שלום לך שואלת יקרה!

כמה מתיקות עולה מהשאלה שלך! כמה רצון אמיתי וכנה! איזו השתוקקות לקדושה! אני יכולה לדמיין לעצמי אילו מטעמים היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב עושה מהשאלה שלך לפני הקב"ה. איזו סנגוריה מדהימה הוא היה מלמד על כלל ישראל בזכות שאלתך…

אבל האמת? לא צריך להיות רבי לוי יצחק מברדיטשוב, כדי להרגיש את הלב שלך, שבוער למלך, מלכו של עולם. אשרייך! עצם הכאב שלך על תחושת הריחוק, עצם האכפתיות, מעידים על כך כאלף עדים.

בפתח דברי, אני רוצה להודות לך על שאלתך, שהיוותה עבורי קריאה להתבוננות מחודשת. בזכות שאלתך זכיתי אני לאלול מרומם יותר, ולגילוי של זוויות נוספות במהותם של הימים הללו.

אני מזמינה אותך, להתבוננות משותפת בעמקה של שאלתך, ובתובנות שעלו לי בעקבותיה, לאור מהותם של ימי הרחמים והסליחות.

בשאלתך את מתארת מהפך שחל אצלך השנה ביחס לימי אלול. מובן מדברייך כי בשנים קודמות הרגשת תחושת חיבור לימים אלו, התרוממות רוחנית, וקרבה. ואילו השנה, את מרגישה מנותקת, אדישה, לא שייכת. ואת רוצה. כל כך רוצה: קרבה, חיבור, תשובה. כל כך רוצה קשר.

בימים הללו, ימי אלול והימים הנוראים, קיימת התייחסות לשלושה סוגי קשר עיקריים בינינו לבין הקב"ה:

1. קשר של "דוד ורעיה"- כלומר קשר זוגי (אני לדודי ודודי לי)

2. קשר של מלך ועבד (כל מהותו של ר"ה הוא יום המלכת ה')

3. קשר של אב ובן (אבינו מלכינו, אם כבנים, הבן יקיר לי אפרים…)

אני רוצה להתייחס לשאלתך לאור שלושה מימדים אלו של קשר.

1. אני לדודי ודודי לי

כאמור, ראשי תיבות אלו של אלול, מבטאים קשר של דוד ורעיה. קשר של בני זוג, של נישואין.

קשר כזה, מאופיין לעיתים קרובות בתחילת דרכו, בתחושת ריגוש רבה. התלהבות, פרפרים בבטן ועוד. תחושות אלו כשלעצמן חשובות לתחילת בנייתו של הקשר, אולם באופן טבעי הן אינן ממשיכות לאורך ימים ושנים. כעבור תקופה מסויימת כבים האורות של ההתחלה, ואז מתחילה העבודה. "כיבוי האורות" הזה, אינו מעיד דבר על טיב הקשר של בני הזוג, על נאמנותם זה לזו, על האפשרות שלהם להיות מסורים האחד לשניה. הפוך, זו הזמנה להעמקה של הקשר, ממקום פנימי יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר. זוג שמשכיל לנצל את התחושה הזו לבניית העומק של הקשר, יוכל ברבות הימים לחוות שוב את אותה אהבה ראשונית, אבל ממקום אמיתי יותר, בנוי יותר, מהותי יותר.

איך בונים קשר בתקופות חשוכות כאלה? ובכן. אחת הדרכים העיקריות היא שיח. שיח כנה, אמיתי, מכבד. שיח שמביא את המקומות הכמוסים שלי, גם אלו הכואבים על תחושת הריחוק. שיח שקשוב לצד השני, שפתוח להכיר אותו, את מהותו הפנימית, את צרכיו וכאביו, ושמחותיו שלו. שיח כזה, עקבי ומתמיד, מייצר ברבות הימים קרבה גדולה.

ובחזרה אלינו, חז"ל דימו לנו את הקשר עם הקב"ה לקשר זוגי, ולא לשווא. גם בקשר עם הקב"ה אנו חווים קרבה וריחוק, או כפי שכינו זאת גדולי המוסר: ימי אהבה וימי שנאה. ימי האהבה, תחושת הקרבה וההתרוממות הן מתנות שנועדו לתת לנו מוטיבציה להשקיע בקשר. ימי השנאה לעומתם, תחושת הריחוק, האדישות, אינם מעידים כהוא זה על טיב הקשר. להיפך. הם הזמנה להעמקה של הקשר בינינו לבין הקב"ה. ממקום פנימי יותר, עמוק יותר, מתמסר ונאמן יותר. כזה שאינו תלוי בהתלהבות חיצונית.

