שלום לך בחורה קצת מבולבלת ובהחלט גם צודקת

מרגש לקרוא את התיאור הצבעוני של חווית השחור-לבן שלך. את ערה לתשוקות המנוגדות שרוחשות בך בו זמנית: הקריאה של הנשמה שמבקשת קרבת ה' ולא מתפשרת על פחות מרוממות רוחנית, לצד הנטייה לגשמיות בתחומים שונים. את מתארת מצב שבו שני העולמות מתחרים ואויבים זה לזה: כשאת נוטה לאחד מהם, לצד הסיפוק וההנאה שבמילוי החסר, אורבות תחושות קשות של החמצה נקיפות מצפון, איבוד עניין בתחומים אחרים ואפילו תחושות איום ואזהרה פנימית לא לשקוע בפעילות מסוימת יותר מדי כדי לא לאבד את תחומי העניין האחרים.

את לא הראשונה שמתארת חוויה של קריעה בין המשיכה לגשמיות והמשיכה לרוחניות. בספרים תורניים הסתירה הזו מקבלת ביטוי במונחים נוספים כמו: "יצר טוב ויצר רע", "קודש וחול", "עולם הזה ועולם הבא", "נפש אלוקית ונפש בהמית" ועוד. בדומה לתחושת המתח שאת מתארת, גם בחלק מהמקורות היחס בין הגבוה לנמוך ובין הטוב והרע מתואר כמאבק תמידי. בציור כזה האדם מונח בנקודה כלשהי על ציר שבקצה האחד שלו נמצאת הרוחניות הטובה ובקצה השני הגשמיות הרעה וההכוונה היא שמוטל על האדם התפקיד לתעדף כל הזמן את הרוח על פני הגשם. אבל זהו רק שלב אחד בעבודת ה'. בדרגה גבוהה יותר האדם מצליח לקדש את החומר ובמקום להתרחק מהמשיכה לגשמיות, הוא משתמש בה ומנצל אותה למטרות רוחניות.

למרות שאת כבר מכירה את הרעיונות האלה, נראה שעדיין מרגיש לך שזה בלתי אפשרי לעשות את החיבור בזמן אמת בין שתי התשוקות המנוגדות, והניסיון לרתום את האנרגיה לכיוון אחד מכבה חלקים אחרים שבך ולוקח ממך חוויות סיפוק והנאה אחרות שקשה לוותר עליהן, ובעצם חסר לך התרגום המעשי של הדו-קיום הנפלא שהיהדות מציעה ושאת רואה אצל אחרים.

לפני הכל, בואי נעשה רגע סדר: מה זה בכלל גשמיות ומה זה רוחניות?

יש לי הרגשה שהמקור לקושי שלך תלוי במידה רבה בהגדרה שנתת למה נחשב 'גשמי' ומה נחשב 'רוחני'. אני מניחה ששתינו נסכים שמעשים שקשורים לעבודת ה' באופן ישיר כמו תפילה, קיום מצוות, קריאת דברי חיזוק ועבודת המידות שייכים למחלקת "רוחניות",

ושאכילה לשם תאווה והפקרות שייך ל'גשמיות'. אבל מה קורה עם כל השאר? האם יש שטח האפור? האם יש עיסוקים שיכולים להיחשב "ניטרליים" או לשרת פעם את המשיכה לגשמיות ופעם את הרוחניות?

נדמה לי שלקחת פח גדול, תלית עליו שלט "גשמיות" וזרקת לתוכו את כל מה שלא נחשב רוחני באופן מובהק. כך הרחקת מעצמך את האפשרות ליהנות מהרבה מתנות שהקב"ה העניק לך ועושר שיש לחיים להציע. האהבה לשפות, ההנאה מספורט והאתגר שבעיסוק בכסף קיבלו כולם משמעות שלילית של 'מותרים אבל לא רצויים', 'לא רוח התורה' ו'חבל להשקיע בהם כשאפשר לעסוק ברוחניות באופן ישיר ולהתעלות לרמה מקסימלית'.

