שואל יקר,
שלום וברכה.
קל להתרשם מהרצון הכנה שלך להתקדם ולהיות טוב, אין שום ספק שאתה מאד מאד רוצה, זה לא משהו שהוא מן השפה ולחוץ!
לפעמים רואים איזשהו ביטוי של רצון שיש לו משקל מסוים, אבל הוא כאין וכאפס כנגד הכוחות האחרים האפלים שמושכים למטה, אצלך מדובר בכמיהה פנימית ועמוקה של ממש, רצון ענק ואמיתי שבוער בך, אתה צריך לראות בזה ביטוי לנשמה האלוקית הגדולה שמנצנצת בך, נשמה טהורה ונשגבה בעצמותה.
נקודת המוצא הזו מאפשרת להתייחס לכל המגרעות האחרות – כנובעות מ"הנפש הבהמית", וממילא כאל דבר העומד מחוץ לעצמיותך העיקרית, וזו העמדה ממנה אבקש לנתח את השאלה ששלחת.
*
אתחיל מהאמצע, אתה אומר שיש לך אובססיביות, אם יש בזה משהו אמיתי ולא רק סתם מילה שזרקת, כי העולם משתמש בביטוי 'אובססיה' גם למקרים שהם 'רבע אובססיה', בעיקר במובן הזה שיש משהו שאני רוצה להפסיק אבל זה מושך אותי ואני לא מצליח להפסיק, אבל לא בדיוק בהתאמה להגדרות המקצועיות.
באובססיה החיפוש הוא תמיד אחרי שיהיה הכי טוב, שזה יהיה הכי נכון, מדובר במשהו שמושך חזק והוא מעגלי, עוד לפני סיום המעגל הקודם אתה כבר נשאב למעגל הבא, אין הפסקות, אתה לא יכול לנשום ולא יכול לנוח, משהו מושך אותך לחזור אליו שוב ושוב וזה לא מניח לך.
גם בהשחתת ז"ל, האדם האובססיבי מחפש ריגוש מסוים, אם הוא לא הגיע לריגוש המצופה, הוא עובר לסיבוב הבא בתקווה שהוא אולי יגיע, האובססיביים נאלצים להמשיך עד כדי התשה, עד שזה מכריע אותם והם מוכרחים להפסיק, לבסוף באופן טראגי הם למעשה רק מתרחקים מהשגת הריגוש ולא מתקרבים אליו.
מכיר כמה שיטות לטיפול באובססיה, אבל אני לא יודע כלום על האובססיה שלך, ולכן אין לי דרך להציע לך איזה שיטה יכולה להתאים לך.
גם אם נניח שהשתמשת בהגדרה הזו לפי המשמעות המקצועית שלה, ולא כפי השגור בלשון בני אדם, ואז זה בהחלט דבר רציני המצריך התערבות מקצועית, עדיין חשוב לזכור שכשלעצמו זה יחסית שכיח, זהו טבעו של המלכוד הזה שהוא מיד מתלבש אפילו על נטיות קלות לאובססיה, המון המון אנשים נופלים ברשת (בכפל לשון…).
*
מבקש להתמקד במה שלדעתי כן מייחד את השאלה שלך, להאיר את עיניך ולהציב מולך סוג של מראה, לעורר את תשומת לבך למה שאתה אומר, כדי שתברר עם עצמך – מי אתה בעיני עצמך.
פתחת את דבריך במעין הערת אגב, שלאחרים אין ציפיות גדולות ממך, ובכך סיימת את כל היחס לאחרים.
בהמשך הדברים אתה שוב כבר לא מזכיר אף אחד, לא הורים ולא רבנים, יש רק את ה"אחרים" שאין להם ציפיות ממך… לעומת זאת, במקביל, הרחבת לכתוב על הציפיות הגדולות "מאד" – שלך מעצמך.
הרבה פעמים אומרים שאדם שמפגין ביטחון יתר, זה מעורר שאלה למה הוא צריך להפגין את ה"יתר" הזה, מה רע בביטחון… לפעמים זה מלמד שמאחורי זה מסתתר בעצם חוסר ביטחון!
