שלום לך שואל יקר ונאמן.

שאלתך נגעה לליבי בראש ובראשונה בגלל האמון שהיא מביעה – גם באדם וגם בתורה.

אני מתאר לעצמי שזה לא מובן לגמרי, אז אסביר: כשאדם נתקל במעשה של עוול או חוסר מוסריות שמתרחש במקום רחוק ולא קשור אליו, נניח במדינה רחוקה כלשהי, הוא יתייחס למקרה באדישות בדרך כלל, ואם הוא אדם ממש רגיש הוא יגיב בצער של כמה שניות.

מתי האדם מתעורר לכאוב, לכעוס, להזדעזע או להגיב תגובה חזקה אחרת? כשזה נוגע אליו, ועוד יותר – כשזה קרוב אליו.

בשאלתך, לפני הכל אני רואה כאב של אכפתיות, שנובע מהאמון הבסיסי בבני אדם, ועוד יותר מזה – בקרב הציבור של יראי ה׳.

אני גם שומע בדברים שלך כאב עמוק: אתה מתאמץ יום אחרי יום לשמור על דבר שיקר לך, ופתאום שומע על אחרים שלכאורה "רוקדים על שתי החתונות" וכביכול "נהנים מהחיים" בלי לשלם את מחיר ההתמודדות שאתה משלם.

אני לא רוצה להתעלם מהכאב או לבטל אותו חלילה, זה טבעי והגיוני וחשוב לתת לזה מקום.

אבל אחרי שנתנו מקום לכאב ולזעזוע, צריך למצוא את הדרך לקום ולצמוח, וזה מה שאני מקווה שנעשה יחד בשורות הבאות.

בתפילה לקב"ה שישלח לי את המילים הנכונות שיגיעו אל ליבך.

לפני שאתייחס לשתי הנקודות שהעלית, אני רוצה לעסוק בנקודה העקרונית של המקרה.

אתה מתאר משבר אמון מסוים. התפיסה הבסיסית של נער שגדל בעולם השמור של הציבור החרדי היא ששידוכים זו מערכת שמורה שנועדה לשמור על טוהר המחנה, ולוודא עד כמה שניתן שהבתים שמוקמים בעקבות סדרת פגישות "קלאסיות" יצליחו לשמור על קדושה וטהרה.

הנחת היסוד הזו "התנפצה" לך, וגרמה לך לטלטלה רצינית ולתחושה של משבר.

דבר ראשון אני חייב לומר: הטלטלה שלך מובנת. המעשה שתיארת מנוגד לדרך התורה ולמחויבות שעליה התחנכת.

בחור או בחורה שמשתייכים לציבור החרדי חונכו על כך ששמירה על נפשם ועל הגבולות שבין בנים לבנות היא הבסיס המובן מאליו.

הרצון שלך לפגוש בת זוג ששותפה לדרך שלך, ולבנות איתה בית מתוך קדושה ונאמנות, הוא רצון ראוי ויקר. מובן שהסיפור ששמעת מערער כרגע את האמון באפשרות הזו.

תזכור שחשוב לשמור על האמון הזה: בבוא הזמן תפגוש מישהי שתהיה אשתך, ותוכל לברר איתה בכנות מה חשוב לשניכם ואיזה בית אתם מבקשים לבנות. ואני מאחל לך שהאמון שיהיה ביניכם יהיה מוחלט.

ואולי זה ברור מאליו ובכל זאת אכתוב שוב: מהבחורה שסיפרה לך על עצמה אי אפשר ללמוד מי תהיה האשה שתעמוד מולך.

אבל אחרי הטלטלה, חשוב מאד לזכור:

אין בסיס להסיק מהסיפור ששמעת שכך נראים חייהם של כלל בחורי הישיבות ובנות הסמינרים. המקרה הזה ראוי להתייחסות כמו שהוא – מקרה בלבד. הוא לא יכול לשמש כדי לצייר תמונת מצב של הציבור כולו.

לצערי הגדול קיימים בציבור החרדי גם אנשים שמדברים לשון הרע, לא מקפידים על דיבור בין תפילין של יד לשל ראש, ואפילו, רח"ל, מחללים שבת.

עצם העובדה שיש אנשים שעוברים על דברים שהתחנכו עליהם אינה מאפשרת ללמוד מכך על הציבור כולו.

אסור לנו לתת למקרים כאלה לצבוע לנו את כל תמונת המציאות. זה גם לא נכון – אובייקטיבית, וגם מייצר חשד עמוק של האדם בזולתו. חשדנות עמוקה היא לא דבר בריא בכלל.

—————————

כעת אני רוצה להתייחס לשתי הנקודות שבהן יש למקרה הזה השלכה עליך, כפי שציינת.