יכול להיות שאם נחליף את המונח "גשמיות" ב-"דברי חולין" זה יהיה מדויק יותר בהקשר של השאלה שלך וימתן קצת את המתח. מהדוגמאות שנתת נשמע לי שמה שאת מכנה 'שקיעה בגשמיות' (שזה נותן הרגשה של משהו חמור ושלילי) הוא פשוט 'עיסוק בדברי חול'. ומה את חושבת על עיסוק בדברי חול יומיומיים וארציים כמו קריאת ספרים רגילים לא על רבנים, לימוד שפות והתעסקות עם כסף? אני מקווה שאת לא חושבת שה' הניח אותך בעולם צבעוני, מרגש ומרתק וציפה ממך להתעלם מהכל ולהיות עסוקה באופן ישיר אך ורק בקודש. נכון, יש דרגה כזו של ריחוק טוטאלי מכל דבר ארצי ואת מוזמנת לקרוא עליה במסילת ישרים. רק שימי לב שהיא מופיעה אחרונה, ולפי המלצת המחבר (הרמח"ל!) כדאי קודם להשתלם בשאר הדרגות שמובילות אליה.

לפני שנתקדם אני מציעה לך להעמיק ולהתבונן על החלוקה הדיכוטומית שיצרת בין המושגים על ידי שתשאלי את עצמך: מה המשמעות של המונח 'גשמיות' ומה המשמעות של המונח 'רוחניות' בעיניך. מה את רואה בעיני רוחך כשאת שומעת את המילים האלה?

אם תרשי לי להתפרץ כאן ולענות במקומך קצת בהגזמה, נראה לי שתחת המילה רוחניות את רואה רבנית צדקנית מתנדנדת מעל ספר קודש כלשהו או ממלמלת תהילים, בעיניה מבט רציני ונוגה שמקבל פיצוי בזיק של סיפוק של 'עושה את הדבר הנכון'. לרגע נראה לך שאת בעצם מאד דומה לה ויכולה לשאוב סיפוק מלהיות בתוך הדמות שלה, ואת אפילו מרגישה את הפוטנציאל הרוחני שלך להגיע לדרגות גבוהות (רוח הקודש!) ואת הנכונות שלך להתאמץ על רמות גבוהות של השקעה אינטנסיבית אך ורק בזה. אבל כשאת ממשיכה את החיים ופונה לעיסוקים אחרים את כבר פחות מזדהה עם כל האישיות שראית, ואפילו נדלקת לך אזהרה פנימית לא להתקרב יותר מדי כי את עלולה להישאב לאורח חיים שימחק חלקים גדולים מאישיותך.

וכשאומרים לך 'גשמיות' מה את רואה? בחורה קלילה שעושה ספורט בכיף, יוצרת קשרים עסקיים ומשקיעה בתחביבים. אין לך בעיה עקרונית איתה כי היא עושה הכל באופן מותר, ובכל זאת משהו במראה הזה של מרשה לעצמה להנות מהעולם הזה בשעה שהיא יכולה לעסוק באופן ישיר בחיי עולם מרגיש לך לא בסדר ב100%. ובין שתי הדמויות הללו את נקרעת.

אני מזמינה אותך להתבונן, אולי הפחד מהישאבות לרוחניות רומז שלמרות שאת מחוברת באמת לעבודת ה', אורח חיים שמוגבל לעיסוק כמעט בלעדי ברוח מרגיש לך כובל ומכביד ולא תואם את הדרגה שלך כרגע? ומה את חושבת על תחושת החיות שנוסכות בך חוויות 'חוליות' מעשירות? האם בסך הכללי ההשפעה שלהם על אישיותך היא חיובית או שלילית?

ונקודה נוספת ששווה להסב אליה את תשומת הלב היא שהרבה מההתלבטויות שמופיעות במכתב שלך לאו דווקא שייכות למאבק בין גשמיות לרוחניות אלא הן יותר תהיות בנוגע לסגנון שלך כחרדית וכעובדת ה'. שאלות כמו: 'האם לראות סרטונים ביוטיוב', 'באיזו מידה לשתף פעולה עם קשרים עסקיים-ידידותיים עם גברים', עד כמה נכון בעידן שלנו שנשים יצטנעו ויעלמו מבמות יחץ, האם לקרוא רק ספרים עם הסכמות של רבנים ועוד. כל השאלות האלה מובילות לדיון סופר מעניין על הסגנון האישי שלך בעבודת ה', רמות ההידור והשמירה שאת רוצה מעצמך, השייכות שלך לקהילה מסוימת, כל הפרטים האלה חשובים אבל בואי נמקם אותו נכון. הם לא קשורים לשאלה אם את גשמית או רוחנית.

