שואלת יקרה עד מאד,
כל כך שמחתי בשאלה שלך שאני חייבת לחלוק איתך את ההתפעלות שלי מהדברים שכתבת לפני שאתייחס לפרטים שאת מעלה בשאלה עצמה. את מתארת את עצמך כאישיות שחיים ללא משמעות יכולים להוציא אותה מן הדעת ואני אומרת לך איזה יופי שבחורה בת 19 מחפשת לחיות חיים מלאי משמעות, חיים שמחים, חיים שהשמחה שלהם פנימית ועצמית ואינה תלויה באף גורם חיצוני. מה אומר לך, בדרך שאדם רוצה ללכת- מוליכין אותו. הלוואי ואנשים מבוגרים ממך ירגישו את הדחף לחיי משמעות כמו שאת מרגישה בגילך הצעיר.
ועוד דבר, אני מבינה מהשאלה שמעסיקה אותך שהנשמה שלך מאירה בך וגם זה לא דבר של מה בכך. אני כמובן לא בעלת רוח הקודש ולא מדברת מהכיוון הזה, אלא אומרת לך בפשטות שהשאלות שאת שואלת את עצמך, הן שאלות שהחלק הגבוה והאלוקי בתוכנו משמיע לנו ואם זוכים אז שומעים אותן… אז אשרי חלקך! תשמחי בזה שאת זוכה לשמוע!
את שואלת את עצמך שאלות חכמות ונוקבות, ולא עושה לעצמך הנחות. כסף, ברוך השם, כנראה לא מסנוור אותך… את רוצה את התכלית. הבשורות הטובות הן שאת נמצאת בדרך הנכונה. בספרים הקדושים שלנו כתוב במפורש – מי שמחפש אמת ומשמעות – ימצא! לכן אני אומרת לך שאת בדרך הנכונה.
ייתכן שבשלב הזה את אומרת לעצמך, הכל טוב ויפה, אבל מה אני עושה עם זה? – עכשיו אשתדל לגעת בפרטים הקטנים שמשקפים היבטים תפיסתיים והשקפתיים שעולים מהשאלה שלך, ובהמשך אתייחס גם להיבטים מעשיים בעזרת השם.
יש משפט חשוב שכתבת ושממנו אפשר ללמוד על תפיסת עולמך. אני מצטטת אותו : "ממה אנשים שואבים סיפוק בחיים? לא מדברת על ההיבט הרוחני שממנו וודאי שואבים הנאה, מדברת על הרוטינה היומיומית. לקום ולרוץ אחרי עצמינו.. להתעייף, ללכת לישון וחוזר חלילה. מה יכול להכניס לי משמעות אמיתית לפעולות היבשות האלה?" – נדמה לי שאת מציירת פה איזושהי חלוקה דיכוטומית. מעין תפיסה של שחור – לבן: העולם הרוחני הוא מקור להנאה, ולעומתו העולם המעשי של חיי השגרה נחווה כרצף של פעולות יבשות. אם אכן יש נתק בין העולמות, אז לא פלא שהפעולות היומיומיות האלה הן חסרות חיים, חסרות עניין וחסרות הנאה.
לפעמים די בזיהוי נקודת הכשל התפיסתית שלנו ביחס לנושא כדי להסיק ממנה את הדרך לחולל שינוי ולהביא לתיקון או ריפוי של המצב.
במקרה שלך, אם האבחנה שלי נכונה (ואני מזמינה אותך לבחון אותה, זו בסה"כ השערה וייתכן שהיא שגויה), וזהו הלך המחשבה שלך אז יש לך פתרון מעשי ביד.
את צריכה לחבר בעזרת הדעת שלך את רצף פעולות היום-יום שלך אל מה שאת מגדירה כתכלית רוחנית מלאת משמעות ומספקת.