א. בתוך דברים השתמשת בביטוי "קנאה עצומה". אני מתאר לעצמי שהמחשבה המכאיבה היא: גם אני רוצה, גם לי יש יצר, אז איך אחרים מרשים לעצמם ליהנות בזמן שאני נדרש להתגבר שוב ושוב? זו מחשבה שאפשר להבין.

כדי להשיב עליה, אני רוצה להתעכב מעט על משמעותו של הדבר שאתה שומר עליו.

יש לי תחושה שכדאי לנסח כאן קודם כל את היחס למין ומיניות בתפיסה התורנית, כדי שהדברים שאכתוב יתבססו על משנה סדורה.

התורה פותחת בציווי לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל כבר מראשית הסיפור התורה מדגישה שהקשר בין האדם לאשתו גדול יותר מלהיות רק ייעוד של הבאת ילדים לעולם.

התורה מתארת איך הקב"ה אומר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

מיד אחר כך התורה מתארת איך הקב"ה מביא את כל בעלי החיים לפני אדם הראשון כדי שיקרא להם בשמות: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו".

האדם פוגש את כל סוגי החיים בעולם, "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". אחרי שהאדם פגש את כל היצורים החיים, העובדה שהוא לבדו ואין לו עזר כנגדו בולטת.

ואז, בנקודה הזו שהאדם חש בחסרון, הקב"ה מרדים את האדם ומבצע את ה"ניתוח" שלאחריו האדם הופך לזוג.

אחרי שהתעורר מהשינה, מסתכל אדם הראשון על זוגתו, וכאן התורה מתארת נקודה שחשוב להדגיש: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". האדם מזהה בבת הזוג שלו חלק ממנו. ממש, כפשוטו.

הוא מזהה בה חלק כל כך קרוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הוא מרגיש שהיא קרובה אליו יותר מההורים שלו.

בתמצות, הרעיון שכתבתי עד כאן: האדם נברא כך שבנקודה מסוימת בחייו הוא מרגיש חוסר שלמות ומתעורר בו הצורך ב"עזר כנגדו".

וכשהוא פוגש את ה"עזר כנגדו" הוא חש אליה קרבה כזו שהוא דבק בה והם נעשים "בשר אחד".

כמובן שלביטוי הזה יש כמה פירושים. רש"י למשל מפרש שהילד של הזוג הזה הוא "בשר אחד" שנוצר מהאיחוד של הוריו.

אך לכאורה בפשט הפסוק התורה מתארת את האינטימיות והקרבה הגדולה בין בני הזוג, שהם בבחינת "בשר אחד".

צריך לשים לב למה שהתורה מדגישה כאן: לצד האפשרות להביא ילדים, היא מתארת את הבדידות ואת החסרון שמובילים את האדם לחיפוש אחר זוגיות ואת הדבקות הגדולה שבין האיש לאשתו. הזוגיות היא דבר שיש לו קיום משל עצמו, ועל גביה נבנית קומה נוספת – משפחה.

ומכיון שהאדם הוא מטרת הבריאה, יש משמעות גדולה ליכולת שלו להביא חיים לעולם. אם נתבונן רגע לעומק, אפשר לראות בהבאת חיים חדשים לעולם מאפיין מיוחד של האדם שבו הוא מתדמה לקב"ה.

מתוך הדברים האלה אפשר להתבונן גם בעוצמה של הכוח הזה: הקב"ה נתן באדם כוח שיש בו אפשרות של חיבור עמוק ושל הבאת חיים לעולם. העונג הכרוך בו יכול ללמד אותנו משהו על עוצמת המשיכה לחיבור הזה, ועל האחריות הגדולה באופן שבו משתמשים בו.

אחרי ההסבר הזה ניתן קצת יותר להבין מדוע היחס לזוגיות בכלל וליחסים אינטימיים בפרט הוא יחס כל כך מקודש. וניתן גם להבין למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים כדי לשמור על התודעה של ילדינו נקיה בנושאים הללו, למה מקפידים על הפרדה בין בנים לבנות, ובמיוחד בגיל ההתבגרות, למה מקפידים על טהרת המחשבה והעיניים, ועוד נושאים הנוגעים לתחום.

ההתמודדות עם הכוח הזה יכולה להיות קשה גם לאדם שמאמין בכל לבו ורוצה לשמור על עצמו. לפעמים מצטרפים אליה בדידות, עצב או צורך עמוק בקרבה, ולפעמים המשיכה עצמה חזקה מאד. לכן חשוב גם להכיר את עצמך: מתי קשה לך יותר, מה חסר לך באותם רגעים, ומה עוזר לך להתחזק.