איך מנצלים את הימים האלה להשגת קרבה גדולה יותר? משוחחים. כן שיחה כנה עם הקב"ה. שיחה בה משתפים אותו בתחושת המרחק, הכאב, שיחה בה מתבוננים מולו במהות הקשר, במהות שלי בקשר, בתפקיד שלי פה בעולם. שיחה כזו, שמביאה גם את המקומות הרחוקים, וגם את הכאב על המרחק, עשויה בעז"ה להוות מקפצה לקשר קרוב, עמוק, בוגר ופנימי הרבה יותר.

אבל, כאמור לעיל, לקשר עם בורא עולם ישנם מימדים נוספים:

2. מלכותו בכל משלה

עיקר מהותו של ר"ה, היא היותו יום המלכת ה'.

קשר של עבד למלך, בעיני, הוא בעיקרו קשר של הכנעה, של ענווה, של הבנה שיש פה מישהו גדול ממני שמנהל את העניינים, שיש לו שיקולים שאני לא מבינה, ולא בהכרח אמורה להבין. אבל אני מחוייבת לעשות את רצונו, גם בלי הבנה, ובתנאים המסויימים שהוא מציב גם אם אינם נוחים לי.

עבודת ה' מתוך רגש, מתוך תחושת קרבה ורוממות, לא נעים להודות, אך היא לעיתים עבודה ל… עצמינו. היא נותנת סיפוק. עונג. מטפחת את האגו הרוחני שלנו.

עבודה מתוך מקום של יובש, של תחושת מרחק, נדמית בעינינו לעיתים, כחסרת ערך או חשיבות או משמעות. אך לא כך הם פני הדברים.

המלכת ה' פירושה להבין, שהשי"ת חושק בעבודה שלי מהמקום בו אני נמצאת כרגע. בין אם מדובר במקום של התרוממות, ובין אם מדובר לעיתים במקום של מרחק.

אני רצה לצטט כאן, מדבריו הנפלאים של הרב זילברברג (בחוברת "דברי חיזוק" על אלול ותשרי, וממליצה לך ממש לקרוא בה!). בדבריו הוא מונה מספר תחבולות של היצר הרע, להחליש אותנו בימים הנוראים. בין תחבולותיו של היצר מונה הרב זילברברג את האשליה שהוא מוכר לנו לפיה עיקר ראש השנה תלוי בהרגשה ובהתעוררות הלב. אולם, "רצון ה' יתברך שכל אחד ישתדל להשריש בנפשו שעיקר ר"ה אינו תלוי בהרגשת הלב כלל. רק בגודל היגיעה לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים בכל מצב ובכל אופן. כי אנחנו עבדים נאמנים ואין אנו בוחרים מצבים מסויימים שמוצאים חן בעינינו, אלא אנו בטלים ומבוטלים לדבר אחד ויחיד- לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים בכל מחשבה שאני יכול לחטוף כעת".

ועוד נקודה שחשוב לי להוסיף בעניין הזה, כיוון שה' יתברך הוא מלך, ו"לא מחשבותי מחשבותיכם" לעיתים, מה שנדמה בעינינו כריחוק, הוא למעשה קרבה גדולה, וכן להיפך.

דוד המלך אומר בתהילים: "אם אסק שמים- שם אתה ואציע שאול- הינך".

כלומר, דווקא כשאדם נמצא במקום של "אסק שמים" של תחושת רוממות, אז עליו לדעת כי הקב"ה עודנו "שם", הביטוי שם מבטא מרחק.

לעומת זאת- "ואציע שאול"- דווקא במקום של הירידה, של ההסתרה, של תחושת הריחוק: "הינך" הקב"ה נמצא שם, וניתן להשיג את קרבתו אם רק רוצים…

3. "הבן יקיר לי…"

המימד האחרון של הקשר אליו אני רוצה להתייחס הוא מימד של קשר של אב ובנו. קשר כזה, הוא קשר דם, ולהבדיל משני הקשרים שמנינו לעיל, הוא קשר שלא ניתן לפרק או להתיר אותו. (אשה- אפשר לגרש, עבד- ניתן לפטר, אבל בן יישאר בן לנצח)

הקב"ה הוא אבינו אב הרחמן, וחושק בקשר איתנו בכל מצב. גם כשאנו מרגישים רחוקים ולא מחוברים, הוא תמיד מצפה שנשוב אליו ויקבל אותנו בעז"ה בזרועות פתוחות "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם".

ולסיכומם של דברים:

תחושת ריחוק ואדישות בעבודת ה' ובימי אלול בפרט, היא טבעית. כיצד מתמודדים איתה?

1. הבנה שיש כאן הזדמנות להעמקה של הקשר באמצעות שיחה כנה עם השי"ת.

2. ענווה והבנה שאולי השי"ת רוצה את העבודה שלי דווקא מהמקום המרוחק הזה.

3. ידיעה שה' הוא אב הרחמן שממתין לי בכליון עיניים ובכל מצב.

מאחלת לך שנה טובה, של קרבת ה' והמלכת ה' בכל אופן ומצב,

כתיבה וחתימה טובה!!

אפרת