נערה יקרה ומיוחדת שלום רב לך,

את השאלה שלך קראתי שוב ושוב מהתחלה לסוף מהסוף להתחלה, והרגשתי שזיעה קרה מכסה את גופי.. על גודל האחריות להיות אחת מתוך אלפים שעוסקים בחינוך נערות ובנות ישראל.

עניתי לך בליבי ובמוחי כבר עשרות תשובות, וכולן לא הניחו את דעתי.

כתבתי לך מכתב מרגש נגדי שתיאר את חוויתי כנערה, מול נערות בחיים כפולים, וצוות בחיים כפולים, מול נערים ונערות בחיים יציבים עקביים וצוות עקבי נאור ומאיר, ולא רווח לי.

עד שגמלה בליבי החלטה לשאול את השאלה בפורום נשים שרובו מחנכות, יועצות וחלקו מנהלות. פורום שאני מלווה כבר כמה חודשים, ושבו אנו דנות בסוגיות חינוכיות שונות. מאחר ואף לא אחת מהן יודעת מי את, וגם לא אני, החלטתי שזו שאלה מצוינת לפתוח בה דיון חינוכי. אז הקראתי את השאלה במפגש השבוע,  ואני מצטטת כאן  חלק מהרעיונות שנשות הקבוצה הגיבו לך באהבה גדולה, ברצון להיטיב ומתוך אחריות לעתידך וכל היוצאים ממך בע"ה.

ברגעים הראשונים הייתה דממה גדולה. דממה של עצב. דממה שקצת הזכירה לי תחושה של בשורה קשה- כמו אובדן. ואז האמיצה שבנשים העזה להתחיל את הדיון.:

"תראו זה באמת מכתב כואב, תארו לכן שכתבה אותו תלמידה שלנו? תארו לכן שכל הימים והלילות שאנו מדירות שינה מעיננו, כדי לבחור בדרך הנכונה ולעשות את הפעולות הנכונות יורד לריק? אבל לא! כלום לא הולך לריק אני הייתי אומרת לאותה נערה, שכל אחד רואה מה שליבו רוצה שיראה. ברגע שהיא תרצה לראות אמת, היא תראה נערות יראות שמים, שמתפללות מרצון, מאהבה, מאמונה, שלומדות ברצינות, ששואלות על מנת לקיים, שנמנעות מלשון הרע, שיש להן מטרת על רוחנית להשיג והיא עבודת השם ועבודת המידות. אם היא תרצה אחרת, הקב"ה יזמן לה כל בקר נערה שתספר לה שבלילה היא בילתה במועדון, ונערה אחרת שתספר לה שהרב ההוא שנתן הרצאה שלשלום, נמצא מסתובב ברחוב דיזנגוף…היא חייבת להבין שיש בעולם הכל, ותלוי להיכן מסתכלים, ומה הלב מחפש לראות, ומה הלב מחפש להאמין"….

ומכאן המשיכה האחרת:

"אני הייתי מזמינה את אותה נערה שתבוא אלי שבוע אחד לחיות אתי תחת קורת גג אחת, תאכל מפתי, תשתה ממימי, תקשיב לכל השיג והשיח שאני מנהלת עם משפחתי, תקשיב לשיחות הטלפון שלי עם תלמידותיי מהעבר ומההווה שממלאות חלק נכבד מיומי, תתלווה אלי לכיתת החינוך שלי ארבע ימים בשבוע, תסתופף בצילן בהפסקות, תקשיב לצחקוקים, תבחן את הלבבות…. בתוך כל חיי היום יום הגשמיים, הסיזיפיים לעיתים, פועמים לבבות, פשוטים, שרוצים לבחור בטוב, שמאמינים בהשגחת הריבון עולם. כן, לעיתים הן מדברות לשון הרע, כן אולי יש להן אח שבבניק, או דוד אחד שנמצא חשוד ב… וכן, יש מורה אחת שהחצאית שלה לא מספיק ארוכה אולי, אבל היא בעלת החסד הכי גדולה בסמינר….אני הייתי מאמצת אותה לשבוע, להיכרות הדדית, ולא הייתי מוותרת לה לענות על השאלה: מה את רוצה? מה את מחפשת? חופש? פורקן? הפקרות?   אישור שיש עוול בעולם, אישור לשחיתות? את לא צריכה אישורים, יש הכל, אבל היכן חלקך? לא הייתי מוותרת לה, עד שאוזניה היו שומעות מה היא מייחלת להיות, ומשם היינו יוצאות יחד למסע עיקבי, של חיים שיש בהם תקוה, שאיפה, רצון, מכשול, נפילה, קימה, אהבה, וכל מה שמחכה לכולנו על אם הדרך ונפתוליה."