ציפיות מהסביבה מעבירות מסר ומבססות את ההערכה העצמית, אתה אומר שאין לאף אחד ציפיות ממך, בתוך הדברים אתה בז לעצמך בקיצוניות, הזכרת את הדימוי ל"גופה ישנה" שצריך להזיז אותה ממצב דומם למצב חי, השאלה היא האם יש קשר בין זה לבין הביטוי של שאיפות "יתר" אצלך, אולי שאיפות גדולות אלו מסתירות מאחוריהן מישהו שלא כל כך מאמין בעצמו, מישהו שאולי רק רוצה להאמין בעצמו, הרי מה כבר אפשר לצפות מגופה…
כשאתה מתחיל לרדת על עצמך חזק חזק, אתה מביא את הביטוי הידוע מהמן הרשע, "וכל זה איננו שווה לי". לקראת הסיום אתה שואל: "עד מתי אהיה נע ונד מבלי להגיע לגדלות הנכספת". בעצם אתה נע בין עולמות של "גדלות נכספת"… לבין להיות התגלמות הרשע עלי אדמות, המן הרשע.
אין ספק שאם אדם נמצא בקצוות, חזק למעלה או חזק למטה, השאלה המתבקשת היא מה הוא עושה שם כל כך למעלה ומה הוא עושה שם כל כך למטה… מה גורם לו להימשך כל כך לצדדים הקיצוניים.
*
תחילה במבט כללי.
רדיפת שלמות מתוך דימוי עצמי כוזב זו גאווה הרסנית, כי היא לא נובעת מהכרת האדם את מעלתו האמיתית, ואז היא אשלייתית ומאמללת, היא עצמה שורש הדיכאון, כי האדם העצוב על אפסיותו מצהיר בכך באופן פרדוכסלי על הערך הכביר שיש לו, לתחושתו, ושאותו אינו מצליח לממש, בגאוותו הוא אינו מחשיב כלל את ההישגים שהוא היה יכול למצוא בעצמו, ולשמוח בהם.
כך גם שברון לב ועצבות שאינה מעוררת את האדם לפעולה יצירתית שתכליתה הוספה ממשית של יצירה ובנייה, היא למעשה קדרות שיש בה רק תוכן חשוך דיכאוני ומטמטם, זוהי מעין תגובת אבל על השלמות הגדולה שאדם משוכנע שהייתה יכולה להיות אצלו, ולא הייתה.
במילים אחרות, הדיכאון הקיצוני כולל הפחתה קיצונית של האדם בערך עצמו, עד כדי תחושת העדר מוחלט של אנרגיה (מכאן הקושי העצום בביצוע פעולות פשוטות, כפי שהזכרת), ובעצם הוא מסתיר מאחוריו את היפוכו המוחלט – את הגאווה, שכולה העצמה קיצונית בערכו של האדם.
לכן מה שיכול להציל מהדיכאון, הוא רק פיתוח אותה יכולת להצטמצם, לקבל את מעט הטוב והאור שכן מתגלה כהתממשות השאיפות הגדולות.
בהפרעה בי-פולרית (בשמה הקודם: מאניה דפרסיה), ההגזמה המאנית מתעלמת מהיכולת המוגבלת של המציאות להכיל את הכמיהה לגדלות הנכספת ומכחישה את המוגבלות והרוע שבה, לעומת ההגזמה הדפרסיבית שמכחישה את הטוב הקיים במציאות, ומבכה את אי התממשות השאיפות הנכספות במלואם.
אלו שני צדדים של אותו מטבע.
*
בהקשר זה, נדמה כאילו אתה "נע ונד" על מעין גלגל ענק בעל טווחים עצומים (דומה לזה שמצוי בגן שעשועים), מסתנוור מהפסגות ולחילופין קורס לחלוטין מהכישלונות, נע בין האפס למאה, הטווחים של האמצע כאילו אינם קיימים מבחינתך.
להיות על ציר של אפס – מאה, לא להכיר, לא לכבד, לא לקבל את קיומם של המספרים בין האפס למאה – זו הבעיה העיקרית בגישה שלך.
