הי. שלום לך וסליחה רבה על העיכוב בתשובה.

איזה גיבורה את! דיכאון זה אחד המחלות הקשות שקיימות בדור שלנו. זו מחלה ש(לרוב) לא פוגעת בגוף אבל פוגעת בנפש ומי שלא יודע מה זה החלל השחור הזה של הדיכאון וכמה הוא חזק יותר מכל כוח רצון, לא מבין כמה צריך להעריך אותך על כך שהצלחת להרים את עצמך! אני מאוד מעריכה אותך על זה ואני יודעת שזה אומר שיש לך כוחות ותעצומות שאין לכל אדם ואין לכל אישה.

ממה שאני קוראת את מבינה שדיכאון זה לא כמו חיידק שבא לביקור חד פעמי ועם אנטיביוטיקה הוא פשוט 'מחוסל' ואיננו. לדיכאון יש אבות רבים ולכלום משמעות רחבה יותר מאשר ביקור פתע (כשאני כותבת כאן דיכאון אני מתכוונת לדיכאון קליני לפי אבחנות של DSM-5. חשוב להבין). אחד מהגורמים הידועים שמובילים לדיכאון הוא מחסור בחומר במוח, נוירוטרנסמיטר בשם סרוטונין. בגדול, המחסור הזה גורם לתחושת עצב עמוק וחוסר יכולת לפתח תקווה אבל בחסדי ה' יש לכך פיתרון בדמות תרופות שמיועדות בדיוק למצב הזה כדי לשמור על איזון בסרוטונין במוח. רק מה? תרופות פסיכיאטריות זה לא משהו שכיף לקחת. לא מבחינת תפיסה עצמית וערך עצמי (מה, אני משוגעת???) ולא מבחינת תופעות הלוואי שלהן (החל ממאניה בהתחלה דרך ירידה בחשק המיני וכלה בהשמנה קלה ומעיקה) וכמובן שחייבים להזכיר את הגמילה הארוכה והמורכבת מהתרופות האלה.

אני כותבת לך את הטוב והרע בנושא של תרופות בלי לדעת אם את כבר נוטלת תרופות או שהצלחת לצאת מהדיכאון בלי זה אבל חשוב שתדעי שהן יכולות להיות פיתרון לחשש שלך ש"הינה עוד רגע אני נופלת שוב". גם מינון נמוך מאוד יכול לעזר לך להיות יציבה ופשוט לשכוח מהאיום הזה על חייך.

אם תרופות לא באות בחשבון ישנו פלא אחר שאפקטיבי כמעט כמו תרופות ומוכח כמעט בכל מחקר שהתנהל על דיכאון והוא פעילות גופנית. זה נשמע ברור וטבעי וידוע אבל זה עובד, אמיתי.

אם תצליחי להחזיק את עצמך בפעילות גופנית קבועה של לפחות פעמיים בשבוע (עדיף 45 דק', שלושה ימים בשבוע), זה יכול לחזק את הפעילות המוחית "הטובה" שלך, לשמור עלייך ולהגן עלייך מהתפרצות חוזרת של הדיכאון. אם את כבר בתחילת הגל יהיה לך קשה להתחיל עכשיו ותצטרכי לגייס את כל כוחותייך כדי להתחיל. אם ב"ה נרגעת אז תתחילי היום! כדי שתקדימי את הדיכאון ותהיי מוכנה. פעילות גופנית מומלצת היא ריצה או שחיה אבל כל אחת אחרת תתאים גם.

עכשיו בואי נצא קצת מכל הנוירופסיכולוגיה של הדיכאון ונדבר קצת על החיים. אלה שהדיכאון שלהם אינו רק מחלה נוירולוגית (ויש מעטים שהם כן וקשה לאבחן אותם כי לא שולחים לסריקות מוח מתקדמות כל אחת שמתלוננת על דיכאון), הוא מתבסס על או מושפע מהחיים עצמם. כולנו עברנו אי אילו דברים בחיינו, חוויות של בדידות, של נטישה, של פרידה, אבל, כאב. כל אחת מהחוויות האלה השאירה חותם בנפש שלנו ולעיתים נמנענו מלעבד אותה ונתנו לה לאכול לאט ובשקט חלקים מהאמון והאמונה שלנו בחיים ואז כעבור זמן רב הגיע הדיכאון. ויש מה לשבת לדבר, לשתף, לעבד את החוויות הללו. ההבנה וההארה ושימת לב למה שגורם לך צער והיכולת להתמודד עם זה, גם הם חשובים להגנה מפני הדיכאון ולכן אני ממליצה לך בחום על טיפול פסיכותרפיה (עדיף מפסיכולוגית מוסמכת אבל גם תרפיה מקצועית באומנות/ מוסיקה/ כתיבה יכולה להיות טובה). לא טיפול זמני של חודשיים שלושה אלא משהו יותר מעמיק וארוך שבנוסף לפעילות הגופנית או התרופות (או גם וגם?), ייתן לך מרחב לדבר עם הדיכאון ולהבין אותו וכמובן גם להתמודד איתו.

כמה דגשים

דיכאון קליני מכל סוג (כמעט!) עובר באופן טבעי בתוך 3-6 חודשים ולכן גם אם תיכנסי למצב הזה אז תדעי שהוא יעבור עוד מעט. נכון את לא תאמיני לי. אני יודעת את זה אבל תנסי רק בשכל לא ברגש להיאחז בידיעה הזאת כידיעה מדעית לא כמשהו שאת חייבת להאמין בו אלא כידיעה שאת חייבת להאמין לה.

בכל שלב שאת מרגישה שאת עלולה לסכן את עצמך אנא פני לאדם קרוב אלייך שאת מכירה כדי שידע את מצבך ויוכל להשגיח עלייך שלא תגררי למצב שבו את חלילה מזיקה לעצמך באופן פיזי.

אין בהמלצה שלי על תרופות ייעוץ מקצועי! אינני פסיכיאטרית ואינני רשאית להמליץ על תרופות אך מניסיון החיים שלי אני מכירה את עולם התרופות ואם יש לך שאלה נוספת את מוזמנת בחום לכתוב ולשאול.

מאחלת לך שה' ישלח לך כוח וחוסן להתמודד עם הדיכאון למצא את הדרך הטובה ביותר שתגן עלייך ממנו גם בתקופה זו וגם לאורך כל חייך.

אנשים ונשים רבים חיים עם דיכאון ואני בטוחה ויודעת שיש גם אנשים ונשים כאלה בסביבתך ואת פשוט לא יודעת כי זה משהו שקשה ולא מקובל לשתף בו. בבקשה, אל תרגישי שונה ומשוגעת את אישה נהדרת שמתמודדת עם אחת המחלות הנפוצות ביותר בדורנו ונשמע שאת מתמודדת איתה בגבורה. תזכרי את זה תמיד!

שלך

נועם

[email protected]