחל לי; לתחושתי, יישוב הדעת ממצוקתך העיונית דורש מבט רחב.

א

בית-האלוקים, הנבנה במקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם, הוא פרט מתוך תוכנית אדריכלית מפורטת שתיכנן האלוקים לעמו. התוכנית השלימה, כפי שהיא מתוארת בתורה שבכתב ושבעל-פה, מעולם לא יושמה במלואה, והוצאתה אל הפועל והתמדתה לאורך זמן הן כה קשות ומאתגרות, עד שאנו מכנים אותן בשפתנו הדתית כעולם "העתיד לבוא", במשמע נקודת-זמן עתידית שאמנם אליה מגמתנו, אך מתוך מודעות מפוכחת לאופייה האוטופי.

את קורותיו של העם היהודי אפשר לתאר על פי מידת הצלחתו החלקית בהפקת התוכנית הכוללת, אם מעט ואם הרבה. במספר מועט של תקופות קצרות מאוד בתולדות העם, נעשה נסיון ליישם את התוכנית על כל פרטיה, אלא שתוך זמן קצר התגלו בקיעים, נפרצו פרצות והתערער הבנין, וסוף דבר – התוכנית כולה קרסה. זכרון המאורעות הללו, עם המסר האקטואלי-מעשי העולה ממנו, הם שהביאו אותנו להימנע אתמול מאכילה במשך כ-12 שעות ולהרבות בהן בתפילה. אך, בל נקדים את המאוחר…

מהם קווי המתאר של התוכנית? הבה נראה. ראשית, היא מציגה מודל יישומי של עם המקַדֵּשׁ את חייו הריאליים, על כל היבטיהם האנושיים, בקדושת המצוות, כאשר הוא יושב בחבל-ארץ שיועד לו למטרה זו. על פי התוכנית, העם מאורגן במדינה מונארכית, שהשליט העומד בראשה הוא מופת לחיים אידאליים של ירא-אלוקים [משיח ה']; הזיקה בין האל לבין העם היא נוכחת ופעילה, והיא מתבצעת באמצעי תקשורת רבים ומגוונים. שכבה רחבה של אנשי מעלה בעם משמשת כשליחי האל להשמיע את דברו לעמו [נביאים], ובתי-מדרשותיהם מהווים מוסדות-חינוך פעילים להטמעת האידאל הלאומי לעם [בני הנביאים].

טביעות האצבע של הזיקה בין האל לעמו, ניכרים – על פי התוכנית – בכל פינה, עד כדי שתיאורם נתפס במחשבתנו כניסים החורגים מן המסגרת הטבעית. העם עורך שינוי מערכתי טוטאלי בכלכלתו, במשך שנתיים רצופות, מבלי לחשוש לתוצאות הרות-אסון מתבקשות [שמיטה ויובל], והוא עושה זאת בשלווה ובביטחון הנסמך על ברכה אלוקית שתבוא לו ['וצויתי את ברכתי']; בצאתו למלחמות כדרך כל הארץ, הוא קובע את כשירות הלוחמים גם על פי מידת יראתם, והוא עשוי לוותר על לוחמים עזי-נפש ומלומדי-מלחמה בשל פגמים אתיים שדבקו בהם; בזמנים ידועים, העם עשוי להותיר ישובי סְפָר ריקים מאדם, בשל ריכוז האוכלוסיה בעיר הבירה, מבלי לחשוש לפלישת אויב, לכיבוש או לביזה, ושוב, מתוך ביטחון בשמירת האל שהובטחה לו. אלו הן פני התוכנית: חיי אנוש מקודשים, שחותם אלוהי טבוע בהם. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

כאמור, יישומה של התוכנית במלואה, על אף שכצורתו הוא אתגר קשה עד בלתי-אפשרי בעולם הריאלי, עם זאת הוא החזון העתידי שאליו מכוונת העשייה הדתית של עם ישראל מאז ומעולם. משכך, גם את כל הפרטים שבה [תרי"ג מצוות] יש להבין באמצעות שילובם בתוכנית הכוללת, ורק מתוך המבט הרחב על אודותיה – לזהות את הפונקציה הייחודית של כל אחד מן הפרטים.

ב

בית-המקדש הוא, מבחינה גיאוגרפית ואירגונית, נקודת המרכז של התוכנית כולה. המשתתפים בתוכנית, קרי – העם כולו, מארגנים את חייהם (הריאליים המקודשים) מסביב למוסד-על שבו מרוכזת ליבת הפעילות למימוש התוכנית.

כיאה למעמדו ולתפקידו, המקדש מנוהל בטקסיות רבה, ועל כל מרכיביו שוררת רוח ייצוגית וסימבולית. בתודעת העם נתפס המקדש כגרעין המצמיח פרדס שלם, פיסת מרחב שממנה מושתת העולם כולו. ה"עולם" הוא כמובן התוכנית האלוקית עצמה; מה שקרוי בלשוננו 'עולם' הוא רק חומר-הגלם חסר-המשמעות כשלעצמו, שבו מיושמת התוכנית.