באמצעות הדעת אנו מתחברים אל עצמנו, ומתוך החיבור הזה מבקשים חיבור עם הקב"ה. התכלית של כל העולם הזה על כל יופיו, נשגבותו, אתגריו, שקריו ומכאוביו היא כמו שכתוב בזוהר הקדוש "בגין לאישתמודעין לה…" בשביל שנתוודע אל השם יתברך. זו התכלית. לחפש את החיבור אליו יתברך בכל דבר ודבר שעושים זו באמת עבודת חיים. אמנם זה מצריך תשומת לב של המחשבה ופניות רגשית כדי לקיים את החיבור הזה אבל כמו שכתבתי עבודת חיים אפשרית כפי ערכנו. תוך כדי שאני כותבת לך אני שומעת את עצמי אומרת: "כמה קל לתת עצות… כמה לפעמים זה מאתגר ליישם…" ליבי איתך.
בהקשר הזה יש קטע בגמרא במסכת נדה (דף ל ע"ב) שמלווה אותי לאורך שנים. זה קטע יפה ומיוחד שמאפשר לנו הצצה אל העולם שמעבר ואל החובה שלנו פה בעולם הזה לא לשכוח את העולם שמעבר. הקטע מתאר את העובר בבטן אימו כפנקס מקופל, נר דלוק לו לראשו, והוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה (!). ממש גן עדן עליון. רגע לפני היציאה לאוויר העולם משביעים את הוולד – תהי צדיק! ואז קורה הדבר שהוא בלתי יאמן. הוולד יוצא לאוויר העולם ומלאך נותן לו סטירה על פיו ומשכיח ממנו את כל התורה שהוא למד. במבט ראשוני זה איום ונורא. מדובר בתורה במובן הכללי והפרטי כאחד. תורה מלשון הוראה, כמו מתכון לחיים שנועדו לי מלמעלה. השאלה המתבקשת היא: למה להשכיח ממני את כל מה שאני צריכה לדעת פה בעולם הזה? ואיזה סיכון מטורף… אולי חלילה לא אצליח להיזכר בתורה שהיא כה חיונית לקיום שלי?
התשובה לשאלה מצריכה מבט מעמיק יותר דרכו אפשר להרגיש כמה רחמים יש בסטירה הזו. הדימוי של הפנקס המקופל הוא לא סתמי. חז"ל בחוכמתם מסבירים לנו שלמעשה, מה שאנו צריכים לפעול פה בעולם הזה, מה שהוא התכלית, הייעוד, התיקון, החיים מלאי המשמעות שאליהם אנו שואפים (אפשר להגדיר את זה בהרבה אופנים. תקחי מה שמתאים לך) – זה דבר שנחקק עמוק בנשמה שלנו, ברובד עמוק ופנימי של הקיום שלנו. התפקיד שלנו זה לשאוף להיזכר בחקיקה הזו, ולזהות אותה כשהיא מופיעה במציאות. עצם החיפוש והניסיון להיזכר וללמוד מחדש מה שייך לי באופן אישי ואת הזיכרון הזה לחיות כשאנו מתהלכים לפני הקב"ה זה ממלא את החיים שלנו במשמעות. הרחמים שבסטירה מגולמים באפשרות הבחירה שמגיעה בעקבות השכחה. זה אמנם עלול להיות כואב אבל בו זמנית זה נותן מרחב ללקיחת אחריות על החיים, וזה מאפשר לנו בבוא העת, להיות בעלי קניין אמיתי על ההישגים הרוחניים והגשמיים שלנו.
כמו שאני מבינה את החוקיות של העולם הזה, החוויה של השיממון שיש לך, הבקשה שלך לא להישאב למרוץ אחרי עצמנו זו בדיוק הקריאה של הנשמה שזוכרת שיש חיים מלאי משמעות וסיפוק והיא לא מוכנה להתפשר על פחות מזה.