שקט….  ואז פתחה היועצת את פיה:

אני לא יודעת אם סיפרתי לכן פעם, אבל אני גדלתי בקיבוץ "ג" להורים ניצולי שואה. עברתי בארץ הזו את הצנע, ואת המלחמות, ימים קשים של הורים קשיי יום, ואחות אחת. לא ידענו לחייך, לא ידענו לשמוח. לא לימדו אותנו בבית לשיר או לצחוק. לא היו חגים גם לא שבתות. רק חיים ארוכים של שתיקה כועסת, זעם על העבר, פחד מהעתיד, כי תמיד לא היה בטוח שיהיה כסף, או עבודה. ההורים הלכו בבית מבוהלים מעצמם. אחותי ואני מעטנו לשוחח לא ידענו איך מנהלים תקשורת. גדלתי נישאתי חזרתי בתשובה, בתהליך כל כך איטי, כל כך עמוק, כל כך יסודי. ומה בכלל חיפשתי?

לא חיפשתי דת, חיפשתי חיים שאין בהם חרדה קיומית, יום יומית. חיפשתי חיים שיש בהם, אמונה ותקווה, רצון לשמחה. וכך תוך חיפוש האופטימיות גיליתי את ערכי היהדות. …… אני מציעה לאותה נערה רגישה להמשיך לחפש, אבל לא לשקר את עצמה. קל מאוד, לראות אנשים שאינם מחוברים למחויבות מוסרית יהודית. קל לפרש פעולות של הזולת. לא זו הדרך לחיפוש האמת.

נכון, בגיל ההתבגרות הסביבה מאוד משמעותית, אבל, היא צריכה למצוא מעגל קטן של חברות,  שחיי חיים יציבים ולא כפולים בכל כיתה יש כאלה. ברגע שהיא תהיה חלק מהן, כל הסביבה תראה לה אחרת, כי זו הסביבה שבה היא תתבונן, זו הסביבה שתהווה עבורה מודל ודוגמא ללא המדרש עיקר אלא המעשה. מישרוצה לשנות, צריך להזכיר לעצמו כל שעה מה הוא מחפש? אני חיפשתי שלווה מצאתי תורה. היא מחפשת את…. שתגדיר לעצמה ותתחיל לחפש… היא התחליה. היא תמצא!"

המנהלת:

הנערה היקרה שלנו, עדין צעירה. היא רואה את העולם, דרך העיניים שלה. לו רק היתה יודעת כמה שעות ימים ולילות, אנו דנים בישיבות צוות על כל אחת ואחת, כמה רעיונות עולים ויורדים שכל מטרתם, ניסיון להביא את הנערות, למעשה שיש בו אמונה. לו יכלתי הייתי קוראת לה לחדרי, וחושפת בפניה את יומני, ומראה לה את כל הפעולות החינוכיות שנעשות על ידי הצוות והמורות רק בעשרים וארבע שעות. נכון שלעיתים נדמה שלכאורה אנחנו מעלימים עיניים, ממעשים שנודע לנו אודותם. אבל לא כך הוא, כנשות חינוך אנו מאמינות בתזמון הנכון, מאמינות, שיש להמתין לרגעים של פתיחת הלב ושם להיכנס, אי אפשר להיכנס ללב נערות בעל עת, בודאי לא כשהוא נעול. נערה יקרה, אין כזה דבר רבנים בלי תשובות, לדעתי אפילו לך יש תשובות. את יודעת טוב מהי הדרך הנכונה, ברור לך מהי יראת שמים אמיתית, עובדה שאת עדין שואלת, ומבקשת.  וכבר נאמר: ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם…" צאי יקרתי מכל ההשוואות והמסגרות דתי לאומי או כל שם אחר, זה לא משנה, זה לא העניין, את מחפשת דרך לעבוד את הקב"ה, כבר מצאת. ברגע שיש בך את הכוח לזהות מה לא, יש בך את הכח להאמין איך כן. שיפוט של מסגרות, חברות, או מבוגרים בתפקיד לא יוביל אותך אישית להתקדמות. לימוד אישי עקב בצד אגודל, התחברות לחברה אחת טובה, קרבה למשפחה אחת עובדת השם, תספק לך תשובה מושלמת לכמיהת לבך. עשי זאת."