כעת בוא נחשוב על אותה נערה. יכול להיות שהיא חווה הנאה פיזית.

אינני מכיר אותה, ואינני יודע למה בדיוק התכוונה כשאמרה שאינה מבינה מה הבעיה. אציין את מה שברור מאליו: גם אדם שגדל בעולם של תורה יכול להתרחק מדברים שהתחנך עליהם, ולמצוא לעצמו הסברים לבחירותיו. מכל מקום, האמירה שלה אינה משנה את העובדה הפשוטה שהמעשה אסור הלכתית, ואת זה יודע כל מי שגדל בעולמה של שמירת ההלכה.

יש בעולם הנאות שאדם שומר מצוות מוותר עליהן מתוך מחויבות לקשר עם ה', ולפעמים הוויתור קשה וכואב.

עצם העובדה שעשיית מעשה כלשהו מעניקה לעושה הנאה עדיין אינה מכריעה אם ראוי לעשות אותו. השאלה שתקבע אם ראוי לעשות את המעשה היא – האם הוא מסתדר עם הערכים והמוסר שלי. או במילים חדות יותר: האם המעשה הזה מתאים לחיים שאני רוצה לחיות ולאדם שאני רוצה להיות.

ב. אתה כותב: "אם יש כל כך הרבה… שעושים את זה, גם כאלו שאני רואה ברחוב ונראים רגיל, אז למה להתאמץ כל יום מחדש לשמור על עצמי".

חשוב לי להתעכב על המילים "כל כך הרבה". שמעת סיפור שטלטל אותך, ומתוכו נדמה פתאום שגם (חלק מ)האנשים הרגילים שאתה פוגש ברחוב חיים כך. זו תגובה טבעית ואנושית לזעזוע, אבל כדאי לזכור שכדי להפוך אירוע נקודתי לתופעה צריך שהיא תקרה הרבה פעמים להרבה אנשים…

כמדומני שאין לנו נתונים שיכולים לצייר תמונה כזאת.

אבל הרבה מעבר לכך חשוב לי שתזכור: הקב"ה גאה בך. הקב"ה יודע היטב כמה אתה מתאמץ, כמה חשוב לך, כמה אתה רוצה.

ולשאלה שלך "בשביל מי אני מתגבר?" אני רוצה להשיב: בשביל הקשר שלך עם הקב"ה, בשביל הנאמנות שלך לתורה וגם לעצמך. ולא פחות חשוב – בשביל האדם שאתה מבקש להיות. כל התגברות שלך היא מעשה שיש לו ערך בפני עצמו. גם כשאחרים אינם שומרים, וגם כשאיש אינו יודע כמה קשה לך, הבחירה שלך עומדת במקומה ואת הערך שלה לא ניתן לאמוד.

אתה גם רשאי לרצות ולצפות לבת זוג ששותפה לדרך הזו. ובינתיים, המאמץ שלך כבר נוגע בחיים שלך היום: בכל פעם שאתה מתאמץ לקיים דבר שאתה מאמין בו, אתה בונה בתוכך נאמנות לדבר שיקר לך.

כשאתה שומר על עצמך, אתה נותן כבר היום ביטוי לרצון לבנות קשר שיש בו קדושה, נאמנות ומחויבות. יש ערך לכך שאתה לומד להציב גבול גם לרצון חזק, מפני שיש דבר שיקר לך ואתה מבקש להיות נאמן לו. הכוחות האלה יכולים ללוות אותך גם בבניית הבית. כמובן, זוגיות טובה תדרוש משניכם גם הקשבה, כנות ועבודה משותפת.

אני יודע שהדברים האלה אינם מעלימים ברגע את הרגשות הקשים שהעלית בשאלתך. תן לעצמך זמן לעכל את הסיטואציה על שלל הרגשות והמחשבות שהיא מביאה, ולנסות להסתכל על הדברים במשקפיים שניסיתי להציע כאן.

הייתי גם מציע לך לשתף אדם שאתה סומך עליו. קרוב משפחה, איש חכם שאתה מכיר, רב, מישהו שיוכל לשאת איתך בנטל. מעבר ליכולת של האדם הזה להיות מקשיב טוב ובעלה עצה טובה, חשוב שהוא יהיה אדם שלא יתערער מהסיפור, אדם שיוכל גם לתת קצת גב וגם לשדר רוגע.

——–

השתדלתי להקשיב למילותיך, ולכוון את תשובתי למה ששמעתי בהן. אני מקווה שהמילים שכתבתי מצאו מקום בליבך.

בכל מקרה, בין אם לא דייקתי מספיק ובין אם כן אך רצונך להרחיב ולדון בדברים שכתבתי, אל תהסס לכתוב לי במייל.

בהערכה רבה,

אהרן