לשואל היקר שלום רב.
קראתי את שאלתך וראיתי שאתה נוגע בבטן הרכה של כולנו, מכל כיוון אפשר לשמוע היום את השאלות שאתה מעלה, מה שמצריך התבוננות מחודשת על הימים הקדושים הללו שלפעמים אנחנו לא מבינים מה מצופה מאיתנו לעשות בהם.
וכמובן שלא אני הוא האיש לעשות זאת, אבל אני רק אשתף אותך במחשבות שעלו לי כשחשבתי על שאלתך.
אתה מתאר תחושה שאתה עומד מול מחזור התפילה, רואה את רשימת העוונות שאתה אמור להתחרט עליהם ולהבטיח שלא תעשה אותם שוב, וחושב בליבך, למה כל זה? כבר הייתי כאן שנה שעברה ולפני שנתיים, ועוד אחורה, ואז עוד האמנתי שאני יכול להשתנות, ולצאת במוצאי יו"כ אדם אחר, אבל אחרי כמה וכמה אכזבות אני יודע שגם שנה הבאה אני אסתכל ככה על שנה זו, ואגלה – שלא להפתעתי – ששוב לא השתנה כלום. אז למה לשקר את עצמי ואת אלוקים?
ככה אתה מרגיש, ואתה לא היחיד.
אבל לדעתי אין זה המבט הנכון על הסידור, ולא על עבודת הימים האלו בכלל.
אדם שעומד מול רשימה ארוכה של עוונות שהוא אמור להתוודות עליהם, הוא מבין שהוא אמור בשניה זו ממש להתחרט על כל בדל מעשה או מחשבה רעה מכל אותם 365 איסורים הכתובים בתורה, ולקבל על עצמו שלא לחזור בשום אופן על אחד מהם. ואם לא- לא עשיתי תשובה, והרי אני רשע גמור, ודרכי לגהנום כבר סלולה.
אבל אין זה נכון, וגם לא אפשרי, ויותר גרוע מכך, זה שובר. אדם שרואה שנדרש ממנו לתת דין וחשבון ברגע אחד על רשימה איןסופית של דרישות שנוגעות לעניינים פרטיים של רצונות, חלומות, תכונות נפש, חולשות, לכל אלו אני צריך להתכחש, בכל אלו אני צריך להלחם, מכולם אני צריך להפרד לנצח. וכיון שאני יודע שזה לא אפשרי, וגם אני לא בטוח שאני רוצה את זה, לכן אני בורח למצב של אדישות, מחכה שהימים ה-נ-ו-ר-א-י-ם הללו יעברו, ונחזור למסלול חיים הרגיל שאנחנו מנסים לעשות את רצון ה' כפי הכוחות שלנו ותו לא. וכל זה עד שנה הבאה ששוב נצטרך להוריד פרופיל למשך שבועיים פלוס, וחוזר חלילה.
זו לא כוונת המשורר.
וכדי להסביר מהי כוונתו, אני רוצה לחלק בין שתי סוגי עבירות. ישנם עבירות שאנו עושים אותם כי 'נפלנו', כי נכשלנו, ועליהם קל לנו להתחרט ואפילו יתכן שנקבל על עצמנו לא לחזור עליהם. למשל אם התפרצתי על חבר שעשה משהו פסול לפי הבנתי, או שתיכננתי איזושהי מתיחה למישהו שבייש אותו מאוד וכדומה מהדברים שיצאתי מהרגילות שלי ועברתי עבירה.
אבל יש עבירות שלא במהרה ניפטר מהם, הם חלק מהיום יום שלנו, הם נובעים עמוק מתוך הנפש שלנו, הם באים אלינו בלי שנבוא אנחנו אליהם, למשל דיבורים אסורים, ראיות אסורות, ביטול תורה, תפילה שלא בכוונה, במקרים אלו אי אפשר לצפות ממני להתחרט כל כך מהר על דבר שמלווה אותי כל היום, שפוגש אותי בכל פינה, שלא לדבר שאני אתחייב לא לעשות אותם החל ממוצאי יו"כ עד עולם, הרי זה חלק ממני, אני לא מכיר את עצמי בלי המעשים הללו.
הדרך להתמודד עם אותם עבירות, הדרך לגשת אליהם הוא אחר לגמרי. קודם כל צריכה להיות הבנה שאין שום אפשרות בעולם להשתנות בכל הנושאים הללו, ואפילו לא באחד מהם בין לילה. שינוי הוא דבר שלוקח זמן, התבוננות, השקעה, ואין לנו את כל זה במהלך יום אחד. ומה כן? צריך לגשת בכוונה של: אני מתחיל כעת תהליך, אני לא יודע כמה זמן הוא יקח, אני לא יודע האם אני אגיע ליעד הסופי, אני לא מתחייב על כלום, אני רק מצהיר שלא נח לי במצב הקיים (וזוהי כ-ל מטרת הוידוי שאנו אומרים בימים אלו, והראיה שאין שם חלק של קבלה לעתיד), ומה הלאה? כאן אני צריך לאמוד את עצמי, באיזה נקודה אני על הסקאלה, איפה אני ממוקם, ולשאוף להתקדם פסיעה אחת קדימה, לא יותר. זוהי תשובה גמורה, ומי שחושב שזו תשובה מתחמקת, והתשובה האמיתית היא ללכת על כל הקופה הוא טועה בגדול. אדם לא יכול להשתנות מיד, ומי שצוה אותנו לשוב בתשובה יודע את זה טוב יותר מאיתנו, ואם הוא צוה, אז הוא ביקש דבר שאנחנו מסוגלים לעשות, ורק פסיעה קטנה קדימה היא דרישה הגיונית מעצמנו, אבל להכריח את עצמנו לשבור את כל ההרגלים שלנו באופן חד ולהפסיק לעשות את כל הדברים שהתרגלנו לעשות זה לא הגיוני ומתכון לשבירה של הנפש, או בריחה לאדישות.