בעיני המושגים גשמיות ורוחניות מקבלים משמעות קצת אחרת ואשמח לשתף אותך:

לדעתי גשמיות היא האמירה שאין בדבר מסוים שום תוכן וערך מעבר לדבר עצמו. הגוף הוא בעל ערך בפני עצמו, לכסף יש חשיבות עצמית, היצרים שלנו עומדים בפני עצמם ולא משרתים או משקפים שום דבר נוסף. וראוי לפתח ולטפח את הדברים האלה ככה, בלי סיבה נוספת. ושווה להשקיע ולשקוע בהם לא כדי להשתמש בהם לשום דבר. זו גשמיות. בעיני רוחי עולים בתי המרחצאות של רומי על כל פעילויות טיפוח הגוף שהיו שם, כשהן מהוות חלק משגרת החיים וכמטרה בפני עצמה.

לפי זה, עיסוק מוגזם באוכל ובגוף שלא משרת שום דבר נעלה 'מעבר' לאוכל ולגוף עצמם יצרום לי למרות שזה יכול להיעשות בהיתר, בכשרות מהודרת ובצניעות מקסימלית. (בדיוק השבוע השתתפתי באירוע טעימות חרדי למהדרין, ולמרות שהכל היה בכשרות גלאט, החוויה שלי הייתה גועל והתבהמות קשה מאד לעיכול מבחינתי). לעומת זאת, סעודות שבת מפנקות, אירועים משפחתיים וחברתיים שהאוכל משחק בהם תפקיד מרכזי נראים לי שימוש נהדר בשפע שה' מרעיף עלינו שלא צריך להתנצל עליו או להמעיט בו. וכך גם הספורט, הספרים ולימוד השפות שהזכרת בדוגמאות שלך מרגישים לי יותר חלק מאש הנעורים של בחורה צעירה שמחפשת לבטא את עצמה ואת כישרונותיה וללמוד על העולם ולחוות ריגושים וזה מקסים בעיני. אני לא מוצאת בזה שמץ של פניה לגשמיות.

בואי ניקח שוב את העיסוק בספורט כדוגמה. לכאורה השקעת מאמצים אינטנסיביים בפיתוח היכולות והמראה של הגוף הזמני והחולף זה הדבר הכי גשמי שיש, במיוחד אם זה הולך ביחד עם לבוש פחות צנוע ומוזיקה פחות עדינה. אבל מה תגידי על התיאור הבא: "ספורט הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' שלי, כשאני עושה ספורט אני מרגישה בריאה יותר, חזקה יותר ושמחה יותר. אני משתמשת בגוף היפה שה' נתן לי ומטפחת אותו מתוך הבנה שהוא כלי לנשמה שלי ומתוך כבוד והכרת הטוב למתנה שקיבלתי. כשאני עושה ספורט אני נעשית אדם מלא חיות ואנרגיה ומצליחה בשאר העיסוקים שלי הרבה יותר, כשאני מרוצה מעצמי ומהגוף שלי קל לי להקרין אהבה לסביבה ולראות את הטוב." אז עכשיו ספורט זה גשמי או רוחני?

מעבר לדיוק במושגים, אני חושבת שאולי עדיף פחות להתעסק בשאלה על מעשה ספציפי אם הוא גשמי או רוחני ובמקום זה להסתכל על האדם השלם. במקום לראות אותו על ציר של גשמיות-רוחניות, אפשר להניח אותו על ציר אחר: בקצה אחד שלו יש קרבת ה' ובקצה השני ריחוק מה'. כל פעילות שמקדמת בכיוון הנכון על הציר לקרבת ה' היא חיובית ופעילות שמרחיקה מה' היא שלילית, ואני בספק אם זה קריטי לקטלג אותה כרוחנית או גשמית. יכול להיות שכרגע את לא רואה הבדל מהותי בין ציר גשמיות-רוחניות לציר קרבה-ריחוק, ולכן אסביר:

אני מאמינה שאדם גדול עושה דברים גדולים ואדם קטן עושה דברים קטנים. ככל שאדם מלא בתוכן וגדוש בחוויות שונות של עשיה כך הבחירות והמעשים שלו משמעותיים יותר. ולכן כל פעילות שמעשירה את הנפש ומגדלת אותי, גם אם בהגדרה היבשה היא נחשבת למעשה חולין, אני רואה את זה כפיתוח אישיותי שינותב בסוף לעבודת ה' – ולכן שייך מבחינתי למחלקת 'רוחניות' כל עוד אני זוכרת את זה. במקום לריב עם כל דבר שאת עושה, מה שחשוב זה לדאוג לאני השלם שלך, שנכון הוא מורכב מכל מיני חלקים ותשוקות שונות ומשונות ולפעמים אפילו סותרות, ואת כמו מנצח על תזמורת אחראית על הניהול של כל החלקים שבתוכך לתזמן אותם ולתאם את המינונים שלהם כך שתתקבל הרמוניה נפלאה. והתוצאה הסופית הנכספת היא תנועה של כל כולך על כל החלקים שבך לכיוון של קרבת ה' על הציר.

ניסיתי בשורות אלה לתרגם את המילים 'קידוש החומר' ממונח תיאורטי וערטילאי שאת מסכימה איתו עקרונית, לתורת חיים נושמת ומעשית. הקב"ה ברא בטובו את השפות, הספורט ועולם העסקים, לא כדי שנברח מהם אלא כדי שנברך אותו עליהם. מרוב פחד אנחנו נאחזים לפעמים בחשיבה דיכוטומית של שחור/לבן, במקום להסכים להיפגש עם הדברים הארציים ולהשתמש בהם כחלק בלתי נפרד מחיים, שהשאיפה הגדולה שמכוונת אותם היא עבודת ה'. באופן שטחי השימוש הרווח במושג קידוש החומר זה שמצמידים את הגשמיות למצווה. לדוגמה, מברכים על האוכל ובכך מבטלים את החומריות שבו, או ברמה גבוהה יותר הסיבה שאוכלים היא כדי לברך ולא בשביל ההנאה. לדעתי לא צריך להגיע עד שם בשביל קידוש החומר. מספיק שהדבר מהווה ברמת המאקרו חלק מעבודת ה' שלי. עושה לי טוב מגדיל אותי מקדם אותי קדימה הופך אותי לאדם שמח, מלא, עשיר עובד ה' מתוך עושר ועניין.

אולי את אומרת עכשיו לעצמך: אבל אני לא חושבת על ה' ולא עסוקה בכוונות על ה'מעבר' כשאני עסוקה בתחביבים שלי? אז נכון, זה באמת קשה להרגיש בו זמנית חוויה גשמית ורוחנית. קצת מוזר לחשוב תוך כדי ספורט "לשם ייחוד קודשא בריך הוא, בשביל להיות יהודיה בריאה ושמחה", אבל אל דאגה, הקב"ה לא מצפה שנעשה את זה. אם על כל ביס וביס נייחד ייחודים וכוונות נעלות האוכל ייתקע לנו בגרון. רצון ה' הוא שנכוון את עצמנו למטרה רוחנית קדושה, ושבדרך לשם נשתמש בכל כלי העולם הזה שמותרים לנו, ומכל הלב.

אני אשתמש במשל: אדם רוצה להגיע לאילת. הוא מפעיל את ה-waze ומזין את כתובת היעד. האם זה שהוא ידבר בטלפון, ידליק מזגן או יביט בנוף – יסיט את דרכו מהמטרה? האם הוא צריך להזכיר לעצמו את הכתובת ולראות בעיני רוחו את איילת כל פנייה ופנייה? ואולי כל קילומטר? ואולי כל הזמן ואסור לו לעשות שום דבר אחר? ומה דעתך על פיתולים ופניות שמסיטים את הרכב לזווית שאינה בכיוון ישיר לאילת?

