שלום אמא יקרה

שמחתי לקרוא את שאלתך. את רואה את המצוקה של הבת שלך ורוצה ומחפשת דרך לעזור לה.

את מתארת שהיא ילדה שמחה ושההתנהגות שלה נפלאה ומותאמת. את שמה לב שבעניין הכלבים, קורה משהו אחר. פתאום, אותה ילדה שמגיבה בדרך כלל באופן הגיוני ומתאים למצופה, מתנהגת בחרדה ובצורה מוגזמת.

מה שאת מתארת הוא חרדה מאוד נקודתית ומסויימת סביב כלבים. .לא ברור לך מה המקור לחרדה זו ומה שאת כותבת גם לא ברור האם היתה נקודת התחלה של ההתנהגות הזו. לא כתבת איך את מרגישה ביחס לכלבים והאם הם מעוררים בך אי נוחות או לא.

לפעמים, בתוך ים ההתנהגויות ההגיוניות והמותאמות לציפיות ,לנורמות ישנה התנהגות לא נורמטיבית. את מתארת שלך כאם קשה לראות את זה.

את מנסה להבין את הדבר הזה ולעזור לה בעניין.

מה שאני יכולה דרך המילים של התשובה הזו זה לנסות לתאר ולפתוח כמה דרכים להתמודדות.

חשוב לי להגיד שבמידה ואת רואה שהחרדה הזו ממשיכה ללוות את ביתך ואיננה משתפרת, כדאי מאוד לפנות לעזרה מקצועית, לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יכול להיות ממוקד וקצר מועד וביתך יכולה להפיק ממנו הרבה, אם באמצעות טיפול ישיר בה או על ידי הדרכה שלך ע"י המטפל/ת.

באופן כללי חשוב להבין כי בבסיס, כל התנהגות חרדתית היא התנהגות שמטרתה חיובית והיא- לשמור על החיים ועל השלמות הגופנית שלנו. במקרה זה, ביתך מזהה את הכלב כגורם שמסכן את שלומה ולכן מנגנוני האזהרה הפנימיים שלה נדלקים וצועקים לה "זהירות סכנה". מה שקורה לעיתים קרובות הוא שנעשית הכללת יתר וגם גורמים שאינם מסכני חיים מעוררים את מערכת החרום. זה קורה לה, זה קורה לאנשים בכלל. ההסטוריה האנושית לימדה אותנו כי עדיף לעשות הכללות יתר מאשר פחות מדי…החיים חשובים יותר מהכל.

אולם, במקרה כזה, חשוב לבדוק עם ביתך האם תגובת היתר שלה מפריעה לה. האם היא רוצה לשנות שם משהו? אם היא עונה בחיוב אפשר להמשיך הלאה. בעדינות. להסביר לה את מה שכתבתי לעיל על החשיבות ועל הבריאות בהפעלה של מנגנון ה"זהירות סכנה" ולנשום ולקחת אויר, ולדעת שאתן תמצאנה את הדרך להתמודד עם העניין בדרך זו או אחרת. כשאנחנו נכנסים ללחץ, המרחב הפסיכולוגי לפיתוח התנהגויות אחרות מצטמצם.

מרכיב מאוד חשוב לדיבור שלכם הוא האמת על מה את מרגישה ביחס לכלבים. באם את גם חוששת מהם, ביתך תתקשה לקבל את מה שאת מנסה להסביר לה….

מה שאפשר הוא לנסות לדבר על מה שקורה לה כשהיא מדמיינת שהיא פוגשת כלב. מה היא חוששת שהוא יעשה לה.

אפשר לתת מידע על סוגים שונים של כלבים. על העובדה שכלבים מדברים דרך זה שהם נובחים. על זה שכלבים מתקרבים לבני אדם כדי לשחק איתם. מתי נשקפת סכנה מכלב (ולכן בעליו שם עליו רסן) ומתי לא ועוד ועוד.

זוהי עבודה קוגנטיבית שמטרתה לעזור לבת שלך לדעת יותר על הסכנה האמיתית ולהתחיל לעשות הפרדה בין מה שהיא מרגישה לבין המציאות.

אפשר לדמיין איך היא הייתה רוצה להתנהג כשהיא פוגשת כלב ולנסות לחשוב צעד אחר צעד איך היא מפתחת התנהגות אחרת.

אפשר גם להרחיב את הדיבור להאם יש עוד דברים מהם היא מפחדת? איך היא מזהה סכנות? מה היא עושה כדי לשמור על עצמה וכו'.

אני ממליצה לך להיות קשובה לעצמך, לבדוק האם את יכולה ללא לחץ לגשש עם ביתך אם היא רוצה לדבר איתך על העניין. חשוב מאוד לבדוק מה היא רוצה ולא לכוף אותה לשיח אותו היא לא רוצה.

לעיתים קרובות, ההורים, דווקא בגלל האהבה שלהם לילדיהם מעורבים רגשית בקשיים של ילדיהם והם לא הכתובת איתה הילדים יכולים לעשות עבודה ושינוי.

לכן, אני ממליצה לבדוק את העניין בזהירות ובאם יש לך ספק, כדאי וחשוב וצריך לפנות לעזרה מקצועית.

בהצלחה רבה!

בתיה

[email protected]>