שואלת יקרה וחכמה מאד!
קודם כל, התפעלתי ממך. זה לא פשוט להסכים להביט על אזורים שכואבים ומציקים לנו ביושרה ובאומץ כמו שעשית כאן בשאלה שלך. הכי קל ליישר קו ולהמשיך האלה, אבל את תובעת את הצדק, את רוצה להבין. ואני רואה פה דווקא נקודת חיבור עמוקה מאד לשורשים שלך. דווקא מתוך החיבור שלך את תובעת מהמקום אליו את שייכת להיות צודק, להיות הגון, להיות אמיתי.
השאלה שהבאת פה היא לכאורה שאלה אינטלקטואלית, את מבקשת הסברים ונימוקים לפרקטיקות הלכתיות שלא מספיק מובנות לך, שמרגישות לך קטנוניות, קיצוניות ואולי אפילו מהדהדות את הפנאטיות של האיסלאם. אני אנסה לענות על זה בהמשך.
אבל דווקא בתור התחלה הייתי רוצה להציע גם נקודת מבט רגשית על העניין, אשמח אם תתני לה הזדמנות.
בדרך כלל, כשמשהו ממש מציק לי, מקומם אותי זה בגלל שיש לי נגיעה אישית בו.
קשה לנו להסכים עם זה. הרי אנחנו רוצים להאמין שזה נטו השכל שלא מתיישר עם הדברים. אבל האמת שיש כ"כ הרבה עוולות בעולם, כ"כ הרבה סימני שאלה תמוהים ובכל זאת כל אחד מישיר את מבטו לחלקים מאד ספציפיים, כך שסביר להניח שדווקא שם יש נקודת חיבור רגשית ואישית שלי.
למשל, לא באמת אכפת לי מנשים מוסלמיות שעוטות חיג'אב. מפריע לי שאני, הרואה את עצמי כבנאדם מתקדם, נאור ובעל בחירה עלולה להיראות כמותן.
ואז, מה זה אומר עליי? אני נכנסת בתוכי לשבר זהותי. הרבה מאד אנשים דתיים ושומרי הלכה מרגישים לפעמים כמוך. שישנו פער עמוק וכואב בין זהותם הדתית, זאת המחויבת לעול מלכות שמיים לבין הזהות שלהם כאדם בעולם הזה, שיש לו בחירה, דעת, הבנה, מחשבה עצמאית ורצון להיות חופשי ובן חורין לעצמו.
קודם כל, אני רוצה לתת מקום לכאב הזה, שהוא חלק מהכאב שקיים בעולם. כאב ששורשו בכך שהמציאות בעיניים שלנו היא חסרה ולא הרמונית ויש בה פערים מכל מיני סוגים.
והפער לנשמה שלנו הוא לא נעים. כי הנשמה, החלק הפנימי ביותר שלנו שואף וכמה לאחדות, לסדר והרמוניה שהיא מכירה מהחיים שלפני עולם החומר הכאוטי.
כלומר, לא את כל הכאב הזה ניתן לפתור, בעיניי לפחות. אבל אפשר ללמוד לעשות איתו שלום.
דבר נוסף, היה מעניין לקרוא את השאלה שלך כי היא הרגישה כמו פניה לישות ספציפית. לאורך כל השאלה שלך, הטענות היקרות שלך הושמעו כלפי גבר מסוים שעליו הושלך כל התימהון שלך.
האם זהו גבר ספציפי שאת מכירה מהמציאות ? ובכלל, איך היחסים שלך עם הגברים הקרובים אלייך, אבא, אחים, קרובי משפחה? האם הגבר או הגברים האלו "שמאבדים את זה" כלשונך משיער של אישה וצריכים להתאפס על עצמם, האם אלו הגברים סביבך?
כתבת גם לבסוף על הקשר עם הבורא. אולי בעצם זאת השאלה המעניינת והחשובה מכל מה ששאלת למרות שהיא נשאלה בסוף באגביות. הרי גם אלוקים נחווה אצל רובנו כדמות "זכרית" או "גברית". אולי גם הוא נתפס אצלך לפי הגדרות של גבריות שאימצת ואספת עם השנים ואם כן מה הפלא שתחושי רחוקה?