יש לך מטרה, את רוצה לעבוד את ה' ולהתקרב אליו. חשוב שתזכרי את זה בתחנות משמעותיות בחיים שלך, במיוחד כשאת נדרשת לעשות בחירות משמעותיות. אבל הדרך לקרבת ה' כוללת עליות וירידות, פניות ועצירות, ומסיחי דעת שלא קשורים למטרה באופן ישיר אבל כן עשויים להתברר כיעילים ורלוונטיים במסע הכללי. תהיי ממוקדת מטרה ואל תשכחי אותה, אבל כדי לבצע את הנסיעה לשם את חייבת גם להסתכל ימינה ושמאלה, לדאוג לרווחתך ולקחת צידה לדרך, וגם לנסות ולטעות וליפול וללמוד מזה, הכל בסדר, את אדם שלם עם המון חלקים שצריך להזין ולטפח ודברים מצוינים שצריך לעשות בדרך, הכל טוב כל עוד בתוכך את מחוברת לכיוון הכללי.

אז נכון שיש שתיארו את היחסים בין גשמיות ורוחניות כמו מלחמה שתמיד אחד מגיע על חשבון השני והאדם נדרש לבחירות קשות בסגנון של ויתור על העולם הזה לטובת העולם הבא, חיי שעה מול חיי נצח וכו'. בהרגשה שלי גם אם מדי פעם יש מקרים שבהם נדרש מאדם לנצח את יצרו ולעשות ויתורים – זה לא צריך להיות האופן הרגיל והקבוע של עבודת ה'. היומיום צריך להיות מושתת על בניה הדרגתית בדרך החיוב תוך שימוש אקטיבי במשאבים שניתנו לך.

כל דבר שמקדם את האני השלם הגבוה שלך – הוא טוב והוא חלק מעבודת ה'. כל מה שמעשיר אותך ובונה אותך ברמה האישיותיות, הגופנית, הנפשית, השכלית והרגשית – הוא מבחינתי בקטגוריה של 'רוחניות'. אני לא מאמינה שעבודת ה' הולכת באופן קבוע עם כיבוי אהבות. מדי פעם צריך לעשות ויתורים אבל ככלל, עבודת ה' זה משהו שצריך להאיר את כל מה שאת אוהבת לעשות באור יקרות וליצוק לתוכו משמעות רוחנית.

אם במקרה הרעיונות האלה נראים לך קצת פתוחים או מקוריים מדי, אני מפנה אותך לשני מקורות שאומרים את אותם דברים בשפת בית המדרש: האחד הוא תשובתו של החבר לכוזרי, על השאלה מי הוא החסיד. החבר מתאר את החסיד כמושל, שדואג להזין את צרכי עמו באופן קבוע, וכך הם נענים לו ברגע שהוא מצווה עליהם משהו. החסיד איננו "נגזר מן העולם", והעולם הוא לא לטורח ולמשא עליו. להיפך, הוא קשוב לכל צרכיו ודואג להיענות להם. וכאן הכוזרי מונה בלי להסס תשוקות וצרכים גשמיים הרבה יותר מרצון לדעת שפות.

מקור נוסף מאוחר הרבה יותר הוא מאמר של הרב יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק על שבועות. הוא טובע את המונח "ייחוד הלב", וקובע שאין צורך שכל מעשה ומעשה יהיה אחוז בכוונת 'לשמה' באופן מודע. אם אדם מייחד את לבבו אז "הרי אפילו בשעה שאין התעוררות האהבה או היראה חיה בלבבו, והוא עושה עשה מבלי שום כוונה של אהבה או של יראה, מכל מקום מכיוון שהלב מיוחד לאהבה או ליראה – היחוד קובע את היעוד". ובמצב כזה, כך הוא כותב במפורש, גם אם עושה המעשה לא מתכוון לשום עניין של אהבה או יראה, מאחר שליבו מיוחד ומיועד לאהבה ויראה – גם המעשה נכלל בקטיגוריה הזאת. תפקידנו, אם כך, לא להימנע מעיסוק בחומר, אלא לחזק את יחוד הלב.

אני לא נוהגת לכתוב דברי תורה במסגרת זו, אבל חשוב לי שתדעי שלא חידשתי כאן דרך קלילה ומתפשרת, אלא זו היהדות האמיתית, וזה ליבו של קידוש החומר.

מאחלת לך למצוא את הנוסחה האישית שלך, שבה יהיה יחוד הלב לחיי רוח שזור במתן מענה לכל היכולות והצרכים שבורכת בהם. הלוואי והאש המשתוקקת שלך תשכיל לגייס את רמ"ח איבריך ושס"ה כישורייך ותחביבייך לעבודה רוחנית ממלאת ומספקת.

חני ר.