יש כאן מעין דינמיקה מעגלית, לפיה אתה בעצם אומר, אין לי שליטה עצמית כי מה שאני לוקח על עצמי, אני לא מסוגל לעמוד בזה, זה לא מחזיק… אני שואף למאה אבל בפועל אין אצלי מאה, מצד שני ברור לי שאני צריך להגיע למאה, כי אם אני לא מאה – אז כל זה אינו שווה לי…
ככל הידוע לי, אין שום שיטה יעילה שיכולה לעזור לך להיבנות ולהתבסס באמת, מבלי שתצליח לחוות חוויות הצלחה יחסיות של 50 אחוז ושל 60 אחוז. יש לך הישגים פה והישגים שם, אבל כרגע אתה פשוט בז להם, לכל היותר אתה שם אותם בסוגריים.
תיארת את ה-47 יום הנקיים בחודש אלול, 'אלול' זה סוג של 'פסגה' ושם אתה מסוגל לעשות דברים… השאלה היא האם גם בסתם חודש כדוגמת כסלו או תמוז, האם גם שם יכלו להיות 47 ימים נקיים, האם יש רק או למעלה או למטה אבל אין אמצע.
שלא תבין לא נכון, ספירת ה-47 ימים של אלול זה נפלא מאד, אבל אתה לא מוכן לראות אותם, מבחינתך כל זה אינו שווה לי, הבעיה היא שרק על זה אפשר לבנות עוד קומה, רק אם תתחיל להחשיב צעד כזה באמת.
גם לגבי הסכנה ממה שהיצר מתכנן לך כבר כמה שבועות, מה אתה בעצם אומר לעצמך, אם אני צולח – אז אני גדול, אבל אני הרי לא יצליח שם במאת האחוזים כי אין אצלי מאה, אז שוב פעם כל זה איננו שווה לי… הדינמיקה המעגלית.
*
אגב, מה קרה לך ביום ה-48 אחרי האלול ששמרת על עצמך, אולי אמרת לעצמך: "אני לא שולט"…
האם יתכן שתפיסת השליטה שלך היא חלק מהבעיה, כי גם הצורך הזה בשליטה יכול להתבטא כסוג של אובססיה, מבקש להגיד את זה בזהירות, אבל זה חלק מהאפשרויות שיש כאן.
כי כשאנחנו מחפשים להבין מה אדם רוצה, הוא רוצה להנות, להיות שמח, לזכות לכבוד, אבל גם שליטה עצמית זה סוג של רצון, וכשאתה לא מגיע לשליטה מלאה אלא רק לשליטה חלקית, אתה מרגיש בלתי מסופק ובלתי מוערך בעליל.
אם הדרייב שלך הוא להגיע לשליטה מלאה, אז אולי אתה לא מסוגל להגיד אני שולט בשבעים אחוז, כי אז מה עם השלושים שבהם אתה לא שולט, ולכן כחלק ממרחבי האפס או המאה, עלולה להיקבע אצלך המחשבה שבעצם אתה לא שולט בכלל… ומכאן ועד הדפוס שאומר… אמנם יש לי המון ציפיות מעצמי אבל אני גורנישט, אני המן הרשע – המרחק לא כל כך גדול.
*
סופו של דבר, המסר העיקרי שאני מבקש להעביר לך הוא, שעליך לארגן מחדש את כל הציפיות העצמיות שלך, את היחס והגישה אל הערך העצמי, אל היכולות האמיתיות, אל השליטה העצמית, אל התנודות החריפות אצלך, כל זה טעון בירור מעמיק.
כרגע אתה חי בעולמות של קצוות, אתה חי במרחבים האלו של אפס-מאה שמושכים אותך, שואף לעליונים – מחד, דורך ורומס את עצמך – מאידך, זה מרחב שקשה מאד לצאת ממנו לבד, ברור שבעולמות של קצוות אין דרך להתקרב בצורה רצינית אל המאה, כי אין יציבות.
חשוב שתדע, שאם אכן יש לך נטייה בי-פולרית קלה, אז יתכן שזה משהו מולד וזה דבר נתון, לא בהכרח דבר שאתה לומד אותו, אם כי בהחלט אפשר להתגבר עליו, לפעמים בעזרת סיוע תרופתי, אבל יש לי מעט מידי מידע בשביל להגיד דברים מוגמרים, אבל נדמה לי שאתה זקוק לעזרה מקצועית..
ליווי מקצועי יכול לעזור לך להקטין משמעותית את הגלגל הענק, למתן את הטווחים ואת הקצוות, ללמוד ללכת באמצע, ושם להתחיל לבנות ביסודיות קומה על קומה ולהתקדם.