דברי ה"סבתא"

"אני רק רוצה להוסיף לנערה היקרה תזכורת, כי כעת  הנערות עסוקות בלהשיג ריגושים, יחד עם חיפוש מתמיד של זהות. כל אחת בדרכה שלה תעצב את זהותה ודמותה, ומכאן יצמחו דורות שלמים בעקבותיה. מי שתזכה תמשיך להתעצב כל ימי חייה, להתפתח ולצמוח….ובעקבותיה כל יוצאי חלציה. הביטי אל תוכך יותר מאשר אל סביבך…אם היום היא כבר הבינה את ההבדל שבין עיקביות לחיים כפולים, אם היום היא תכבוש את השטח הזה הוא שלה לעד. יש אנשים שמתים, אחרי תשעים שנות חיים כפולים, הנזק כולו שלהם, והיא תחיה חיים שבהם הרווח כולו שלה…"

מה אומר לך נערה יקרה, ממש נכנסת ללבבות, יותר מעשרים נשים דנו בדרכים להביא אל לבך תובנות, שיסייעו לך לראות באור נכון את המציאות. כמעט אף לא אחת ניסתה לסתור או לגונן. גם לא שמחו לאיד קבוצה  זו או אחרת שכשלה. זה לא מעניין. את המוקד, את העניין. החיים שלך חד פעמיים מחד, ונצחיים מאידך. חד פעמיים כדי לעצב את זהותך, נצחיים, כי זהות זו תעבור באש יוקדת של אהבה ממך לבאים אחרייך.

"לכי לך בעקבי הצאן"- יש אולי בדרך עקבות של …. אבל יש גם עקבות של אבות קדושים אמהות קדושות.

אומרים בעלי המוסר: אם האדם נבוך ואינו יודע איך לנהוג, אל לו להיבהל, ילך בעקבות אבותינו רועי צאן קדשים, האבות הקדושים, ובכל מקרה שיזדמן לפניו, יאמר לעצמו, איך היו נוהגים אבותינו ורבותינו הקדושים בעת הזאת? וידבוק בדרכם.

אז מובטח לו שלא יכשל לעולם.

ברור שקשה לחשוב ולדמיין את אברהם אבינו בעצמו, או שרה אמנו. אני מאחלת לך שתמצאי דמות אחת, משפחה אחת שיראה את ה' באמת, שתוכלי להתקרב אל הקב"ה, כדרך שהם עושים. שתוכלי למצוא עקבות, ללכת בדרכם.

ואולי תהא זו אפילו דמות מתוך ספר…

שנים הייתי מושפעת מדמותו של הרב הרמן (הספר "הכל לאדון הכל"- מומלץ בחום)

יהי רצון שתמצאי את העקבות ללכת בהן את הדרך, ותהא זו דרך של אמת, דרך שתשמח את לבך, דרך שבה תחושי את קרבת ואהבת הקב"ה לך כבתו.

מאחלת לך שהבקשה הכמיה ורצון להיות בת ישראל כשרה, יהיו המצפן שלך לבניית זהותך כנערה יהודיה.

יהי ה' בעזרך!

אם תרצי להמשיך לשאול או להיות בקשר את מוזמנת לכתוב אלי אישית.

תקוה

[email protected]