אני בעל תשובה, בחודשיים האחרונים הייתי בסבב ישיבות הייתי ב-4 ישיבות לא אהבתי בכלל.
עד שמצאתי את הישיבה שמאוד אהבתי והתחברתי, אני כבר לומד שם שבועיים אקסטרני.
אבל יש בעיה, אני לא מרגיש שאני מצליח להתחבר לבחורים שם, אני לא מרגיש שייך..
מאוד כיף ללמוד שם, מכיר את רובם, מדבר עם כמה מהבחורים כל יום גם לא יוצא לי לדבר עם אותם בחורים כל פעם אני מדבר עם בחורים שונים וזה עוד יותר גורם לי להרגיש לא שייך, אני רואה איך כולם קבוצה אחת ומגובשת ורק אני עוף מוזר בין כולם
הישיבה עשתה היום טיול עד מוצש, לא הלכתי – כי אני לא מרגיש שייך.
וזה שלא הלכתי עוד יותר אוכל אותי מבושה איך אני אגיע לישיבה ביום ראשון..
שכולם ידברו איך היה וכדומה ואני רק בצד עוד יותר לא ארגיש שייך אני מת מבושה.
המשגיח שאל מתי אני מתכנן כבר להכנס גם לפניימיה ( משהו שלא נראה לי יקרה בכלל אם אני ארגיש כך תקופה) הוא אמר לי:"כולם אוהבים אותך פה"
אבל זה לא מרגיש כך בכלל אני לא מרגיש שייך אני באמת לא יודע מה לעשות אם ללכת יום ראשון או פשוט לוותר אבל לא בא לי לוותר כי עד שמצאתי ישיבה שכיף לי ללמוד שם אני חושב שאדבר על זה עם המשגיח אבל עכשיו אני מת לבכות ולא יודע מה לעשות סוג של אובד עצות המחשבות אוכלות אותי לחשוב שהייתי אומר ללכת ולא הלכתי ומה אני אעשה ביום ראשון וכדומה אני באמת לא יודע מה לעשות עם המחשבות הללו.
אני רק רוצה לדבר עם הרב שלי להגיד לו את זה אני רק אומר לו שהכול בסדר ואני נהנה וזה נכון אני באמת נהנה אבל לא יודע אם "בסדר" כי ההרגשה הזאת של ה-אי שייכות הורגת אותי
אני מנסה לנחם בזה שצריך רק ללמוד תורה, ולהתמיד רק בתורה – ואלוקים עושה זאת לטובתי.
אבל זה ממש לא נכון חייב גם חברים.
בהפסקות יוצא לי להיות שעה וחצי לבד, לפעמיים גם שעתיים.
אני מנצל את הזמן הזה להתבודדות ללימוד תורה לקריאת תהילים, אבל זה הורג אותי המחשבה שזה תמיד יהיה לי ככה אני לא יודע מה לעשות לא בא לי לוותר על הישיבה הזאת אבל אם זה ימשיך כך אין ברירה בדידות זה אסון
בחדר אוכל לפעמיים אין לי מי עם להיות ואם יש לי אני לא מפסיק להודות ל-השם על זה .
(זאת הבעיה היחידה שלי בנוגע לישיבה, חוץ מזה כלום ברוך השם בלימודים אני מצליח עוד 5 דפים וסיימתי פרק רביעי במסכת גיטין, נבחנתי על מה שלמדתי עד כה ועברתי בהצטיינות הם כולם בהלם, לא בשביל להשוייץ חס ושלום אלא רק בשביל לציין שזאת הבעיה היחידה והקריטית ביותר כי בשכל אפשר לטפל בנפש ובבדידות יותר קשה לטפל)