העם מכוון את פניותיו לאל במבט אל המקדש; הוא גם מקפיד על ביקורים תכופים בו בזמנים ידועים, כדי להבטיח את תודעתו הדתית לאורך זמן [מצות ראייה], והוא מפריש חלק לא-מבוטל מהכנסותיו השוטפות להספקת צרכיו בימי הביקור במקדש [מעשר שני]. על פי התוכנית, גם הרחוקים פיזית מן המקדש, לא יוכלו לפטור עצמם מביקור קבוע במקדש, פעם ב-3 שנים לפחות [ביעור מעשרות]; קבוצה גדולה מקרב העם גם מקדישה את כל חייה להחזקתו ותיפעולו של המקדש [שבט לוי], והעם כולו נושא בעול כלכלתם [תרומות ומעשרות]; צוות המקדש נושא, באופן טבעי, גם בתפקיד חינוכי, וחבריו משמשים כמורים ומדריכים לעם כולו [הכהנים הלויים, נושאי ארון ברית ה']; בקמפוס הרחב של המקדש יושבת גם הערכאה הגבוהה ביותר השופטת את העם [סנהדרין גדולה], שהיא גם הרשות המחוקקת של מדינת התוכנית האלוקית [בית-הדין הגדול].

המקדש הוא המקום בו הזיקה בין האל לעמו מגיעה לדרגת השיא שלה. התפילה בו היא – בשפה מושאלת – תפילה במקום הקרוב ביותר לאלוקים, השהות בו היא שהייה בחצר ביתו, והאכילה בו נחשבת הסבה על שולחנו. משכך, גם טביעות האצבע האלוקיות נוכחות בו במידה מוגברת. חזיונות על-טבעיים הם במקדש כדבר שבשגרה [עשרה ניסים].

מעמדות הגיבוש של העם, הנועדים לחיזוק תודעתו הדתית, מתקיימים כמובן במקדש, ורק בו. על פני כל ימות השנה פזורים חגים ומועדים המוקדשים לעבודת האל [מקראי קודש], ובדרכי ביטוי שונות ומגוונות מביאה בהם הפעילות המקדשית השוטפת לכדי שימור החזון והאידאל הלאומי ברמה גבוהה בעם. ההיטהרות לפני האל – במקדש [יום הכיפורים]; ההודאה על קיומנו וכלכלתנו – במקדש [חג האסיף]; בלילה אחד בשנה, עיר הבירה שבה שוכן המקדש הופכת כולה למסיבת-עם חגיגית, ובה מחדשים הכל את זכרונם באתוס ההיסטורי שהביאנו לכריתת הברית עם האלוקים [ליל חמישה עשר בניסן].

במרכזו של המקדש מוצבים אלמנטים סימבוליים, שבאמצעותם מבטא העם את עיקרי אמונתו. האמונה היהודית היא חיה ופעילה, ומשכך גם האלמנטים המייצגים אותה מתופעלים תדיר. על השולחן – לחם טרי, בקני המנורה – אש דולקת, ומן המזבח נודף ריחה של קטורת נעימה. עם ארון הברית, עצם הלוז של המעורבות האלוקית בעם, מתנהלים יחסי אהבה רחוקים, ורק ביום אחד בשנה, נציג אחד בלבד מן העם ולאחר תהליך היטהרות ממושך, מסיר את הלוט וקרב אל הקודש.

ג

ויש במקדש, כמובן, גם את הקרבנות.

במבט מצומצם המנותק מן התוכנית האלוקית הכללית, מחשבתנו תזהה מיד את עבודת הקרבנות כתבנית פולחן דתי של העת העתיקה, וכחלק מן הילדותיות שהאנושות מתביישת בה בזקנותה. ואמנם, אמת היא, ההקשר התרבותי והציוויליזציוני שבתקופת קיומו ניתנו לעם מצוות הקרבנות, כמו שאר מצוות תורתנו הקדושה, השתנה לבלי הכר. המציאות שלתוכה אנו גדלים ובמסגרתה אנו פועלים כיום, שונה לחלוטין מן המציאות האנושית שבתקופת המקרא, גם ביסודותיה הבסיסיים והמהותיים ביותר.

ואכן, גם את קווי הדמיון בין מוסד הקרבנות בתורתנו לבין תבניות פולחניות עתיקות לא קשה למתוח. אלו כמו מתבקשים מאליהם.

אבל חרף כל זאת, אסור לנו לבודד את הקרבנות מהקשרם המקדשי הכולל! אם נשוב אל המתואר לעיל, ונבקש לבחון את הפונקציה המדויקת ששימשו הקרבנות בתוכנית האלוקית – נראה לי שנגלה נפלאות מתורת ה'.