*
העניין שבמקרה כזה, חלק מהמלכוד יכול להיות שהצד המאה שלך יאמר, וכי אני צריך עזרה, אני הלא מצפה מעצמי לשליטה עצמית מלאה מתוך עבודה פנימית… (כלשונך), אני לא מוכן לקבל את זה שמישהו עוזר לי בעניין הזה, אני מצפה לעזור לעצמי.
ישנם לא מעט אנשים כמוך שלא מגיעים לקבל עזרה, בגלל הרתיעה שהטיפול נתפס אצלם כעוד חוויה של אובדן שליטה, והשליטה כל כך חשובה להם, זה בהחלט מובן לגמרי, אבל השליטה אתה לא חייב ללכת לסגנון טיפולי, שבו השליטה נשמטת מהידיים שלך לשל המטפל.
הרבה אנשים חושבים שברגע שאתה הולך לטיפול, אתה הולך למישהו שמסובב לך את הברגים… אבל ישנם הרבה מטפלים שלא מסובבים שום בורג, הם רק מלווים את האדם, והוא זה שמסובב לעצמו, מסתובב עם עצמו, ומגיעים יחד לאיזשהו מומנטום, לאיזושהי תנועה, זה קורה בזכות קבלת היד המלווה והמקצועית.
לך לסוג כזה של טיפול בו אתה לא מוותר לא על העצמאות שלך ולא על ההובלה שלך, בו אתה לא הולך לקבל עצות או תכתיבים, רק תבחר לך מטפל שיהיה מלווה שלך, לא כזה שהולך לפניך ומנהל אותך (אם אתה צריך המלצה טובה, פנה שוב לאקשיבה).
*
לסיום, מבקש לחזור למסר שפתחתי בו.
יש לך נשמה אלוקית טהורה וטובה, הטוב והאור שבה שואף להתממש במלוא העוז, זה כמובן לא יכול לקרות באופן מושלם בגלל מגבלות המציאות החומרית, מאחל לך שדווקא בזכות ההכרה האמיתית הזו, תמצא את הכוחות שיובילו אותך לאיזון ולהרמוניה בין הקצוות, משם תעלה שלב אחר שלב בסולם העליה כשאיפתך הטהורה.
בברכת הצלחה בהמשך הדרך,
חיים עוזר ה.
2 תגובות
הרבה מאוד ממאפייני השאלה המוזכרים כאן רלונטיים גם אלי, ברמה העקרונית. הייתי מאוד שמח לשמוע ולהבין יותר- מהרב המשיב- האם בסופו של דבר הבעיה שלו/שלי לדעתך היא בעיקר הגאווה הענקית? ואם כן איך להלחם בה, מה צריכה להיות ההתבוננות על עצמך ועל החטא- הרי הדרישה לשלימות היא דרישה של הקב"ה, לא המצאה שלנו.. אסור לחטוא, בכלל אפילו פעם אחת ויחידה. אז מאיפה לך לומר שזה בא מגאווה גדולה? זו הדרישה של ה', בסופו של דבר. או שבכלל הבעיה בעיקרה היא מחלת נפש לכל דבר ועניין, הפרעה דו קוטבית, ואין דרך שאוכל לצאת מהחטא ללא טיפול פסיכולוגי? שאותו לי אישית אין כל כך איך לקבל או לממן.
יהודי יקר (ולא חוטא!)
הדרישה לשלימות מהאדם אינה קיימת במציאות בכלל, רק הקב"ה מושלם, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האדם במהותו מלא חסרונות ועוונות, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואדם להבל דמה ימיו כצל עובר – ואיך יתגאה?
ולכן תשובה קדמה לעולם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ובכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וזהו שאמרו: הבא ליטהר מסייעין בידו, ואתה "יהודי יקר" שהרי אתה בוודאי רוצה להיטהר, יה"ר שתזכה לסייעתא דשמיא במהרה.
אכן בשאלה זו, מתוך דקדוק בניסוח עלה חשש שהבסיס להתקדמות ושיפור טמון בשורשו בעניין "חוסר היציבות", הנטיה לקצוות באופן קיצוני, ובאמת במקרים כאלו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ונדרשת התערבות מקצועית.