אז איך נזכרים בתורה שלמדנו בבטן האם? איך מזהים אותה? זו שאלה טובה. ברוחניות יש מקום של כבוד לתפילה, לרצון, לשיחה הפרטית מול הקב"ה ולבקשה האישית שאכן נזכה להוציא מן הכח אל הפועל את אותה התורה שלימדנו המלאך. בגשמיות יש עוד אופנים: אפשר לבדוק במה אנחנו מוכשרים וטובים? איזה תחומי עשיה שלנו מחיים אותנו ומוציאים מאיתנו את המיטב? התשובות לשאלות האילו יכולות להיות רמזים חשובים שאם מקשיבים להם בעדינות ומתוך שיקול דעת אז יש סיכוי טוב שהם יכוונו אותנו אל התכלית הפרטית שלנו בתוך עולם התורה והמצוות שבוודאי מביא אותנו אל התכלית הכללית שלנו.
לסיום אני חולקת איתך עצה יקרה שקיבלתי לפני כמה שנים מכ"ק הרבי מאמשינוב שליט"א (מבית וגן) שיעץ לי לשמוח במצוות שאני עושה. כמה פשוט.
בהתחלה הרגשתי כמוך, חשבתי שהיום-יום שלי מלא במטלות משמימות וכשהתבוננתי בהן לעומק ושאלתי את עצמי – למה אני עושה את זה?
לקח לי זמן באופן אישי לגלות שהיום יום שלי מלא מצוות. יכולתי לשאוב מזה סיפוק. זה נתן לי כח לפעול ביותר חיוניות ומלאות את אותן פעולות בדיוק. הגישה שלי השתנתה ולכן גם החוויה וההרגשה שכרוכה באותן מטלות יומיומיות, גם היא השתנתה לטובה. אבל אני חייבת להיות כנה איתך ולומר לך שזה לא הספיק לי. הייתי צריכה להמשיך ולחפש עוד דרכים כדי לשמור על השמחה שלא תלך לאיבוד. על שמחה צריך לעבוד כל הזמן. לחפש משמעות זו דרך אחת. אני גיליתי שאני יכולה לפקח על המחשבות שלי שככל שהן תהיינה טובות וממוקדות במה שיש ולא במה שעדיין לא – זה דבר שעוזר לי לחיות חיים שמחים.
ועוד דבר אחרון על שמחה. לשמחה יש הרבה ביטויים. גם בגוף וגם בנפש. דוד המלך עליו השלום לימד אותנו "ולישרי לב שמחה". אם לתרגם את דבריו למילים פשוטות אז לעשות את הדבר הישר והנכון זה מה שגורם לשמחה. אמנם זו לא אותה שמחה פורצת גבולות שאנו מדמיינים באסוציאציה הראשונית על המילה "שמחה", אבל זו בהחלט שמחה שקטה פנימית וכזו שמכניסה שלום ושלווה אל תוך החיים. פשוט לחיות בצורה ישרה.
מאחלת לך שתמצאי את מבוקשך במהרה ושחייך יהיו מלאי שמחה של ישרי – לב,
שירה ק.
דלג לתוכן
תגובה אחת
היי, שואלת יקרה
קראתי את השאלה שלך והזדהיתי מאוד עם הרגשות שהבעת, גם אני הרגשתי ככה וחשבתי ככה כשהייתי תלמידה.
היום אני עצמאית, עובדת בעסק שיש בו עזרה ונתינה לבעלי עסקים, מפרנסת משפחה, משלמת חשבונות ומרגישה טוב. מצוין. והרבה משמעות.
אין לי הסבר מספיק הגיוני לאיפה נעלמו השאלות הפילוסופיות על המשמעות, אין לי עדיין תשובות מנומקות אליהן. אבל המציאות שלי עשירה ולכן אני לא עוצרת להתעמק בהן כי הן לא רלוונטיות בשבילי. כי משמעות רלוונטית לחיים שלנו קודם כל בתחושה.
אולי זה מנחם, ואולי במצב שלך בכלל לא, אבל לפחות תדעי שכשתצאי לחיים כנראה שלא תרגישי ככה. זה מצב זמני.
ובינתיים, תנסי להעשיר את עצמך בעשייה משמעותית ומחייבת. זה עוזר.