עלינו לערוך תחילה הבחנה חדה בין הקרבנות הנאכלים לבין אלו העולים כליל אִשֶּׁה לה'. הקרבנות הנאכלים, שהם למעשה מרבית הקרבנות – שלמים, תודה, פסח ומעשר הנאכלים לבעלים, ואשם, רוב החטאות ובכור הנאכלים לכהנים – משמעותם הסימבולית קלה יותר להמחשה. אלו מייצגים את המעורבות האלוקית בעם ומשמשים ביטוי לזיקה ההדדית בין אלוקים ואדם. אכילת מזבח ואכילת אדם באות כאחת, ו'גדולה לגימה שמקרבת'.

אמנם השימוש בכלים סימבולים בוטים כל כך, עשוי להתמיה את דעתו של האמון על מחשבת ישראל מבית המדרש הפילוסופי-רציונלי בימי הביניים, אך המקדש, כזכור, הוא נקודת המרכז של החיים הריאליים המקודשים, ובחיים הריאליים – אין מנוס מטבע האדם, שבו "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". אין כמו המחשת הנוכחות האלוקית בעם, עד כדי הסבה על שולחנו, כדי לשמר את תודעת החזון והייעוד של האומה.

בה במידה, התמידים והמוספים העולים כליל, הם תיפעול קבוע ושוטף של שולחן ה'. לאמר, האל נוכח כאן. הבא לראות את פניו (וכבר בתחילת דברינו הִגשַׁמנוּ, ואין לנו היכולת להימנע מכך כל עוד נרצה לבטא בשפתנו את רחשי לבבנו ביחס לאל) – פוגש אותו בנוכחותו ובמלא חיוניותו בעם!

לסיכום, עבודת הקרבנות היא חלק מפעילותו השוטפת של המקדש כמרכז העצבים של החיים הריאליים-המקודשים של העם, ואלו מהווים מיצג סימבולי פעיל למעורבות האלוקית בעם.

ד

ועדיין, כבשים נשחטים ודם מותז על המזבח, יולדת נושאת סל ושני בני יונה בתוכו, יין לשתייה ומנחות לאכילה – כה זרה לנו, לתודעתנו, לעולמנו, האווירה הכללית המנשבת מן המצוות הללו.

אך אווירה היא ענין שבאופנה. כל עוד מוֹחֵנוּ מבין ולִבֵּנוּ מרגיש את משמעותם הסמלית של הקרבנות ואת תועלתם החינוכית-תודעתית, סביר להניח שגם ידינו תורגלנה במה שלא הסכינו עד כה. כאשר הפער בין הבנתנו לדרישת התורה צומצם, תחושת הריחוק שנותרה אינה אלא עניין שבמנטליות, וככזו – אך הרגל היא.

נשווה בנפשנו אילו בטלה מצות מילה משך 2000 שנה, ושוב נדרשנו לחדשה. פותחים היינו הלכות מילה שבשולחן ערוך ופוגשים כללים, פרטים ופרטי פרטים בהלכות מילה, מבלי שאי-פעם חווינו את המטען הרגשי המגולם בה. דומה שתחושת הזרות ביחס למילה לא הייתה נופלת מתחושת הזרות ביחס לקרבנות.

בפתחו של גן המשחקים העירוני ניצב שלט ובו כ-10 הוראות פרטניות על כללי הבטיחות בגן. אם נעקור אותו ממקומו ונציגו בפני אדם שלא ראה גן משחקים מימיו, הוא יתקשה מאוד לדמיין את העליצות וססגוניות החיים המשתקפות – דרך כלל – מבעד לשלט הטרחני הזה. כך הן לדידנו הלכות הקרבנות: אנו חווים את מארג ההלכות בתבנית נטולת חיים, ובה הררי פרטים דקדקניים על דמים ואיברים כרותים: את תהליך ההקרבה החי חסר לנו!

לסיום,

בעיניי, האבלות על המקדש אינה כאבלות על מת, במבט מכוון אל העבר. כפי שידוע לנו כיום, כשלון הנסיונות הקודמים ביישום התוכנית האלוקית הכוללת, מצער ככל שיהיה, היה מובן וכמעט טבעי. האתגר הוא קשה עד בלתי-אפשרי.

אלא שעם היותה אוטופית, התקווה לכונן לעתיד לבוא את התוכנית על כל מרכיביה, היא מגמתנו בכל חיינו, ואנו נמדדים בכל עת במידת הצלחתנו ביחס לתוכנית הגדולה. לשם כך נועדה האבלות: היא מחזירה אותנו ארבע פעמים בשנה אל המצפן, אל נקודת הציון אליה אנו שואפים.

כך גם התפילה לחידוש העבודה, שאינה אלא תקווה לכינון התוכנית האלוקית השלימה, שהמקדש הוא נקודת המרכז שבה והקרבנות חלק מן העבודה שבו.

שוב, סליחה שהארכתי.

בברית-ייעוד,

יצחק ברוך

datshe@gmail.com