שלום רב למשיבים של אקשיבה!!
בזמן האחרון אני מרגישה שמשהו מציק לי. עברתי ברוך ה' הרבה דברים בחיים כמו רבים מאיתנו, ואני עדיין מאמינה וחזקה ומשתדלת לעבוד את ה' באמת.
אבל משום מה, אני מרגישה ששום דבר כבר לא אותו דבר, פשוט אני מרגישה שדברים לא הולכים כמו פעם. אני מרגישה שאמא שלי בזמן האחרון יותר מצוברחת. כל דבר שאני אומרת היא מתפרצת עלי. אני גם לא תמיד כזאת צדיקה ואני צועקת בחזרה ונהיית כזאת אווירה לא נעימה ואני כבר לא רוצה להיות בבית. ואני לא יודעת מה עובר עליה, אבל זה לא רק היא. זה גם מה שקורה איתי, אני כבר לא שמחה כמו שהייתי פעם. אני מנסה לשמוח אבל כל דבר קטן שלא מסתדר אני מתעצבנת, וקשה לי לשתף אחרים בדברים שעוברים עלי. אני חושבת שהם לא יבינו. ואני באמת משתדלת. אני עושה מאמצים, אולי לא מספיק אבל אני עושה מה שאני מרגישה שאני יכולה. אבל איכשהוא שום דבר לא מסתדר. אין לי הרבה דוגמאות עכשיו אבל בכללי עם כל מה שקורה וכל מה שזז, אני מרגישה כזה תקועה. כאילו החיים הולכים בלי מטרה. אני מרגישה שה' כבר לא קרוב אלי כמו שהוא היה. פתאום על כל דבר קטן אני צריכה להתפלל, ואם אני לא אז זה לא ילך.. אני מרגישה שה' רוצה אותי קרובה אבל הוא מנסה לקרב אותי על ידי צרות. ואז אני מבקשת שיסתדר וזה מסתדר באופן זמני, אבל שוב עוד צרה. וכבר נמאס לי כל הזמן למלמל בעל פה:"תודה רבה אבא, אתה לא יודע כמה אני מעריכה את זה. בעצם אתה כן יודע" או "בבקשה אבא תעזור שזה יסתדר, שהכל ילך חלק" ואז לפרט מה אני רוצה שיקרה. זה כאילו אני מדברת אל מגשים משאלות, מפרטת מה אני רוצה ומודה לו על עזרתו. האם זה לחיות את ה'?!! האם אני חייה בשביל יעוד?? אני לא מרגישה ככה. אני רוצה להרגיש את אותה קרבה שהיתה לנו פעם. את ההרגשת שייכות לא משנה מה. ואני מרגישה שאיבדתי את זה, ותוך כדי כך איבדתי את עצמי, את הזהות היהודית שלי. פתאום אני עושה דברים, "כי ככה צריך" ולא כי יש לזה משמעות עמוקה, אמיתית, וגבוהה. וזה אולי נשמע שזה כזה פשוט, אבל זאת מציאות חיים. ואני רוצה להיות שמחה לשם שינוי, לא כל הזמן להרגיש מחויבת כדי להרגיש טוב. לא כל הזמן להצטרך להתפלל ולשנן מילים כדי שה' יענה. אני רוצה שהוא יראה אותי בכל מצב, שהוא יעזור לי גם בלי שאני מבקשת. הרי אני כמו בת יחידה בשבילו, אז איך אני מרגישה שהוא כל כך רחוק. כאילו אני כבר אסתדר לבד. ואז אני מקנאה באנשים שנראה שטוב להם, ויורד לי הביטחון העצמי, ואין לי למי לספר את זה. חוץ ממנו, אבל כבר אין לי כוח. אני רוצה לבכות לו, ואין לי כוח. אני רוצה לעבוד על עצמי, ואין לי כוח. אני רוצה לפעול ולהוציא מעצמי יכולות, ופשוט אין לי כוח. זה כבר טעם יבש כזה. אז בשביל טיפה מתוק, אני אוכלת. אני יוצאת לבלות. אבל כשזה נגמר, הטעם המר חוזר לפה.
אני לא מבקשת ישועות, אני יודעת שהרבה אנשים נמצאים במצב כזה, אני רק צריכה יעוץ. איך להתקרב אליו בלי התחושה של אין כבר טעם.
תודה רבה על האתר המדהים הזה