אלוקים, כפי שבני אדם יכולים לתפוס אותו, הוא הנוכחות. השם הכי קדוש של הבורא הוא הוויה, כלומר נוכחות ברגע הזה. אנחנו אלו שמוסחים, שבורחים, שמתקשים להחזיק קשב ונוכחות, הוא פשוט נמצא, פשוט קיים, כל העת. בכל מילה, בכל פינה. ברגע של נשימה, בפרח הורוד, בפניו של תינוק, ברוח הנושבת, בשאון העיר. זה לא הוא שמתקשה להחזיק את הקשב אלא אנחנו. אלוהים אינו משחק איתנו תופסת, הוא פשוט ישנו, ממתין בסבלנות לרגעים בהם ננוח סוף סוף מעמל מוחנו הקודח ונשב איתו. זאת כמובן תשובה רדודה מאד ותמציתית מאד לנושא עמוק מיני שם של קרבת השם ביומיום. אם תרצי שאפנה אותך ללימוד הלאה בשמחה. כדאי להעמיק בזה ולא לוותר לעצמך על מסע אישי עד שתמצאי את שמבקשת נפשך.
וכעת לעניין הצניעות.
- חשוב לדעת להבדיל בין היסודות של היהדות לבין הלכות/ מנהגים ונורמות שהשתרשו עם השנים. כמו כן חשוב לדעת שגם בתוך עולם ההלכה של ימינו יש מקום לדיעות שונות, כך שהמציאות הטוטאלית שתארת היא לא בהכרח נכונה. יש הרבה נשים יראות שמיים למשל, שמכסות חלקית את ראשן, יש דיעות שמתירות לשמוע שירת נשים, תלוי בהקשר ובסיטואציה. בצניעות יש טווח רחב של אסור ומותר, מתאים ולא מתאים.
- היהדות היא לא רק דת, היא גם תרבות ולאום. אבל התרבות היהודית יכולה להתקיים במלוא תפארתה רק בארץ ישראל עם בית מקדש. כשעמישראל גלה, הוא נאחז חזק מאד בהלכה, כי הוא ידע שבניכר זה הדבר היחיד שישמור עליו מלאבד כליל. כעת, חזרנו לארץ ואנחנו נדרשים להיזכר מחדש בתרבות שלנו, בחיים היהודיים בארץ ישראל. זהו תהליך עדין מאד, רגיש מאד, שמצריך סבלנות. מצד אחד אנחנו לא רוצים חלילה, כמו זרמים מסוימים שהאמינו כי חזרה לארץ ישראל = התנערות מעול מצוות. מצד שני הכרה שכל מיני תפיסות שהשתרשו בנו בזמן השהייה הממושכת ליד הגויים ותפיסותיהם המעוותות על צניעות ומיניות צריכות לקבל ריפוי ומענה עמוק. יש ליהדות תפיסה מפוארת משלה על מרחב של גברים ונשים ועלינו לשאוף לחזור אליה.
- למשל, אחד הדברים שהתעוותו, הוא המושג של צניעות האישה. קודם חיינו בעולם נוצרי פוריטאני שרידד את המציאות לגלוי=רע מכוסה=טוב וקדוש וכיום אנחנו בעולם מערבי שכולו רק ריאקציה לעולם ההוא שמרדד את השיח למכוסה=רע, גלוי= טוב.
זה לא מאפשר לפתח את ההבנה שלנו למקומות עדינים יותר ומורכבים יותר. הדוגמא שלך לפרארי היא דוגמא מעולה לזה. כי אכן, בעולם המערבי בו אנו חיות להסתיר משהו יפה גובל בטיפשות. ופה יש בך התנגשות בין המסר הדתי שקיבלת למסר המערבי שמהדהד בתוכך. אני מציע בתור התחלה להשתיק את הקולות מכל הצדדים, להפסיק לרגע להיות תלויה בדיעות מבחוץ ולשאול את עצמך מהי צניעות, מה מרגיש לך נכון? האם כאישה נשואה תוכלי לחשוב מדוע יש צורך לאסוף את השיער (האיסור הראשוני על שיער של אישה נשואה לפי רוב השיטות היה איסוף השיער ולא כיסויו, אז התחילי משם) נסי למצוא תשובות בתוכך. המתיישבות על הלב והשכל. "בחייאת מה עשה לכם השיער שלי??? יש לי שיער מהמם, אני חולה עליו, הוא יפה", שוב זהו משפט שקושר את היופי והגילוי ביחד בלי יכולת לקיים דיון של ממש.