לדוגמא אדם שירצה להיות מרים משקולות, אם יתחיל מיד עם המשקולת הכי כבדה הוא לא יצליח, רק אחרי שיתכנן מסלול אימונים מסודר שמבטא התקדמות איטית ועיקבית, ויעלה כל פעם את המשקל שעליו הוא מתאמן, לבסוף הוא יצליח. המשל פשוט, נכון? אז למה אנחנו נופלים בזה? בגלל שהנמשל לא דומה לגמרי, אנחנו כ-ן יכולים למשך זמן קצר לקפוץ מדרגות רבות יחד, אנחנו כ-ן יכולים לשנות את מעשינו למשך ימים אחדים, ואנחנו טועים לחשוב ש- הנה עשינו שינוי, ואז כשהוא מתמסמס אחרי כמה ימים אנחנו מסיקים שאנחנו לא בנויים לשינוי, אבל האמת היא שלא עשינו פעולה שיכולה להחיל בליבנו שינוי אמיתי, רק כופפנו את הברזל בכח, ומיד כשעזבנו הוא חזר למקומו הקודם, לא לפני שנתן לנו מכה הגונה…
לכן הדרך הנכונה היא לשבת, להתבונן בחטאים שאני מיואש מהם, לחשוב איפה אני עומד לגביהם, מה קשה לי קצת, מה קשה לי מאוד, מה קל לי, איפה אני לא נכשל, ולבחון לאיזו נקודה אני בטוח יכול להתקדם, או אולי לגלות שאני לא יכול להתקדם כרגע, ולעבור לענין אחר. ולהבין שזוהי תשובה אמיתי, ולא נדרש ממני יותר, ולא כדאי שאעשה יותר.
אחרי שהגדרתי לעצמי בכמה עניינים לאיפה אני יכול להתקדם, לעצור כאן, זוהי הקבלה שלי, ולא להתרגש מכך שיש עבירות שלא 'טיפלתי' בהם, זמנן יגיע. אולי בהמשך השנה, אולי שנה הבאה, העיקר שאני על מסלול הגיוני של שינוי.
ואגב, חשוב לדעת שעבודת ה' שלנו ותהליך התשובה הוא אינו במחזוריות שנתית, הוא עבודת חיים, וזה בסדר גמור להניח עניינים מסויימים שאני לא יכול להתמודד איתם כעת, לשנים הבאות. ובימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה (או עוד קודם) תפקידי יהיה לבחון האם עמדתי בשינוי הקטן ששאפתי לבצע? האם אני צריך לחזק אותו? או שהוא כבר קנוי לי בטבע ואני יכול להתקדם עוד קצת? אולי הגיע הזמן לטפל בנושא האחר שדחיתי כל כך הרבה זמן? או מידה קשה שתופסת אותי ברגעים של חולשה.
זהו תהליך אמיתי של תשובה, זה מה שמצופה מאיתנו לעשות, לא יותר.
מקוה שהייתי לעזר.
נועם.
דלג לתוכן
2 תגובות
ואו. תשובה שעתה לי ואו בראש. ישרכח
נושא מרתק בהחלט והשאלה באמת באה ממקום רציני ואיכפתי, מאדם שהכמיהה לחיבור אמיתי נובעת מעמקי הווייתו ואינו מוכן לומר דברים או תפילות מן השפה ולחוץ.
ברצוני להוסיף על תשובת העונה, שבעידן בו האינדיבידואליות הוא קדושה יותר מהקולקטיב, השאלה מתעצמת יותר שכן כיצד ייתכן להתחבר לבקשת מחילה על עוונות שלא נמצאים כלל במרחב התודעתי שלנו בין אם מדובר על עוונות חמורים או על קוצו של יוד?
חושבני כי בתפילות יום הכיפורים ישנם רובדים שונים של קשר עם הבורא.
אדם יכול לעמוד בתפילה כאדם בודד ולתת דין וחשבון על מעשיו או דרכיו אך הוא יכול לעמוד במילה גם כחלק מהכלל, וככזה אין מנוס מהודאה בווידוי על עוונות העם כולו, כאילו אני שליח הציבור של העם ומבקש "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך" עומד ומבקש כמשה בשעתו עבור כל העם.
כשאני עומדים בתפילה מול הבורא שלנו, החלק החשוב ביותר הוא מערכת היחסים שלנו איתו, ולמערכת יחסים זו ישנם מספר רבדים, בדומה לתפילת הכהן הגדול שאנו חווים במוסף של יוהכ"פ שביקש מחילה עבור עצמו, עבורו וביתו, עבורו, ביתו ושבטו ולבסוף עבורו, ביתו, שבטו וכלל העם.
שזנכה לשוב הביתה לאבא