שואל יקר

שאלתך מביעה היטב את חוסר האונים שאתה נמצא בו. קרוע בין העולמות.

מצד אחד אתה בחור חרדי מבית חרדי, ומסתבר שאילולי הקורונה שערערה את מסגרת הישיבה עד שנסגרה, היית ממשיך בדרך שבה התחלת; ומצד שני כעת אתה “מחשב מסלול” ואינך נמשך לאורח החיים החרדי. ובצלע השלישית נמצאים ההורים שאינם מיישרים איתך קו.

לפני שאני ניגש להציע את מחשבותיי, חשוב לי להדגיש שכיון שאין אנו יושבים לשיחה, ואין לי את התמונה המלאה, הרי הדברים נכתבים כהצעת כיווני מחשבה בלבד. אני סומך על הבגרות שלך, שניכרת מתוך השאלה.

ראשית שמתי לב שבעצם הוריך הולכים די קרוב אליך. הרי עד עתה היית בישיבה חרדית רגילה, דהיינו “ישיבה קטנה”, והנה עכשיו הוריך מעונינים שתלך לישיבה שעושים בה תעודת בגרות. אם כן, מדובר בשינוי גדול מאד. ויהיו אף כאלה שיגידו שזה “חצי חרדי”… אלא מאי, שאתה רוצה ללכת שלב נוסף ולהשיל מעליך את הזהות החרדית לחלוטין, ולזה הוריך אינם מסכימים. וזה מתסכל, כי אתה חש רצון חזק לבחור דרך אחרת.

אתה כותב: “בא לי לבכות ואני מתפלל לה’…”. אני שומע כאן נפש רגישה שיש בה יראת שמים וחיבור טהור ונקי להקב”ה. אני בטוח שזה לא בא מעצמו. אתה בנית את עצמך במשך השנים האחרונות. למדת תורה, התפללת בישיבה, כל זה בנה אצלך את הבסיס לחיים יהודיים מלאים ושלמים. הקשר הזה עם ה’ הוא הדבר היקר ביותר שיש לך! ואותו שינוי שאתה משתוקק אליו, להשיל את הבגדים החרדיים ושיהיה סמארטפון וכו’, ולהיות ‘כמו החברים מהשכונה’, מעמיד בסכנה את כל מה שהשגת עד כה. המציאות מראה שבמקרים כאלה מתחולל ריחוק מהתורה ומה’, הראש נמצא במקומות שאינם ‘בבת עיניה של השכינה’, ומה עם כל הבנין הרוחני שלך? מאד קל להרוס, וקשה מאד לבנות…

אני מתחבר לחלוטין לקושי שלך, ושאתה רוצה להתחיל משהו חדש, צבעוני יותר, מאפשר יותר… אבל מצד שני אני גם יכול להתחבר לחשש של הוריך, שסבורים שיש כאן מחיר גבוה מדי. להיות חרדי פירושו של דבר לשים דגש על שמירת הצד הרוחני והתורני שבך, שלא יינזק מהכוחות החילוניים החזקים מאד שנמצאים בחוץ, ושנמצאים בכף ידו של כל מחזיק סמארטפון. הם, כמבוגרים, רואים את התמונה קצת אחרת. זה בא ממקום של דאגה לך. חשובה להם מאד הרמה התורנית והקשר לך לבורא העולם ולתורה והמצוות, (בל נשכח: הרי זו מטרת ביאתנו לעולם הזה!).

אתה מצידך, כמו רוב בחורי הישיבות, עברת שנה מאד קשה ומבלבלת שלא היתה כזאת מעולם, אשר תיזכר לדורות כ”שנת הקורונה”, ולכן אין לי שום שיפוטיות באשר לרצונך לעזוב את הדרך שבה חונכת ולנסות דרך אחרת. אני מבין אותך לגמרי. יש בך סוג של תשישות, אתה קורא לזה “נמאס”…

במצבים כאלה, אנשים נוטים לרצות שינוי גדול ומהותי, אשר קוסם להם… אבל לא תמיד השינוי הגדול הוא הרעיון המוצלח. הוא יותר קוסם ומסעיר את הדמיון (אתה מדמיין את עצמך לובש מה שאתה רוצה וכו’), אבל במבט שקול זה לא בהכרח הדבר הנכון והמועיל…

אולי תתן צ’אנס ותנסה להתחיל במקום שהוריך חושבים עליו, ויתכן שאחרי שתכנס לשיגרה נורמלית (ולא כמו השנה המטורפת האחרונה), תמצא טעם בדרך זו. תזכור שאתה בשנות הבנין של האישיות, ויש משמעות עצומה, לכך שבשנים האלה אתה תהיה שמור מהמבול הרוחני שבחוץ, ותוכל לקנות קשר ללימוד תורה, לתפילה, לה’, ואין כמו החינוך החרדי שמתאים לביסוס יסודות אלה.

בשנים יותר מאוחרות תוכל לחשב את מסלולך מחדש. החיים עוד לפניך. אבל לפחות תדע שאת שנות הבחרות, השקעת בבניין הקומה הרוחנית, ומכאן והלאה תוכל לפרוח לאיזה כיוון שתרצה.

יש הבדל שמים וארץ בין מי שבשנות הבחרות בנה קשר לדף גמרא, לתפילה, לשמירת עיניים, וכו’, ואח”כ יצא לעולם הגדול, ובין מי שדחקה לו השעה ומתוך רצון לחופש מיידי, איבד את יסודותיו הרוחניים היהודים.

באיחול שתמצא את דרך המלך

שלך

ישי

yrlesser@gmail.com