שלום לך שואלת יקרה

קראתי את שאלת מספר פעמים והזדהיתי מאד עם התאור של 'רצוא ושוב' , התקדמות ותחושת תקיעות, התלהבות ואז תחושת נסיגה, שמלווה את חייך, ושאת מייחסת אותה לשמך 'פלג'. אך האמת היא, שתנועה זו מאפיינת אותנו כבני אדם, גם מי שלא נמנה על המגזר אותו אנו מכנים באופן רשמי 'בעלי תשובה'. כולנו כולנו, חרדים מבית ומתקרבים שמקרוב באו, וכל מי שיראת ה' בלבבו, מודע לעצמו ושואל את עצמו מה ה' אלוקיו רוצה ממנו בכל רגע נתון, קרוע בין היצר הרע ליצר הטוב, בין המשיכה לגשמי מצד אחד ולרוחני מן העבר השני. לא לחינם אומר הפסוק, 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו' (תהילים כד ג). לעלות בהר ה' זו משימה אחת, ומשימה אחרת, ויתכן שאף קשה יותר- היא לקום במקום קודשו, לשמור על המעמד הרוחני הגבוה אליו הגענו. השלב הראשון ניזון מאנרגיה של התחדשות, שמסייע לנו לעמוד בקשיי ההסתגלות. ההתלהבות מהחידוש, הקסם שבאתגר לכבוש יעד חדש ובלתי מוכר, ממלא אותנו בהרבה כוח רצון ומסייע לנו לצלוח את המשימה. אך מה קורה בשלב הבא? כשהחדש נעשה מוכר, ואיבד את קסמו, וההתלהבות אף היא התפוגגה?

לא צריך להתכנות בשם פלג דווקא, כדי לחוש את פלגי הזיעה המדגדים ביאוש את מורד גבינו. מה יעניק לנו כעת את האנרגיה והכוחות לשמר את המקום הרוחני אליו הגענו?

הבה נלמד יחד את מאמר חזל הידוע, על 'במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין', במקורו וננסה לקחת ממנו תובנות לחיינו אנו. מורותינו הסבירו לנו , שבעלי התשובה עומדים במקום גבוה יותר בתיאור ציורי: החבל הקושר את האדם אל בוראו נקרע, ובעל התשובה קשר אותו לאלוקים מחדש, וכך הוא התקצר. באופן זה ניסינו כולנו להיות 'בעלות תשובה' גם אם נולדנו בבית חרדי.

אך זו רק דרך אחת להבין את דברי חז"ל. ננסה להעמיק בהן יחד.

וכך אומרת הגמרא בכתובות לד עב,

וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן:

כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך.

ופליגא דר' אבהו,

דא"ר אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" שנאמר (ישעיהו נז, יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב"

לרחוק ברישא,

והדר לקרוב.

ורבי יוחנן אמר לך:

מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא.

ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו.

עיון במקור מראה שההיררכיה בין צדיקים-גמורים לבעלי-תשובה שנויה במחלוקת והעדפת הראשונים כלל לא מובנת מאליה. לשיטת ר' יוחנן, הצדיקים מבית, לא זקוקים לתווכם של נביאים, מה שמעיד על מעמדם הרוחני העדיף. בעוד ר' אבהו, סבור שבעלי-התשובה דווקא נעלים עליהם. ר' אבהו תומך יתדותיו בפסוק מישעיהו "שלום שלום לרחוק ולקרוב". לטענתו, הפסוק מקדים ומייקר, את הרחוקים על-פני הקרובים, את בעלי-התשובה שמרחוק באו, על פני הצדיקים שהיו מאז ומתמיד, קרובים לה', מה שמראה על עדיפותם.

הגמרא תוהה כיצד מסתדר, איפא, ר' יוחנן שדיבר בשבח הצדיקים הגמורים, עם פסוק זה, המשבח דווקא את בעלי התשובה. והגמרא משיבה כי הביטויים רחוק וקרוב לא מבטאים בהכרח את היעד, קרבה לה' דווקא, אלא את נקודת-המוצא, מידת הקרבה אל העבירה. הרחוק, הוא הצדיק-גמור, שהיה מתמיד רחוק מדבר-עבירה, ודווקא אותו מקדים הפסוק, ומזכיר אותו לפני הקרוב לדבר עבירה, שרק לבסוף, לאחר שחטא, חזר בתשובה.

אם העדיף הוא גם בעל התשובה לפי שיטה אחת, וגם הצדיק גמור לפי השיטה האחרת, וכל שיטה ונימוקיה שלה, מה איפה התועלת בהצגת המחלוקות ובחידוד הפער בין שתי השיטות? מה אנו למדים מלראות את שתי הגישות כשני קטבים שונים שמתחרים על הבכורה?

תאור סיפור חייך כפי שהצגת בשאלתך בצורה מרתקת, מאיר את המחלוקת באור חדש, ומוכיח שלא מדובר ב'שני אנשים שונים', שהאחד 'צדיק גמור' והשני 'בעל-תשובה' שעושים תחרות ביניהם מי יותר קרוב לקב"ה, אלא מדובר באותו אדם, בשלבים שונים בחייו, וכולנו חווים את שני השלבים הללו, פעם אחר פעם.

