שוב אני שואל כי אני מוצא כל כך מקום כאן..
שאלתי היא – כיצד אני יוצא מהבוץ? אני צריך תרופה חזקה לזה.. ואסביר –
מגיל 17 התחלתי לחזור בתשובה, במעשי. (מחשבות ודיבורים ומעשים קטנים היו לי עוד לפני ברוך ה׳), ממש פשוט לעזוב הכל וללכת לישיבה.
הבעיה שכנראה עשיתי את זה קיצוני מידי, היו לי שם כמה משברים.
אבל מצד שני, ראיתי גם בתשובה של אחד מגדולי הדור בשו״ת באינטרנט שלפעמים צריך לעשות סיבוב של 180 מעלות, וזה נכון, (ואסביר מדעתי -) כי אדם ששקוע כל כך יהיה לו קשה ואף בלתי אפשרי להרים את עצמו לאט לאט, זה כמו 2 מגנטים אחד חזק ואחד חלש, המתכת שאמצע ברור שתמשך לחזקה יותר, לכן צריך יותר כוחות לצד של הקדושה.
הייתי בישיבה כמעט 7 שנים רצופות, כבשנה הראשונה וחצי השנייה הייתי בין המתמידים הגדולים. ואז עברתי שני משברים, חרדות וכו׳.
קשה להסביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים, אבל העקרון הוא פשוט –
הייתי סה״כ רצוף 7 שנים, ועוד 3 למקוטעין, וכרגע אני בנפילה וחוזר חלילה.
זה פשוט מאוד – נפלתי יותר חזק ממה שהייתי בגיל 17!! נכון, 17 שנים של סוג של פריקת
עול זה לא שקול, אבל אני מרגיש שזה ניסיון כבד מאוד.
אני יוצא לברים, עוד מעט אולי קריירה וכו׳ דבר שהיה נשמע לי הזוי עד לפני כמה שנים (ולוב העולם האמת, ללמוד לתואר..) במיוחד הברים שחשבתי שהם רק של חילונים, והנה אני שם.
עכשיו אני לא שופט, אבל מה איתי? מה עושים כדי להתרומם יותר חזק (לאו דווקא בכח, אלא בתהליך, או בזמן, או במעשים גדולים יותר וכו׳)
ובמיוחד, איך אני עוצר את הלופ הזה של לצאת מהישיבה להכנס לישיבה וחוזר..
וגם כל אחד מן הסתם יגיד וזו תשובה לגיטימית לגמרי, תשאל את הרב שלך או מי שמכיר אותך.. אבל ההורים אומרים כרגע שאני צריך להתמקד בבריאות שלי. והרב אני לא יכול לדבר איתי כרגע.
בקיצור קשה לתמצת כל כך הרבה מהחיים..
מה עושים שהתשובה שלי תהיה כל כך גדולה ויותר גדולה כדי להתרומם לגמרי עד סוף ימי חיי??!