4. יש לך בכל רגע ורגע בו את חיה, בחירה אמיתית. את לא חייבת לכסות את הראש, את לא חייבת להחביא אותו כדברייך, וגם אם כן, אינך עושה את זה מתוך טובה לגבר. הרבה מתחושת הכעס שלנו נובעות מהתחושה שאין לנו באמת יכולת לבחור, זה משאיר אותנו חנוקות בלי אויר. אבל האמת שיש לך בחירה. ולפני שתחושי אותה במלואה לא בטוח שתוכלי לצאת ממעגל הקורבנות שבו את מרגישה שיש להקת גברים שעומדים מולך וכל רצונם הוא לחסום את דרכך ולדכא את יופייך. זה מקום קשה מאד להיות בו, מקום שמקטין בעיקר אותך ואת יודעת מה, את נשמעת לי מה זה לא קטנה ולא פראיירית. את נשמעת לי פקחית ומבריקה. אז הניחי רגע בצד את הגברים והיעמדי מול מלוא כובד האחריות של היותך אדם בוחר! חופשי למעשיו ובעל יכולת לקבל החלטות עצמאיות לחלוטין על חייו. מפה אפשר להתקדם.
5. כפי שכתבת, נקודת ההתחלה שלך תהיה עם מה שאת כן מסכימה ומתחברת. כתבת: אני מבינה את ההיגיון לכסות איברים מסוימים. יופי. העמיקי בו עוד.
מה ההיגיון, מה קורה במרחב הציבורי כשאין היגיון כזה, מי קובע אלו איברים וכן הלאה. (אגב, מעניינת ההשוואה לנשות החיג'אב. כשאני מסתובבת ברחובות גאולה או בני ברק ורואה נשים חרדיות עם פאות יפהפיות, לבושות בטוב טעם ,קשה לי למצוא דמיון בין השתיים, אשמח לשמוע על זה יותר אם תרצי) ישנם ספרים רבים שאוכל להמליץ לך לקרוא כדי להרחיב את הדיון. אבל הנקודה החשובה ביותר: צניעות היא תהליך של חיבור פנימי לרעיון. הבגדים זה שלב שני. ואת השלב הראשון אף אחד לא יכול לעשות במקומך. זאת רק את.
6. אני מאמינה שיש איזון עדין ותמידי לאדם דתי: מצד אחד, לחקור ולחפש בתוכו כל העת את נקודת החיבור לברית, למחויבות, לציווים ומצד שני להשאיר חלק קטן של ענווה, של כניעה והתמסרות בפני האינסוף, בפני הנשגב והגדול ממני. זאת תנועה שכצעירים קשה מאד לשמור עליה, אני מבינה ואין לי דרך או רצון לזרז לך את התהליך, אבל דעי שבשלב מסוים, התמסרות כזאת היא סוג של עונג, לא פחות, היא סוג של חירות. ושוב, זה לא מבטל את המחויבות שלך להבנה וחיפוש הדרך האישית שלך בעבודת השם !
יכולתי להאריך עוד, אבל ראשית אשמח לשמוע האם ואילו נקודות ממה שכתבתי פה דיברו אלייך במיוחד, תוכלי לכתוב חזרה ומשם נוכל להתקדם ולהעמיק, אם תרצי.
מאחלת לך מסע מתוק של חיבור לאני הפנימי ומשם לקרבת השם וחיבור עמוק לכל מה שאת עושה וחולמת,
נועה
דלג לתוכן
תגובה אחת
איזו תשובה יפה.
ממש אהבתי את הגישה של לתת מקום לכאב שנוצר מהסתירה בין הנשמה האלוקית לבין הנפש הטבעית שלנו כאדם…
יש הרבה שמנסים בכח לומר שאין שום סתירה והכל הרמוני ומושלם..פחחחח…
יש פער.יש כאב ..וזה בסדר..
ולשואלת היקרה אשמח לומר שגם מהצד שלי כגבר היו לי לא מעט כעסים על ההגבלות שיש בתחום המיני…
התגובה הקיצונית כלפי נשים של הרבה גברים דתיים נובעת מפחד ומתיסבוך עצמי פנימי…
אל תתרגשי …
בסופו של דבר אני חושב שבאופן עמוק אין הבדל משמעותי בין גברים לנשים..בכולנו קיים הפער והכאב..
והחוכמה לנסות לשלב בעדינות בין הנשמה לגוף…זו אכן עבודת חיים..
אבל להבין שאלוקים איתנו ולטובתינו בכל התהליך!..
בהצלחה רבה!!!!