"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" הוא משפט המורה לנו איך להתנהג בשלבים השונים בחיינו, שלבים שניתן לראותם גם בהתפתחותה הבריאה של החברה כולה. אם נדלג רגע להתבונן על החברה במבט על, נמצא פה רמז לתאוריה סוצילוגית שקובעת כי "דור ראשון בונה, דור שני משמר ודור שלישי הורס". דור ראשון הוא תמיד 'בעל תשובה'. מתוך אנרגיה של בנייה, והתלהבות של חידוש הוא בוחר להתחייב לאידיאלים גדולים ולהתמסר להשלמתו של שלם שיגדל מסך חלקיו. דור שני נעשה 'צדיק גמור'. דור ילדיהם של בעלי התשובה, השלים את משימת הוריו, נולד על ההר הגבוה אליה הגביהו אותו עוף, ונוחל עולם שיש לשמרו ולמסדו. אך כאן מגיע המסר העמוק של חז"ל: שים לב שהגעת לנקודה שבה 'התרגלת' ולכן אתה מועד לאפיסת כוחות ואולי אף לזלזול במה שנחלת כמובן-מאליו, ומכאן הדרך קצרה גם לפורענות ולהרס הקיים. מתוך למידה חכמה מן העבר, וראיית פני-עתיד, מחובתך לבחור מחדש את האתגר של הדור שלך, ולקדם את פניו באנרגיה מחודשת של יצירה וחידוש, ולא להתבוסס ב'מצוות-אנשים-מלומדה' של האתגרים שנכבשו בדור הקודם. לאור נסיון חייך עליך לנתח מחדש את אופק עתידך למען תשכיל לצעוד הלאה.

תאור זה הולם גם את היחיד. בשלב הראשון של חייו, הוא היה בעל תשובה. מתוך אנרגיה של חידוש כפי שאמרנו, הוא הסתער על המשימה והקפיד על קלה כבחמורה, התאמץ לדקדק בכל פרט, וההתלהבות סייעה בידו להגיע ליעד ולגבש זהות יציבה של 'צדיק'. אך דווקא כאשר הוא מגיע ליעד זה, ונעשה צדיק גמור, אם ישאר לעמוד באותה נקודה, וילחם את מלחמות האתמול, הוא מועד לנסיגה, לירידה במוטיבציה, ולהחלשות של כוח הרצון והעמידה.

כאן בא לעזרינו המונח 'תשובה-על-תשובה' אותו חידד ר' נחמן מברסלב. ואלו דבריו:

אפילו אם יודע אדם בעצמו, שעשה תשובה שלמה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה. כי מתחילה כשעשה תשובה עשה לפי השגתו, ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות. נמצא, שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה, על שהתגשם את רוממות אלקותו:

מבלי לבטל את התשובה ודיוק המהלכים שביצענו בשלב הראשון של התשובה, אל לנו לעמוד באותו מקום בדיוק, כי צדיקים גמורים אינם עומדים באותו מקום שאליו הגיעו כבעלי תשובה, כפי שאומר לנו ר' אבהו. מצופה מעימנו לעשות תשובה על התשובה הראשונה. מחובתינו להפוך מחדש ל'בעלי תשובה', להסתער על משימה חדשה שנכונה לשלב הזה של חיינו, ומתאימה להבנות ולהשגות שעימן אנו מתמודדים בשלב הזה של חיינו.

רק את, שמכירה את עצמך, את המסע שעברת, תדעי לאמר, על מה חשוב לשים את הדגש בשלב השני של חייך. רק כנקודה למחשבה אציע, שאולי ההתנזרות ממוסיקה שאינה חרדית, גם אם היא התאימה לשלב הראשון של בניית זהותך כחרדית, והייתה נכונה ומדוייקת בשלב 'ההתבדלות' שבה התכנסת לבנות באישיותך את זהותך התורנית, (כמו עובר במעי אימו שצריך להיות מוגן מפני השפעות העולם כדי לגדול ולהתפתח כראוי בשלב כ"כ צעיר וקריטי של בנין גופו) מפנה כיום את מקומה למלחמות חשובות ומדוייקות יותר, לאתגרים בזוגיות, בחינוך הילדים, שלהם ואליהם צריכים להיות מופנים משאביך הנפשיים והרוחניים.

הניסון לדרוך במקום ולבחון את עצמך במשקפים של 'האם אני חרדית מספיק', האם אני שייכת מספיק לחברה החרדית ומתנהגת כמוה, ובאיזו מידה אני 'הולמת' את החליפה החרדית שבה אני מתהדרת בצאתי מן הבית, מאבדת את חשיבותה בשלב הזה של חייך.

משאלותיך הכנות אני מבינה שאת חדורה ברצון טוב להיות יהודיה נאמנה העושה מה שה' אלוקיה רוצה מעימה. לפיכך- שימי שאלה זו, ושאלה זו בלבד, לנגד עיניך, ונסי לאורה לבחור ולהשקיע את כוחותיך באתגרים הנכונים לעת הזו, לגילך, למצבך המשפחתי, למשפחתך הגרעינית ולמשפחתך הרחבה, לפרנסתך, מתוך שאיפה 'לקום במקום קודשו' בעזרת ה'.

בברכת שנה טובה,

כתיבה וחתימה טובה,

שנה שבה תהפכי מחדש ל'בעלת תשובה', תעשי תשובה על התשובה הראשונה,

ותסתערי בהתלהבות של חידוש ובזרימת פלגי מים חיים על נפשך השוקקה לקרבת ה'

בהערכה עמוקה

ורדית

[email protected]